רוז ישבה על ספסל האבן בגנו של אביה, יפהפיה כורדים הצומחים בערוגות הקטנות ששתלה במו ידיה לקראת יום הולדתה השביעי.
שמלת השיפון שלה השתפלה בגלים צחורים על הדשא הרך, ושיערה האסוף גבוה נע מעט ברוח הקלה.
היל, האומנת שלה, נכנסה בשער בחיוך רחב.
"הגיעו ידיעות." היא אמרה בעיניים נוצצות.
רוז קפצה על רגליה בהתרגשות, ונטלה את הפתק שהחזיקה היל.
"לסר אדוארד לוקאס. שניים ממשרתיך המגויסים נפצעו ברגליהם בעת התקפה על מחננו מצד האויב. הם נשלחים בחזרה אל אחוזתך. נודה לך אם תדאג להחלמתם. אחד מן החיילים, אנטון הלר, מבקש לשוב לשדה הקרב בתום חופשה בת שלושה שבועות. השני, ג'ון מנסמרט, מבקש לשוב לעבודה באחוזתך. בכבוד רב, סר וויליאם פורד."
"ג'ון חוזר הביתה." לחשה רוז באושר.
**
"רוז, אני יוצא העירה."
"בשביל מה, ג'ון?"
"הבטחתי לרוברט שאבוא לבקר אותו."
"אבל, ג'ון, זהו עסק עדין מדי."
"רוברט הוא ידידי כבר שנים רבות. עוד לפני שאת ידעת על עצם קיומנו, למעשה."
"הו, ג'ון, זהו תפקידן של הנשים לקונן על העבר. הנח לזה. כואב לי מספיק כשאני חושבת על אבא המסכן, שאחוזתו נאלצה לעבור לידיו של אחיינו, במקום לצאצא שלו. אין זו אשמתו שנולדתי אישה."
"זו גם לא אשמתי, רוז. אביך איננו עמנו יותר, ולא יזיק לאיש אם אלך לדרוש בשלום רוברט באחוזה."
"אבל רוברט הוא משרת, ג'ון. אולי איננו בעלי אחוזה, אבל אנחנו אנשים הגונים."
"גם אני משרת."
"הו, לא, ג'ון. הרי לקחת אותי לרעיה. מעמדי הקנה לך כבוד. אינך משרת."
"אני עולה העירה וזהו זה. רוברט הוא חברי, ואני הבטחתי לו ביקור."
**
רוז ליטפה את ביתה הקטנה באצבעות מחוספסות מעבודה קשה. בעלה, ג'ון, שוב נסע העירה.
היו ימים כאלה, שנחה עליו רוח העקשנות, והוא קם ונסע.
אהבת הנעורים לא פרחה. הדדיות לא יכלה להתקיים בין השניים, שכן ג'ון היה גבר, ומשרת, ורוז הייתה אישה, אצילה.
ג'ון היה המחליט. ג'ון היה בעליו של הבית. אבל רוז הייתה הרעיה, האם, האישה שמפעילה את הכול.
אילו רק השכילו לדעת שכל תפקיד אינו מושפע מן העבר או מן השמיים, שלכל אחד מהם כישרונו שלו, או אז יכולה הייתה אהבתם לצמוח ולפרוח.
שמלת השיפון שלה השתפלה בגלים צחורים על הדשא הרך, ושיערה האסוף גבוה נע מעט ברוח הקלה.
היל, האומנת שלה, נכנסה בשער בחיוך רחב.
"הגיעו ידיעות." היא אמרה בעיניים נוצצות.
רוז קפצה על רגליה בהתרגשות, ונטלה את הפתק שהחזיקה היל.
"לסר אדוארד לוקאס. שניים ממשרתיך המגויסים נפצעו ברגליהם בעת התקפה על מחננו מצד האויב. הם נשלחים בחזרה אל אחוזתך. נודה לך אם תדאג להחלמתם. אחד מן החיילים, אנטון הלר, מבקש לשוב לשדה הקרב בתום חופשה בת שלושה שבועות. השני, ג'ון מנסמרט, מבקש לשוב לעבודה באחוזתך. בכבוד רב, סר וויליאם פורד."
"ג'ון חוזר הביתה." לחשה רוז באושר.
**
"רוז, אני יוצא העירה."
"בשביל מה, ג'ון?"
"הבטחתי לרוברט שאבוא לבקר אותו."
"אבל, ג'ון, זהו עסק עדין מדי."
"רוברט הוא ידידי כבר שנים רבות. עוד לפני שאת ידעת על עצם קיומנו, למעשה."
"הו, ג'ון, זהו תפקידן של הנשים לקונן על העבר. הנח לזה. כואב לי מספיק כשאני חושבת על אבא המסכן, שאחוזתו נאלצה לעבור לידיו של אחיינו, במקום לצאצא שלו. אין זו אשמתו שנולדתי אישה."
"זו גם לא אשמתי, רוז. אביך איננו עמנו יותר, ולא יזיק לאיש אם אלך לדרוש בשלום רוברט באחוזה."
"אבל רוברט הוא משרת, ג'ון. אולי איננו בעלי אחוזה, אבל אנחנו אנשים הגונים."
"גם אני משרת."
"הו, לא, ג'ון. הרי לקחת אותי לרעיה. מעמדי הקנה לך כבוד. אינך משרת."
"אני עולה העירה וזהו זה. רוברט הוא חברי, ואני הבטחתי לו ביקור."
**
רוז ליטפה את ביתה הקטנה באצבעות מחוספסות מעבודה קשה. בעלה, ג'ון, שוב נסע העירה.
היו ימים כאלה, שנחה עליו רוח העקשנות, והוא קם ונסע.
אהבת הנעורים לא פרחה. הדדיות לא יכלה להתקיים בין השניים, שכן ג'ון היה גבר, ומשרת, ורוז הייתה אישה, אצילה.
ג'ון היה המחליט. ג'ון היה בעליו של הבית. אבל רוז הייתה הרעיה, האם, האישה שמפעילה את הכול.
אילו רק השכילו לדעת שכל תפקיד אינו מושפע מן העבר או מן השמיים, שלכל אחד מהם כישרונו שלו, או אז יכולה הייתה אהבתם לצמוח ולפרוח.
