יש למשפחתי ניסיון רע מאוד עם שערי צדק.

כשאמי שתחיה ילדה את אחי הקטן (שיזכה לחיים ארוכים..)

שערי צדק חסרי האחריות "לא הבחינו" שלאמי אין מספיק חלב, ולא עשו שום דבר בנידון, 

כלומר הרעיבו אותו בכל התקופה שהיה שם. אמא שלי הבינה שזה המצב רק לאחר 10 ימים בבדיקות בטיפת חלב מרוב דאגה.

בברית הוא היה חצי מעולף, אפילו לא בכה. 

חוסר האחריות שהפגינו גרמו לו לאיחור התפתחותי ניכר.

ברוך ה' הוא ילד מדהים, חכם ושמח - שמשלים את הפערים כמה שיכול..

אני גם ממליצה על הדסה עין כרם.. 

השאירו אותי יום נוסף בגלל שהבת שלי ירדה קצת יותר ממה שצריך ולא היו לי יציאות..

ואמרו לי להמשיך לעקוב בבית..

בגדול מרוצה!

מהיחס, התנאי, לילה נוסף במלונית, היה לי כיף עם היולדות האחרות וכו'.

לגבי גישה טבעית- בעין כרם מעודדים תנוחות טבעיות וזה ממש כיף!!

וזה לא סותר שבמקרה שה מזהי צורך הם ממהרים לנתח קיסרי (לטוב ולרע)- שתי השמועות נכונות (על סמך היכרות לא רק כיולדת)

זה לא סותר. מי שיודעת שיש לה סיכוי סביר לסיים בקיסרי והיא ממש רוצה לנסות עד תום לידה רגילה- לא מומלץ לה על עין כרם.

מי שאין כל סיבה נראית לעין שיגמר בקיסרי- כן מומלץ (אם כי אף פעם א"א לדעת איך יגמר)

אני למשל מנסה כמה שיותר טבעי (נראה אולי לידה הבאה לידה ביתית ) אבל ברגע שיש בעיה רפואית

מעדיפה לא לקחת סיכונים.. לכן עין כרם טוב לי משתי הבחינות.

(ניסיתי להסביר איך זה משתלב הגישה הטבעית עם הממהרים לקיסרי)

בגדול כל בתי החולים בירושלים הם טובים לכן זה תלוי מה שאת מחפשת...

מה בדיוק חשוב לך?

מה בדיוק חשוב לך?

ולא עזרו לי שהיתי זקוקה להן מאוד. לא נהנתי כלל חוויה ממש לא נעימה.

לידה שניה ילדתי בעין כרם. נהנתי עד הגג. יחס מילדות מהממות נתנו לי את הזמן ברוגע הרגיעו אותי עזרו לי תמחו בי בקיצור נהנתי ממש. לידה הבאה אני ילך בע"ה רק להדסה. רגלי לא תדרוך בשערי צדק.

אבל ישנם נשים שכן נהנו בשערי צדק. כל מקרה לגופו.

אצלי היה שם תסבוך באשמתם והם כלל לא התייחסו למצב הבריאותי שהיה לי כתוצאה מכך.

מנצלש"ת לך...

חשוב לי ביות מלא, גישה טבעית בלידה, ומקלחת בחדר לידה...

הייתי הולכת בשמחה להר הצופים אבל הבנתי שכדי שיהיה ביות גם בלילה- זה תלוי בשכנתי לחדר.

בשערי צדק- עד כמה זה בולט או משמעותי שהגישה בחדר לידה היא לא ממש טבעית כמו בעין כרם? האם המיילדות מאפשרות תנוחות שונות, מסייעות בלחיצות על הגב התחתון וכד' או שהן לא בענין?

אם מישהי יכולה להאיר את עיני אני אודה לה!

היה לי ממש טוב.

זו הייתה לידה ראשונה שלי, הייתה יחסית מהירה כך שאפידורל שגם ככה לא רציתי בכלל לא היה רלוונטי.

