דתיים בגיל הזה גם ככה עושים שירות מקוצר ואין מספיק חרדים שמתקבלים למקצועות הטכנולוגיים, בלי הדת"ל לא היו נפתחים מסלולים טכנולוגיים בשח"ר.

אני מסכים שזאת בעיה אבל לא בעיה של הדת"ל.

דתיים נכנסים לשח"ר בשני מקומות מרכזיים, או בתפקידים לא טכנולוגיים שמצריכים אידאולוגיה כי הם לא מכשירים לאזרחות או לתפקידים טכנולוגיים גבוהים שאין מספיק חרדים שיתקבלו אליהם.

תפסיק להתבכיין..

יש מבחנים טכניים והם לא עוברים אותם.

הבעיה בציבור שלנו (ואתה מייצג נפלא שלה) היא שהמחנכים הם אנשים שנשארו בתוך מסגרות כמו ישיבה, רבנות וכו' שבטוחים שזאת עבודת ה' האמיתית, הם לא עבדו בעבודה של "חול" והרגישו את האתגרים שיש לסתם בעל בית פשוט, הם לא יודעים להכין אותך למשהו אחר מהמסלול שהם עברו, כמעט ואין הכנה לחיים האמיתיים.

כמעט אף אחד לא מרגיש את הרבנות ביום יום, אתם לא מצילים לנו את הנפש בימי עיון עם המרצים שמספרים סיפורים במקום ללמד תורה שגוררים אותנו אליהם שלא יהיה לא נעים שהבאתם מישהו ואף אחד לא בא. ורוב הלימוד והדיוני עומק עם עמ"י על כל הגוונים שלו נעשה ע"י חיילים רגילים שמייצגים את הקב"ה בצבא.

הרבנות צריכה לאפשר לחייל דתי לשרת בצבא בכשרות, בתפילות וכו'.

אבל אני יכול להגיד שמצבה של הרבנות הצבאית לא משהו בכלל,

בין אם אלו מש"קי מו"ר(מש"קי דת בשפה הצה"לית) ובין אם אלו משכ"שים(משגיחי כשרות) הרבה מהם 

בכלל לא שומרי ת"ומ, לא מעט רבנים צהל"יים הם לא יותר מאברכים שעברו קורס הכשרה(לא חובה תעודת רבנות), 

ובכלל, הכוח האנושי איננו בדיוק תורני... עכשי תסמכו על אנשים שלא שומרים שבת להקפיד על בישול בשבת,

יש להם המון רצון טוב, והם מוכנים לעשות הרבה כדי לכבד חבר'ה דתיים באמת, אבל רצון זה לא מספיק, צריך גם ידע ויראת 

שמיים - הרבה יראת שמיים, שגוברת על יראת בשר ודם, במיוחד כשמשגיח כשרות צריך ללכת ראש בראש עם המפקד שלו,
שיכול פשוטו כמשמעו למרר את חייו. מש"קי דת בד"כ בייניש"ים ככה שהמצב יותר טוב, אבל גם הם לא תמיד וחלק מהם
פשוט לא מגיע בראש של להשקיע(מניסיון - שני מש"קי דת שהיו אצלנו בבסיס ישנו יותר שעות ביום מאשר דב בשנת חורף...)

הרבנות צריכה אנשים רציניים, כאלו עם עודף יראת שמיים ורצון לתקן עולם במלכות ש-ד-י, כמשמעו, במקום שבאמת צריך

אותם. אני אומר לחבר'ה לא קרביים אצלנו שהמשימה האמיתית היא בכשרות, חלקם מקבל, חלקם לא.
אבל צריך לזכור שהמצב לא פשוט... אני מכיר אישית גם חבר'ה שהסביבה במטבח הצה"לי(ניחשת נכון, לא מזכיר ישיבה) הוציאה להם את האמונה והיראת שמיים, עד כדי כך שהם שאלו את עצמם אם יש להם בכלל טעם לחזור לישיבה(ייאוש עצמי)
בקיצור, המצב מצריך אנשים רציניים בעלי כוח רצון ואכפתיות למצוות ה', גם במחיר של תפקידים לא זוהרים.

