היום היתה לי פאדיחה מעצבנת שצריכה לזכות את חברה שלי בפטיש שניצלים עסיסי.
הייתי באיזה משהו לנוער של איזה משהו,
(אם מישהו רוצה לתלות משהו מקיר לקיר, אבל השר..משהו לא מגיע מקיר לקיר 
)
בקיצושע- בד"כ יש שם מחיצה סימלית בין הבנים לבנות, הפעם לא היה 
(חברה שלי: אז על מה נגחך עכשיו??)
ואז הלכתי עם חברה לאנשהו לרגע, ואז חזרנו, וב-ד-יוק יצא אחד הבנים מהחדר. אז חברה שלי נכנסה באלגנטיות לפניו ואני חיכיתי שהוא יעבור באלגנטיות ואז אני אוכל להיכנס באלגנטיות מעושה.
ואז הוא יוצא, ופת-אום הוא מסתובב אלי: "שלום יעל"
ואני כידוע לא מחבבת בלשון המעטה שיחות פנים אל פנים, במ-יו-חד כשזה בן, במ-יו-חד שזה בלי הכנות ומי-שברכים קודם.
אז הסמקתי כמו עגבניה והייתי עם רגל אחת בתוך החדר ורגל שניה בחוץ, והוא אמר שהוא ראה שהתחלתי לכתוב בבלה בלה בלה וכל הכבוד, ואני מסמיקה כפול ו"תודה תודה" ושטויות כאלה ואחרות.
ואז הוא מסר לאח שלי ד"ש ואיפה הוא לומד שנה הבאה ומה עושה. מסתבר שהוא מהיחידים שקוראים את מה שכותבים שם
טוב, נו. הוא אמור לקרוא מתוקף תפקידו.
בכל מקרה, נכנסנו באלגנטיות לחדר, הוא פנה ימינה לבנים ואני ישר לבנות, מתאפקת לא לצחוק. ומה אני רואה מולי?!
חברה שלי, כולה עם דמעות צחוק בעיניים, עם פרצוף של 'עליתי עלייך'.
איך שאני מתקרבת היא אומרת בקול "יעל, את לא יכולה, את תפוסה!" ואני מנסה נואשות להשתיק אותה בלי שישמעו שאני מובכת עד לשד עצמותיי התפוסות (מהתיק המעצבן הזה. שתי הכתפיים שלי כואבות בגלל שני ימים בירושלים).
ואז היא מתחילה דיון על ההוא *** מהחידון תנ"ך, והיא צוחקת ומתפקעת ואני בועטת בה שתסתום כבר 
מזל שחברה אחרת שלי לא היתה שם, כי הן היו מתחילות צחוקים שלא יגמרו לעולם, ואני הייתי אובדת בתהום הנשיה.
עכשיו ההוא לא נראלי שם לב, אבל כל פעם שהוא התקדם טיפה אחורה אני התקדמתי טיפה אחורה ונצמדתי לקיר וריסקתי את הרגליים. העיקר שהוא נהנה.
מותר איך שבא לך..
חחח