לא באמת היה לי זמן להתקלח שם אבל יש מקלחת בחדר לידה ויש גם בקבלה (הציעו לי להתקלח שם אבל סירבתי כי הייתי בטוחה שהלידה תתפתח מהר (אינטואיציה.. האחות לא ממש האמינה שזה יקרה כל כך מהר) וצדקתי, ומזל שלא נכנסתי להתקלח. התגלגלתי על כדור פיזיו שהביאו לי שם עד הלידה.

הייתי בביות מלא והוא אכן ביות מלא (התינוקת הייתה איתי כל הזמן!) ביקשתי שבעלי יהיה איתה בבדיקות שאחרי הלידה ולא עשו עם זה שום בעיה. בדיקות רופא לפני השחרור אני הייתי בתינוקיה איתה. כל שאר הבדיקות (רופא, שמיעה וכו') היו בחדר בנוכחתי. אפשר לסרב לחלק מהדברים בטופס שמחתימים עוד בקבלה ללידה.

למה את קוראת גישה טבעית?

ילדתי בלי אפידורל.

ביקשתי שיניחו עליי את התינוקת ולא יחתכו מיד את חבל הטבור וכך היה. תפרו אותי כשהיא הייתה עליי ולמרות שזה קצת עלול להפריע לתפירה נתנו לי (זה היה מעולה!! הייתי עסוקה בללטף אותה ולא בזה שתופרים אותי).

הנקתי אחרי הלידה ועודדו אותי.

לגבי תנוחות, אני לא יודעת. זו הייתה לידה ראשונה והתפתחה מהר (הגעתי עם ירידת מים ובלי צירים בשעה רבע לחמש וילדתי בתשע ועשרים..) אז לא ביקשתי כלום וילדתי על הגב (כל כך כאב לי והייתי עסוקה בנשימות, בקושי השחלתי שאני רוצה את התינוקת עליי מיד וכו', לא ממש חשבתי על לשנות תנוחה).

בכל החלטה צריך שליחים טובים והרבה סיעתא דישמיא!

לאפשר ליולדת ללדת איך שהיא רוצה.

לא להיות מחוברת למוניטור כל הזמן, להיות בתנועה, ללדת באיזו תנוחה שנוח לי וכד'.

הגעתי רק לחצי השעה האחרונה של הלידה. 

1. חייבו אותי במוניטור בשלב שהתינוק יצא, שמו את המוניטור נמוך נמוך (כדי לבדוק שהוא עומד בצירי הלחץ) וזה הציק לי ברמות... התחננתי שיורידו לי ולא הורידו. לא ידעתי אז מה רמת החשיבות של זה. אילו זה היה חוזר על עצמו היום (באותם התנאים שהיו אז, שכל המדדים היו מעולים, וזה הפריע מאוד) - הייתי חותמת על סירוב. 

2. המיילדת ניסתה לפקוע לי את המים מבלי לשאול אותי קודם. הרגשתי שהיא מכניסה לי משהו, אז אמרתי לה (יצא די בצעקה באקסטזה של צירי לחץ... ) "מה את עושה שם? תוציאי את זה ממני!" והיא הוציאה... ישר אחר ביקשתי שלא תעשה שום דבר מבלי לשאול אותי קודם, ומאז אכן כך היה. כולל תפירה של שני תפרים שהיו בשיא העדינות. כולל הזריקה שמקבלים בדרך כלל אוטומטית לכיווץ הרחם - שאלה אותי קודם. 

חוץ מזה היה מעולה, החדרים מעולים, נוחים. 

הסכימו לכל תנוחה כל עוד היא על המיטה. 

ניסו לעזור לי עם התנוחות, הביאו לי כדור פיזיו כדי להישען עליו, 

היו מוכנים שאשים פוף קטן שהבאתי מהבית (והיה מעולה, והיו גמישים מאוד מבחינת ניקיון - פשוט שמו על זה סדין שלהם). 

אחר כך כשהיתה תקיעה מסויימת הסבירו שכשהתינוק גדול לפעמים דווקא נוח יותר מכריעה - על הצד. 

וזה אכן קידם. 