אגב- משגיח כשרות עושה שבוע שבוע, תנאים שנחשבים טובים למדי, הבעיה המרכזית היא השבתות(שבת כן, שבת לא).

בעלי עושה עכשיו יומיות בתודעה יהודית, הוא ממש מבסוט מהתפקיד, מרגיש שהוא עושה עבודה משמעותית, מאוד מפרגנים לו שם, יש אוירה ממש משפחתית, ויחד עם זה הוא חוזר כל יום יחסית ממש מוקדם ועובד במקום נגיש.

לא הצלחתי להבין מה אתה מחפש, אבל אם אתה בכיוון של זה דבר איתו, זה חבר מביא חבר. ממש בנס הוא שמע על זה.

הניק שלו זה "יבחוש חרצוליים"

המון הצלחה!

לא כדי לפרסם את הטלפון שלך בפורום.

כדי להכניס רוחניות בעם לא צריך להיות ברבנות.

אחד מחבריי בשירות חובה סיפר לי שלפני שנה(שנה לפני שהוא סיפר לי את זה) בא אליו אחד המ"ע אחרי פסח ואמר לו שבגללו השנה הוא לא אכל חמץ בפסח!!! אתה חושב שרב צבאי יכול להגיע להישג כזה? לי ברור שלא רק מהסיבה שהרב מגיע כ'רב' והחייל הפשוט מגיע כחייל פשוט שמאיר פנים לכולם ומראה שאפשר להיות גם דתי (ובמקרה זה חרדי) גם נחמד וחברותי וגם עובד מעולה (במקרה זה, זה לא היה המציאות ,אבל נו...)

וחוץ מזה, תסכים איתי שמכ"ש עם כל חשיבות תפקידו לא מכניס רוחניות בחיילים.

אני יכול גם לספר לך שברור לי שאני עשיתי הרבה מאוד קידוש ה' בשירות חובה ככרסם CNC שלא הייתי מגיע אליו דרך הרבנות וד"ל.

אגב כל זה בלי לזלזל ברבנות הצבאית. היום אני משרת במילואים ברבנות(בזו"ק) וכבר שנה שוקל אם מתאים לי לצאת לקורס רבנים צבאיים. במידה וארצה, אשמח להתייעץ אתך

כל אחד חושב שהוא צריך לקבל את כל הכוח אדם הכי טוב כי הוא הכי חשוב.

אני מגדיר את עצמי כ'חברה איכותיים' אך למרות זאת לא נראה לי שאני מתאים לתפקיד רכז מו"ר(לפי איך שאני מדמיין אותו-יתכן שאני סתם מדמיין), אך כחלק מההתנהלות הכללית שלי בחייל מהשורה אני עושה את תפקיד רכז מו"ר גם בלי להיות כזה.

יוצא שעיקר דברי מוסב על האמירה ש'כל הדתיים צריכים להיות ברבנות'. ולא היא! כל את ימצא את המקום שממנו הוא יכול לתת מעצמו הכי הרבה, ובמקביל שלא ישכח שהוא גם קצת שגריר של התורה.

אני זוכר שבקורס ח"ק סב"מ פגשתי מכר שממש רצה להיות בתודעה יהודית, כי הוא התעסק בזה הרבה שנים וברור שהוא יכול להרים הרבה דברים בעניין, אבל אני,(???) אני ביישן מדי לזה. (וגם אחרי שירות חובה, אז אין מה לשכנע אותי) 

אם תשאל, אם כן מה לי ולרב צבאי? התשובה היא: זה בדיוק חלק מההתלבטות.

אם אתה רוצה לתרום לצבא - אז אל תדבר על ת"ש וסבבה. ולא רוצה להאריך בנאום....  

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת