הילד יכול לעזור

אבל ממש לא חובתו לקחת אחריות כזו על כתפיו

יהיה לו מספיק אחריות בתור אדם בוגר

על האבא להתחיל לדאוג לילדיו ולא להפיל הכול על הילדים

מסכימה אם זו שמעליי, שאין זה תפקידך לדחוף אותה לצאת מהמשבר.

מה שאת יכולה לעשות, לדעתי, הוא לפנות לאביך, ולספר לו ששמת לב שאמא לא במיטבה, ואולי הוא יכול לחשוב על משהו שיעזור לה לצאת מזה. וזהו. לא להתערב ולא לשאול יותר. להשתדל להמשיך להיות כמה שאפשר הבת הטובה שעוזרת ומסייעת בכל דבר.

הרבה הצלחה וטובה, לך ולאמך!

וכמובן שאבא שלך ידאג לה-מי אם לא הוא? צריך לשמח אותה ולהעריך אותה וכרגע לעזור הרבה, בע"ה מקווה שהיא תצא מזה

גם הרבה עול על כתפייך, וגם אולי - בהלה? בלבול? פתאום אמא החזקה זקוקה לעזרה ותלויה בנו...

זו לא התמודדות פשוטה.

אני מצטרפת לבקשות שתעשי חסד עם אמך ותעמדי לצדה כשקשה לה, רק בו בזמן אל תשכחי את עצמך.

תדאגי להזכיר לעצמך כל יום לפני השינה איזו בת טובה ומסורה את, וכמה שנוכחותך בבית מיטיבה ומאירה את הבית. תני לעצמך קרדיט על מה שאת עושה - מגיע לך.

חפשי את מה או את מי שעושה לך טוב, שנותן לך תחושה טובה ומוערכת. את זקוקה להערכה הזאת, כדי שיהיו לך משאבים להקדיש לבית ולאמך היקרה.

חזקי ואמצי, צדיקה

את יכולה לנסות. לבוא אליה ממקום דואג באמת, ויותר מהמקום האישי שלך, שלך קשה עם זה.

ואולי בע"ה היא תוכל לעזור לאמא שלך.

אם יצא שהדודה חזתה זאת במו עיניה - זה משהו אחד. 

אחרת - לא הייתי פונה אליה. 

זה יכול להיות כל כך רגיש וכל כך לפגוע באמא שלך!

זה עלול להיות הפרת אמון של מה שנשאר בתוך הבית. 

זה עלול להיות יותר גרוע מאשר להתייעץ עם איש מקצוע. 

כלומר אני מסכימה עם מה שכתבו מעלי - שזה רק אם אמא שלך לא עלולה להיפגע מזה. 

אלא שאני מוסיפה שאת צריכה מאוד מאוד להיזהר, 

כי אולי לא תעריכי נכון אם היא תיפגע מכך או לא. 

ואם היא תיפגע - ייתכן ותיפגע מאוד. 

וייווצר נזק יותר גדול, לה ולך. 

חוץ מזה, לדעתי יש חשיבות שתמשיכי - להיות הבת שלה ולא אמא שלה. 

כיבוד הורים הוא ללא שיעור. אז זכית באפשרות לכבד אותה מאוד. 

יש אנשים שממש סובלים מהוריהם, לא עלינו. 

סך הכל - את לא סובלת. אלא ממבט מפוכח - את אומרת - כך אמא לא אמורה להתנהל. 

ועל אף שאני כל כך מבינה אותך -

לעניות דעתי - עצם נקודת המבט הזו היא לא במקומה כבת לאם. 

חשוב מאוד מאוד שתסתכלי על מה שחשוב לך, איך את לא נפגעת.

נקודת המבט הזו - את על עצמך - חשוב מאוד שתהיה ממבט מפוכח. 

אך להסתכל על אימך ולשפוט אותה על התנהלות לא תקינה כאם

- להבנתי זה לא נכון, לא ככיבוד הורים, ולא לבריאותך הנפשית כבת. 

על כן, מה שאני מציעה לך - 

א. להסתכל במבט מפוכח על מה שאת עוברת כלפי עצמך. להבין אם יש משהו שאת נפגעת ממנו  - ולחשוב אם זה יותר מידי להקריב זאת מבחינת כיבוד הורים. ואם כן - אז לסמן לך את זה כגבול, ובמקרה שקורה כזה מקרה - לנסות בעדינות להסביר שזה לא מתאים לך. 

ב. להסתכל על המצב ממבט אחר - לא על חוסר התפקוד שלה כאמא, אלא על החוסר שלך באמא. מה במצב הזה גורם לך (אם בכלל) להרגיש חסרה באמא. 

להגיד לה שזה חסר לך, או להראות לה שזה חסר לך, או להגיד תודה כשזה כן קורה ושהתגעגעת לזה - 

כל אלו מדגישים את החוסר שלך באמהות שלה, שזה משהו סובייקטיבי שלך. ולכן לא מטיף כלפיה.

ואם זה יהיה כנה לגמרי לגמרי - אז ממילא זה מה שהכי יעזור. 

זה מה שאת הכי יכולה לעשות כבת. 

להיות עוד יותר הבת שלה. 

עוד יותר להראות את החוסר שלך- בכנות. 

בעזרת ה', אני מאמינה שלחוסר הזה היא תיענה. 

בהצלחה!!

או שזה פשוט מקום שאתם גדולים ותתמודדו. או שקרה לה משהו מלחיץ / מדאיג / דיכאון והיא עסוקה בזה. או שנמאס לה מלעבוד (?!), אולי משהו פגע בה?

תשתדלי לעזור ואני הייתי מתצ'פרת אותה במשהו לעצמה - מטפחת, בושם, סיכה ומכתב תודה. 

בהצלחה וכל הכבוד!!!

בתור אחות גדולה - הכל נופל בסוף... יש מלא אמהות שלא עושות כלום! ואני לא רוצה לתת דוגמאות!  נופש של חודש ואז הילדה הגדולה עושה הכללללל! לפחות  על זה אומרים תודה!  אין מה לעשות אשמתנו שנולדנו ראשונות... חחח

במבט כביכול אוביקטיבי מהצד יכול מאוד להיות שהיא כן מתפקדת ברמה סבירה. היא עובדת, היא מבשלת, היא מכבסת בימי שישי, היא מטפלת בילדים. אלא שיש עליה עומס ולכן דברים נדחים, והיא מוותרת פה ושם על עניינים שמבחינתה בעדיפות נמוכה, כגון סדר ונקיון ואפילו ארוחת בוקר לעצמה.

הרבה אנשים נוהגים כך כדרך חיים קבועה. גם אם זה לא אידיאלי, זה משהו שאפשר לחיות איתו.

יתכן מאוד שהיא עצמה היתה אחרת פעם, ואתם חווים קושי בזה שהיום היא קצת שונה מאשר איך שהיתה פעם. גם זה נורמלי. אדם משתנה, ולפעמים מתאים את עצמו למציאות משתנה ולכוחות פחותים שיש לו עם הגיל וכדומה.

וכאן אומר בזהירות (אני כמובן לא מכיר כלום, וכותב סברות מליבי רק על פי מה שאת בחרת לשתף) - יתכן שהיא לא השתנתה כלל אלא מי שהשתנה זו את הכותבת! ז.א. מכיוון שהתבגרת ויותר דברים מצופים ממך לשותפות בעול הבית את פתאום חווה את זה באופן ביקורתי יותר ואף דואג יותר מאשר בעבר, אבל בעצם כך היה תמיד (ולכן האב אינו מתרגש כל כך ולא שהוא חסר אונים).

אם אכן כך אז אין זה משבר, אלא שיטת חיים מסויימת. את כבת יכולה לעזור בבית ככל יכולתך, ויכולה וצריכה גם למצוא את החיים שלך עצמך, ולהבהיר נקודתית שדבר כזה וכזה אינך מסוגלת לעשות כי... אבל אין עליך לפעול לשנות את אמא.

אף אדם אינו מושלם, וכל אחד יודע מה המקום שבו הוא יכול לתפקד לפי האידיאל הנפלא, ומה המקום שבו חייו מתנהלים בדרך שיש פשרנות וויתורים על דברים מסויימים.

זו נק' המבט שלך , מתוך הקושי שלך

או שזה באמת מקושי של אמא.

זאת אומרת, שכדאי לבחון עוד פרטים- אם היא רק דוחה חלק מהדברים, ואולי חלשה או עמוסה או משהו כזה- ולכן דורשת ממך יותר, וגם עצמאות משאר הילדים- אז זה נורמלי ולא כ"כ נורא.

אבל אם נוספים לזה עוד דברים- אולי מצב רוח עגום יותר מהרגיל, התפרצות בבכי, 

או לא דואגת ללבוש מסודר ומטופח לעצמה כבעבר, פחות נפגשת עם חברות כבעבר או עם המשפחה וכד'

אז כדאי איכשהו להגיע לטיפול שתקבל עזרה.

במידה וזה המצב, נראה שלא יהיה לה נעים לשמוע מביתה שכדאי לטפל,

אבל אולי כדאי לשוחח על כך עם אביך ושהוא ישקף לה את המציאות או ימצא דרך אחרת להביאה לטיפול.

בס"ד

...מאשר מההודעה הראשונה.

לא נשמע לי שהמצב עד כדי כך נורא...

במחילה, אבל לא נשמע לי שאת עושה הכל בבית ומחליפה את אימא שלך. כן נשמע שאת עוזרת הרבה (ועל זה ממש כל הכבוד לך! באמת!) ושאימא שלך דורשת שהילדים יעזרו הרבה וישתתפו בעבודות הבית.

אימא שלך כן מכינה עם הילדים ש"ב, וכן עושה כביסה בימי שישי, וכן דואגת לזה שיהיה אוכל לשבת (ונעזרת בך), ומן הסתם דואגת לעוד הרבה מאוד דברים שאת לא מודעת אליהם. ואם הבנתי נכון היא גם עובדת.

יכול להיות שהמצב היה יכול להיות טוב יותר, ושהבית היה יכול להיות יותר מסודר, אבל בסה"כ נשמע לי שהמצב בסדר.

ד"א היו שנים שאנחנו בתור ילדים הכנו לעצמנו את האוכל לבית הספר ואף פעם לא הרגשתי שזה לא בסדר (להיפך, היה נראה לי פינוק מיותר שיש ילדים שאימא שלהם מכינה להם סנדוויץ', - כמובן תלוי באיזה גיל), והיו תקופות שגם הייתי מבשלת את ארוחת הצהריים, וגם עם זה לא הייתה לי בעיה, דווקא יש בזה צד של חינוך טוב.

זה באמת עניין של איזונים עדינים וקשה להבין את המצב מהודעות בפורום, אז קחי את כל התגובות כאן בערבון מוגבל, כמובן כולל את שלי. מקווה שעזרתי.

אני מציעה לך להתייעץ באופן אנונימי עם איש מקצוע

אני לא מכירה את כל הסיפור, ולא יודעת מה היה קודם ומה אמא שלך עוד עושה או לא עושה

לי זה לא נשמע מצב "רגיל" ככ. אם את כותבת "אני מרגישה שאמא שלי במשבר" אני מאמינה לך.

(אני בטוחה שהרבה אנשים טובים כאן ישמחו לתת לך המלצות של אנשי מקצוע. את מוזמנת גם לפנות באישי).

אמנם זו אמא שלך ואת לא יכולה להכריח אותה לעשות כלום, אבל מישהו עם ניסיון יוכל לעזור לך להבין יותר את התמונה, ומה את יכולה או לא יכולה לעשות. יש אפילו מוקדים טלפוניים חינמיים כמו ער"ן (עזרה לנוער) או ניצה (עזרה לנשים בדיכאון אחר לידה), זה לא בדיוק המקרה שלך אבל אולי יוכלו להכווין אותך.

אני מאמינה שהקושי שלך הוא אמיתי אבל אני יכולה גם להבין את הקושי של אמא שלך. לא קל להיות אמא. זה כמו לנהל מוסד. זו עבודה שאין לה סוף, הכל כמעט על הרגליים וצריך הרבה כוחות נפש בשביל הבית ובני הבית.

גם לי קשה לעמוד בקצב של הכביסות והכל נדחק ליום שישי, כלים - זו עבודה פיזית בעמידה שגם לי קשה לבצע אותה, רצפה - עוד יותר קשה, בישולים - דורש זמן, התארגנות, תכנון וכמובן - עבודה פיזית על הרגליים. וכל זה בתוך ניהול "משרדי" של הבית - טיפול במיסים, תשלומים וכד' ויותר חשוב מזה - עם כל העומס צריך לשמור סבלנות לבעל ולילדים.

לא כל אישה היא קלילה ותקתקנית. יש כאלה שקשה להן יותר וזה לגיטימי.

את בת נהדרת ואשרי יולדתך - שיש לה אותך. את האמת, גם אני עזרתי בבית המוווון לפני שנישאתי וזה לא היה קל אבל אני מאמינה שזו מצווה ענקית והקב"ה ישלם את השכר.

וגם - לדעתי לבת אין זכות להעיר לאמא שלה כי זה לא המקום שלה. ואני מסכימה עם אלה שאמרו לא לספר לדודה כי יש בזה משום חשיפת הסודות של הבית.

חזקי ואמצי, וכמו שאמרו פה, אל תשכחי גם לדאוג לעצמך.

כנראה גדלתם והיא החליטה שאתם יכולים להוריד ממנה קצת עומס

מן רמז דק

כנראה לבקש לא כל כך עוזר אז היא פשוט מעבירה אחריות לכם

יכול להיות שההורים שלך רק בני 40, אבל עדין- זה לא גיל העשרים.

קראתי את התסכול שלך והתחברתי לכל מילה......

באיזשהו רמה יכול להיות ש- ואל תעלבי- זה מה שקרה גם לי. שבגלל שאת רואה שהדברים לא זזים את סוג של לוקחת אחריות- ברמה טיפטיפונת קצת גבוהה ממה שאת צריכה.

תביני. עד לפני כמה זמן אני אשכרה מכינה את כל השבת, בשיא הרצינות- בישולים, ניקיונות וסלטים. אני ראיתי ששום דבר במשפחה שלי לא זז, והתחרפנתי מאוד מזה. הייתי עושה את הכל בבית. ובגלל שכל כך הייתי באטרף של אם אני לא יעשה את זה שום דבר לא יזוז- הייתי מתעצבנת על האחים וההורים שלי, שלא נתתי להם זמן לעשות משהו ולא השארתי להם כלום.

לפני כמה שבועות אמא שלי החליטה להראות לי שכן, אפשר להכניס שבת עם עזרה בסיסית שכל אחד צריך לתת- ולא הרשתה לי להכנס למטבח ולנקיונות.

הכנסנו שבת במניין המוקדם, שבת הייתה מושלמת.

היום אני עוזרת במה שצריך כי אני נמצאת בבית, ויש לי כוחות ורצון. מהלב.

תראי,

מה שאני מציעה לך, זה לקחת לעצמך יום הפוגה- אני ממש לא מתכוונת שלא תזוזי מהמיטה וכל מה שמבקשים ממך תגידי לא. ממש לא. אבל תנסי שיכנס לך לראש המשפט: אני לא בעלת הבית הזה. ובאמת תעזרי במה שצריך מהנשמה, ולא בגלל כפייה. 

יכול להיות שאמא שלך צריכה יותר זמן כדי לפעול. תהיה בטוחה שהיא אוהבת אותך ולא נעים לה לראות אותך עובדת כ"כ קשה, והיא רוצה להחליף אותך, אבל אין בה כוחות.

תאמיני באמא שלך, אל תכעסי עליה ותראי תוך כמה זמן שיהיה שיפור.

בהצלחה מותק!