לגבי האשפוז אני חושבת שחשוב להזהיר - גם לגבי ביות מלא - זה עדיין בית חולים, זה עדיין לא משהו אוטופי לגמרי. לדוגמא - עדיין נותנים אוטומטית זריקה תוך כדי שנותנים לתינוק סוכר, במקום שהאם תניק לדוגמא. 

כלומר אם חשוב לך כל מיני דברים שיעשו לפי הדרך שלך ולא אוטומטית לפי נוהל בית החולים - את עדיין צריכה לעמוד על המשמר.

חוץ מזה יש לי אזהרה לגבי אחת מצוות האחיות מביות מלא, מישהי שעשוייה להיות מותק ועשוייה גם להתנכל באופן לא מוסבר. אבל זה אני מוכנה לשלוח רק בפרטי. 

שאר הצוות היה ממש מקסים!

בשערי צדק לא הייתי כי לא מאפשרים שם ליווי בלילה בביות המלא. לפחות כך נאמר לי לפני כשנתיים וחצי. 

בהצלחה!

הלידה. בלי המוניטור הייתי חוזרת הביתה עם ילד מת או עם פגיעה לכל החיים.

תודות למוניטור החישו את הלידה והצילו את הילד.

כשהכל עובר בשלום, אנחנו רוצות תנאים ביתיים ונעימים.

כשמשהו חו"ח משתבש, חייבים צוות מקצועי ומכשור אמין, גם אם זה לא תמיד הכי נעים.

שלב קצר מאוד של לחיצות, שלפני כן כל המדדים מעולים, 

ולעומת זאת המוניטור ממש הפריע ללחיצות. 

ובלי קשר למקרה שלי,

מוניטור הרבה פעמים מזייף, וזה גורם לנזקים. 

אצלי, פעמיים זה גרם לנזק, בלידה הראשונה והשלישית (לא המקרה המסופר). 

ואני חושבת שהרבה מכירות את הסיפור הזה - מוניטור שמתמשך ומתמשך, כי חייבים 20 דקות רציפות, 

ואז מגלים שזה בכלל לא היה במקום הנכון, האחות מסדרת ושוב יוצאת. 

בזמן הזה צריך להסתדר עם צירים בשכיבה... ואז כבר הכוחות אוזלים וזה משפיע לרעה על הלידה. 

ואפילו עם אפידורל - יש הרבה מה לעשות כדי לקדם לידה, אבל אי אפשר לעשות את זה אם צמודים למוניטור, 

שצריך להשגיח שלרגע לא יזוז, כי אז צריך לעשות שוב את כל ה-20 דקות מההתחלה. 

אצלי באופן ישיר המצב הזה כמעט גרם לקיסרי. נכון שעדיף קיסרי על תינוק מת (ואין בכלל מה להשוות!!),

אבל אם אפשר להימנע גם מזה וגם מזה, לא עדיף?

מוניטור יכול להציל, אך יכול גם לגרום לנזקים. 

צריך גם שכל ישר. 

לדוגמא - 20 דקות - למה? זה לא בכל בית חולים ככה!

יש בתי חולים שמספיק אצלם 5 דקות תקינות!

וכדאי גם להיות אקטיביים ולא פסיביים - לא לחכות 20 דקות ולגלות שהכל לא בסדר, אלא אחרי 5 דקות כבר לקרוא לאחות ולוודא שזה בסדר. 

חוץ מזה מוניטור זה לא המדד היחיד - צריך להתייחס גם לעוד מדדים. 

אישית אני מתפללת לפני שאני מגיעה ללידה - 

שאוכל לקבל במידת הצורך מבית החולים את הדברים הטובים שהוא מציע (כלומר מבחינת בטיחות וכו'), 

ולא לצאת ניזוקה מהדברים הלא טובים שהוא מציע (לדוגמא היצמדות לפרוטוקולים שלפעמים היא דווקא המסכנת). 

יודעת מראש שאני מתפשרת עד איפה שאני מוכנה להתפשר, כי אני מבינה שזה המוסד וזאת המסגרת וכו'.

ומקווה לדעת לשים את הגבול בהסכמה עם הצוות -  איפה שאני לא מוכנה להתפשר, כי זה מזיק מידי. 

