"פקע ניצן בבוקר, שפתיים של חלב. רכות."
שרה הנערה לאחותה התינוקת.
"עיניים נפקחות וחמימות. וריח של תינוקת."
המשיכה לשיר. וקולה גבוה וצלול ונקי.
"והבעות, ואצבעות, ומתיקות."
והתינוקת נרדמת.
הנערה קמה ממקומה בלאות. כל גופה כואב מן היום הממושך.
היא הולכת לסלון. הוא מסודר ונקי.
כל הבית שקט.

"נכון שאמרתי לך ששום דבר טוב לא ייצא מזה?" בוכה אפרת אל אחותה רחלי. "נכון?"
רחלי בוכה אפילו יותר עכשיו. אשמה.

אבא יושב למרגלות המיטה, נבוך. לא קל לו, אבל כבר עברו חודשיים.
"אף אחד לא אשם במותה של אמא." הוא אמר.
אבל רחלי רק שקעה עמוק יותר בתוך השמיכה. "אני שלחתי אותה לחופשה הזו."
"אבל לא את חיבלת ברכב וגרמת לו להידרדר. לא את ולא אני ולא אפרת ולא אף אחד אחר."
"מה בסך הכל רציתי? שתצא לחופשה של יומיים ארבעה חודשים אחרי הלידה. חופשה. אבל אז חייב היה הרכב להידרדר, ו- בום. אין אמא."

רחלי יושבת על האבן בלב היער, נושמת.
בום. אין אמא. עולה במוחה משפט שאמרה לאבא לפני כמעט שנה.
אני אשמה. משפט שלחשה לעצמה בלילות ארוכים.
וריח של תינוקת. שיר ששרה כל ערב לאחותה התינוקת, שיר ששרה לעצמה, מילים מציאותיות כל כך.
והיא חולמת. והיא עוצמת עיניים ונותנת לגלים פנימיים לשטוף אותה.
והדשא נע קלות ברוח. וצלילי חלילית רחוקים עוברים בין העצים. ורחלי עוצמת עיניים.

קטנה אחת
פלומה

פקע ניצן בבוקר
שפתיים של חלב
רכות

עיניים נפקחות וחמימות
וריח של תינוקת
והבעות
ואצבעות
ומתיקות

קטנה אחת
אי שם

תלוי כדור של בדולח
וקרן שמש בזהירות
ניגשת
נוגעת בו בעור
והפיות כולן באות
לעריסה שלך
בכל צבעי הקשת