"יש עוד תקווה" היא האיצה בי להמשיך להתקדם,
לא ליפול לבור החשוך והנעים,
"יש עוד תקווה", המשיכה ספק מעודדת ספק מצווה,
"את רואה את השביל? ואת רואה שאי אפשר לראות מה יש מאחוריו? אז מאחוריו יש תקווה"
חייכתי בלאות, עברתי דרך ארוכה, עם הרבה הרים שמסתירים דרך שנהייתה לעיתים יותר קשה או יותר בהירה או יותר נעימה או יותר קשה, כל הר עם ההפתעה שלו, כשסוף סוף חשבת שהגעת לדרך שתלכי בה בנוחות ותהני מהנוף, 'עצור'! פתאום היה איזה מכשול שהכריח אותך לעבור שביל, לעיתים הגעתלהתפצלות והשתדלת לבחור את הדרך שנראתההכי בהירה או הכי קלה, אבל באמת לעולם לא ידעת.
אבל עם כל השבילים וכל ההפתעות שחיכו מאחורי ההרים, אף פעם לא הצלחת, בשום דרך, להשיל ממך את המסיכה,
הפרחים היפים והעצים הרעננים גם האנשים הטובים שפגשת בדרך לא מצאו עצה
והמסיכה הדגישה כמה את לא מתאימה.
אז אולי בכל זאת אתפתה ללכת בדרך השמורה למיואשים, לנדכאים לאלו שכבר לא מצפים
לדרך הזאת שנמצאת בצילו, של האל.