מוסמך מצוות בית החולים שיבדוק את הדברים לעומק!!!

לטובת כולנו!

היא נורא נהנתה מהיחס האישי, מהטיפול המסור.

הלידה היתה קצת קשה אבל היא נהנתה נורא!

המסקנה העיקרית, בקיצור- היא שהעיקר זה להתפלל שאני  אגיע לידיים של מיילדת טובה ואחיות טובות...

בעין כרם מעודדים ללדת בתנוחה נוחה (על שש וכו')

בהר הצופים יש צוות מקסים! ילדתי שם אמנם עם מיילדת ממש רעה אבל במחלקה היה פשוט כיף! מכבדים, עוזרים וגם ממש זורמים עם היולדת. (אבל אין ביות מלא)

בשתי ההדסות נותנים לבעל להיות איתך כל היום עד 21:00 (בשערי צדק רק בשעות של הביקור ואין הרבה כאלה ....)

(בשערי צדק אמנם יש אוכל טוב וכולן דתיות/חרדיות אבל כל הנ"ל לא קיים שם)

בשערי צדק בין 15-19 זה שעות ביקור לכל מי שרוצה.. לא זוכרת ממתי- אבל מוקדם בבוקר עד 21:00  זה למלווה אחד- מי שאת בוחרת. 

עד האפידורל נתנו לי להיות ולעשות מה שאני רוצה! וגם אחרי התייחסו לכל הבקשות שלי ברצינות(ושלושתם יחסית בזמני עומס!!!).

באמת רק תפילות שיהיו שליחים טובים!

ממש לא נכון!! הוא נמצא עד שהשומר מעיף אותו ב- 21:00

נכון למלפני שנה וחצי, לא שמעתי שהשתנה.

אולי את מתבלבלת עם מעייני הישועה

לגבי מחלקת היולדות (לאחר הלידה):

בשערי צדק הצוות מדהים, נעים מאד להיות שם בשבת, האוכל ברמה ובשפע.

אך הרגשתי שלתינוקות פחות טוב להיות שם. נכון שרוב הזמן התינוק יכול להיות עם האמא, אבל יש כמה פעמים ביום שמבקשים להחזיר את כל התינוקות לטיפול (בדיקות, שקילה, מקלחת וכו'). הבעיה היא שהתינוקות מחכים לפעמים זמן לא קצר עד שמגיעים לטיפול בהם, ובזמן הזה הם בוכים בתינוקייה במקום להיות חבוקים אצל אמותיהם. נראה לי שהבעיה נעוצה בכך שישנה הפרדה בין מחלקת היולדות לבין מחלקת היילודים - ישנן אחיות שונות ליולדות ואחיות שונות ליילודים ואין כ"כ קשר ביניהן. 

לעומת זאת בהדסה עין כרם - פחות התחברתי לצוות, השבת היתה קצת פחות נעימה ונוחה, והאוכל היה בסיסי ביותר (לא מספיק מבחר ולא כ"כ טעים לדעתי).

אבל - בהקשר של התינוקות - נראה לי שלתינוק עדיף להיות בהדסה. גם אם לא בחרת בביות מלא, עדיין את זו שקובעת את הלו"ז של התינוק. בשונה משערי צדק - בהדסה לכל אם ותינוקה מוצמדת אחות. האחות מטפלת באם ועוזרת לה לטפל בתינוק (כי בעצם גם הוא באחריותה). 

בקיצור - לדעתי לאמא נעים יותר במחלקת היולדות של שערי צדק, ואילו לתינוק טוב יותר במחלקת היולדות של עין כרם.

לגבי הלידה עצמה - 

בשערי צדק היתה לי חוויה מדהימה, בכל לידה מחדש (4 לידות ילדתי שם).

לגבי עין-כרם - אני לא יכולה להעיד, כי קצת אחרי תחילת הלידה הובהלתי לניתוח חרום. [אולי זה בעצם כן מעיד על משהו...]

וכמובן - כמו שאמרו לך - צריך סיעתא דישמיא והרבה תפילות...

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

ילדתי 4 לידות בשע"צ, והיה מעולה.

בלידה החמישית הגעתי בשבוע 42, ומבחינתם הייתי צריכה לחכות עוד יום וחצי- עד שתתפנה להם אפשרות של זירוז. (היו 6 או 7 לפני) הודעתי להם שאני בעניין של ללדת (אם שולחים אותי ללדת כי כבר מאוחר וצריך ללדת ב42, אז תיילדו אותי במיוחד שזה יצא יום חמישי ולחכות ולהגיע לזירוז בשבת זה בעייתי. אבל גם בלי קשר. או שתשחררו אותי הביתה או שתיילדו אותי- עכשיו! )

עברתי להר הצופים. והיה גם ממש טוב. 

 בהר הצופים היה הרבה פחות עמוס, הרבה יותר רגוע, הרבה יותר יחס אישי ולא תחושה של לחץ-לחץ-לחץ.

מצד שני.. התרגלתי לתנאים הטובים של שע"צ... היופי החיצוני שעושה טוב בנשמה, שמירת שבת- בלי תהיות האם זה בסדר שעושים לי בדיקת דם בשבת, חדר אוכל נורמלי ולא ברחבה בדיוק מול החדר ולא זוכרת מה עוד.

אם את חושבת על הדסה, תדעי שבעקרון יש לך זכות ללילה נוסף בהדסה בייבי. אני ויתרתי על זה כי לא הייתי מוכנה לזה נפשית. ויום אחרי השחרור התחרטתי על זה וישר הודעתי לבעלי שאם נלד שוב בהדסה- אני מוסיפה לעצמי לילה שם - שגם הוא יתכונן לעניין

והאמת, המקום שקיבלתי עליו הכי הרבה המלצות (מחברות קרובות ואחות שלי), ושאני יודעת שיש הרבה שמגיעות אליו במיוחד מרחוק (או שחולמות עליו מרחוק, ולא מגיעות) זה לניאדו. אם לא הלחיצו אותך ואמרו לך להגיע מהר לבי"ח- אולי שווה לחשוב על הרעיון.. (למי שיש הרבה ילדים בבית, הבנתי שנותנים ימים נוספים שם או בבית החלמה. לא יודעת בדיוק פרטים)

והכי חשוב- שתהיה לידה טובה, קלה, מהירה ובבריאות שלמה! 

אלו שדיברו איתי לא אמרו לי שכדאי ללכת לשם מבחינת הגישה הטבעית.  אמרו ששם הרגישו הכי טוב- מכל הבחינות.

מצד שני, יכול להיות שלא תפרו אותן שם

היו לי כל מיני חוויות שם. בעיקרון היה טוב.

הגעתי ממש בהתחלת הלידה, ילדתי אחרי יום שלם אחרי שהגעתי. בהתחלה רצו לשלוח אותי הביתה. אחר כך החליטו להשאיר אותי שם, אבל בעיה שהיה צפוף. שמו אותי בביות מלא, והייתי במסדרון חצי יום עם צירים מדי פעם. אחרי ששחררו חלק מהיולדות נתנו לי חדר.

הלידה הייתה קשה וארוכה.

יש לי בעיה אורטופדית, אז אחרי כמה שעות בחדר לידה, כשראו שראש התינוק יותר מדי למעלה הציעו קיסרי. והרופאים התלבטו על קיסרי עד שילדתי לבסוף... בלידה רגילה. יאמר לזכותם שהתחשבו בזה שאני לא רוצה קיסרי (אלא אם כן ממש חייבים), נתנו לי זירוז  ואפידורל שבאמת עזרו. לבסוף הגיע רופא שאמר שאני יכולה ללדת רגיל ובאמת ילדתי כך בעזרת מיילדת מצוינת ובעזרת דולה מצוינת.

בביות המלא (שחזרתי אליו) היה צוות טוב ומקצועי, שעזר לי המון. התינוק היה כמעט כל הזמן איתי, האוכל היה טעים, והחדר נוח.

וכמובן שבכל מקום שנלך צריך הרבה תפילות וסיעתא דשמיא. בהצלחה לכולן!

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'