היי,

היום אני נשואה, אבל גדלתי בבית עם אמא שמצד אחת היא משקיענית ומצד שני קשה לה מאוווווד בהתנהלות של הבית. הכל אצלה ברגע האחרון, בלחץ, וכשיש לחץ יש גם הרבה צעקות ולפעמים גם מריבות... היא חינכה אותנו לעזור בבית אבל למרות זאת תמיד היה קשה כי היא הכתיבה את ההתנהלות. למשל, היא הכתיבה את סדר העבודות ואם עשינו מטלה כלשהי לפני מה שהיא התכוונה היא הייתה מתעצבנת... נסינו להעיר לה, אבל כל פעם היא הייתה נפגעת חזק מאוד ולפעמים היא הייתה אומרת בפירוש שאנחנו לא האמא. אמא שלי היא אישה מקסימה אבל לא קלה.

כשהתבגרתי, הבנתי שלעזור לאמא שלי זה פשוט להיות יד ימינה בלי להעביר ביקורת, עם כל הקושי הכרוך בזה. זה אומר להתנהל איתה בקצב שלה ולעשות את הדברים על פי רצונה. לה זה עזר וממני זה חסך התכתשויות מיותרות.

מקווה שעזרתי.

אולי נראה לך שיש אפשרות שהיא בתחילת הריון?

אולי היא כבר מבוגרת יותר, ואין לה כוח להתכופף וכדומה ?

שלום,

קראתי את דברייך והצטערתי לשמוע.

אכן זה קשה שגדולים מאיתנו צריכים אותנו.

גם אצלנו אמא שלי חלתה במחלה והיה סיפור דומה של חוסר תפקוד במשך חצי שנה

(כיום היא כבר בריאה ועברו השנים של הבדיקות והבלגן מאחורינו הודות  לה' יתברך

                            ......

אני הייתי מציעה לך לעזור כפי יכולתך אבל בשום פנים לא להחליף את המקום של האמא בבית.

ואם זה כבר קרה כמו שסיפרת שהלכת במקומה למסיבות בגן (של אחים שלך..)

הייתי מציעה לך להציע לה או ישירות או דרך אביך שתלך לטפל בעצמה אצל גורם מקצועי.

נשמע לי שהיא חווה דיכאון מסויים וחשוב מאד לטפל בהקדם.

יכול להיות שאני טועה בסברותיי..

מה גם שאני לא מכירה לעומק.

בהצלחה רוב ברכות.

היי בטוב

אמרו פה שתעזרי ותשמרי לאמא..

אך חשוב לא פחות שמרי על עצמך

לא תפקדתי.

מעבר למה שחייבים לא עשיתי כלום.

הבית נראה זוועה, הילדים הקטנים התחילו להתדרדר בלימודים.

וכל מה שעניין אותי כל היום היה להיות במיטה שלי.

וזה תסכל אותי. כי מצד אחד ידעתי שכלית שזה לא בסדר,

ורציתי שזה יהיה שונה,

וכל הזמן נזכרתי איך עם הגדולים זה היה אחרת,

וכל הזמן אמרתי לעצמי "רק היום, מחר אני אקום..."

ותכננתי כל כך הרבה דברים לעשות עם הילדים.

אבל פשוט לא מצאתי בתוכי את הכוחות.

קוראים לזה דיכאון. ואני, כאדם שהיה רגיל להיות חזק מאד, לא הסכמתי לקבל עזרה.

עד שקלטתי שזה לא משתפר. אלא רק נעשה יותר גרוע.

עדשהבנתי שאם אני לא רוצה להתחרט אחר כך על כל החיים שלי, 

אין לי ברירה אלא לקבל טיפול.

ורגע לפני שהכל נפל מסביבי, אבל הרבה מדי רגעים אחרי שהדברים כבר היו לא טובים,

פניתי עזרה.

אני רק בתחילתה של העזרה. אבל אני מאמינה שיהיה טוב בעז"ה.

נשמע לי שאמא שלך באותו מצב.

היא לא צריכה שינקו במקומה. היא צריכה עזרה נפשית.

בהצלחה חמודה. 

לפנות לעזרה-

זה אומר- לדבר עם הדודה, או לדבר עם הרופא משפחה שלכם , או לדבר עם הרבנית של הקהילה שלכם

(3 כתובות מעשיות לקבל עזרה ולברר מה קורה. )

את בת לתפארת,

תיצמדי לאינסטיקנטים שלך

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.