אולי פשוט הם "קופצים" על בעלך כשהוא מגיע, מכיוון שלא ראו אותו כל היום?

(ומכירה גם את העניין הזה של העדפות - בני השלוש שלי הרבה פעמים מתעקשים בלי סיבה ש"רק אבא" יעשה להם משהו מסוים. אבל אצלנו זה יכול  לקרות גם הפוך).

לא יודעת אם זה מעיד על כך שהוא אוהב אותו יותר, לדעתי זה מגיע יותר ממקום של הערצה מאוד בריאה (אבא חזק, אבא יודע, אבא מתקן..). וגם מכך שאותי הוא רואה יותר ממה שאותו. בכל אופן אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד..

אגב, בעלי (המדהים) נוטה לאבד איתם סבלנות קצת יותר ממה שזה קורה לי (ולצערי זה קורה גם לי..)- ככה שאני לא חושבת שזה קשור לכך.

לי ההתנהגות הזאת (דבקות באבא) פחות מפריעה כי אני שמחה שיש להם דמות טובה להערצה..

בכל אופן, קשה לי להאמין שהילדים לא אוהבים אותך, אולי פשוט את קצת "מובנת מאליה" יותר מאבא שלהם. אבל זה בריא להם ממש בתור ילדים, המחשבה ש"ברור שאמא כאן..", כך שאת יכולה לשמוח בכך שאת נותנת להם את הביטחון שהם זקוקים לו.

דבר נוסף- כולנו בני אדם. עובדים על המידות, אבל יש מעידות.. אל תלקי את עצמך על התנהגויות מהעבר שאת כבר לא יכולה לשנות. הן בסה"כ עדות לכך שאת אנושית..

בהצלחה

אבל - 

קודם כל, קורה..  תסתכלי על שניכם כענין אחד, ותגידי לעצמך, יופי שאוהבים את אבא. 

ב. אל תדאגי, הם אוהבים גם אותך. אופני הביטוי שונים, לפעמים כי הם בנים, גם ענין של גיל ושלב. אם את נוהגת כמו שאמרת - אוהבת, מקדישה זמן וכו' - אשרייך. תעשי את זה לא כדי "לקבל יחס" אלא כדי להיטיב לילדייך.  הם קולטים את זה גם אם אינך רואה באותו רגע. מן הסתם אבא, זה יותר "מגיע" אז נדבקים אליו. אמא, זה יותר זמין ברגיל, אז לא מבטאים כך. אין מה לדאוג.

ג. יפה שאת עובדת על הכעס. מה שקרה ש"ממש כעסת כשלא שמו עלייך", לא נדיר אצל אימהות. אל דאגה, כל זמן שזה לא ממש מוגזם - גם הילדים קולטים את האמא, אין להם מזה "טראומות".. חבל שתכניסי לך לראש. וטוב שאת משתדלת שלא - כדי שלא יתרגלו להווי שבו הכעס הוא דבר תדיר.  וגם כשכבר קורה, להשתדל אח"כ להירגע ולחזור למצב רגוע. הם תופסים את הענין (הם ממש קטנים, באמת אין ענין "לכעוס").

ד. לגבי מה שראו אותך כועסת על בעלך - זה אכן לא טוב. לא חושב שזה שייך ל"להתחבר לחזק", אבל לא רצוי שיראו כך. טוב שכעת כבר יותר טוב, תשתדלי שיראו יחס חיובי, נעים ונינוח - טוב לכם וטוב להם.

העיקר - להמשיך בלי לחץ בהתנהלות חיובית. לא "לחפור" בכך מידי, לא להתרגש מידי, להאמין שהם אוהבים אותך.

אליוכי מאוד אוהבים אותו ולא ראו אותו כל היום, מה קורה איתם ואיתך במשך שעות היום? גם אז את מרגישה שהם מעדיפים אותו?

אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו לתקן להם את הזכרונות הקשים מפעמים שאני מתעצבנת ומאבדת שליטה על עצמי. מקוה להתקדם ולהשתפר ולא לכעוס עליהם עוד. יש לכם רעיונות מה אפשר לעשות?

דבר ראשון, אני מסכימה עם מה שנכתב מעליי: 'טראומה' היא מילה מאוד חריפה, ואני לא חושבת שהיא רלוונטית כאן. לשאוף להתקדם ולהשתפר זה מבורך, אבל אל תצבעי בשחור את עצמך או את המצב הקיים. מכתיבתך ניכר שילדייך זכו באמא קשובה, אכפתית, מלאת אהבה. חשוב להכיר במה שיש ולשמוח עליו. זה הבסיס לכל צמיחה.

ילדים שאוהבים את אבא וקרובים אליו זה בריא ומבורך מאוד - בריא להם, בריא לאבא, ובריא גם לאמא שמקבלת זמן להתאוורר. את החשיבות שלך בחייהם תוכלי לגלות במאה ואחת דרכים אחרות. אני בטוחה שאם תצפי בהם בשקט כמה שעות תראי איך הם מחקים את המחוות הקטנות שלך, או באים אלייך שתכריעי כשיש ויכוח, או מצטטים דברים שאמרת להם, ועוד ועוד. דברים דקים שאפשר לראות כשמסתכלים מקרוב.

אבל בעיניי יש משהו חשוב מעבר לזה: לא כדאי לצפות לגילויי אהבה מילדים קטנים. גילויי אהבה באופן כללי זה דבר חשוב מאוד מאוד. אני חושבת שכל אדם שנברא בצלם זקוק לכך - לדעת שהוא אהוב. זה ממש צורך חיוני כדי להצליח לשרוד בעולם! אם המצב הזה שהילדים קשורים מאוד לאבא (שאינו מצב נדיר כלל!) מטריד את מנוחתך כל-כך - אולי יש כאן איזה תמרור בשבילך, לעצור ולשים לב, שבאופן כללי בחיים את לא מקבלת מספיק אהבה?

אני חושבת שלא כדאי לצפות מילדים שייתנו לנו את התרופה מצילת החיים הזאת. הציפייה הזאת עלולה להיות כבדה מדי על הכתפיים הצעירות... אבל כן כדאי לבדוק אילו מקורות אהבה אחרים עומדים לרשותך.

אם יש חברה, אחות, גיסה, שכנה, סבתא, שאת יודעת שבשיחה איתה את מרגישה את האהבה זורמת, את מרגישה כמה טוב לך איתה וטוב לה איתך - זה הזמן להדק קשרים. (ולהפך - אם יש מישהי כזאת ששיחה איתה גורמת לך להרגיש קטנה ולא מוערכת, כדאי לתפוס קצת מרחק.)

כתבת שהזוגיות בשיפור - השבח לא-ל! (וכל הכבוד לשניכם, מן הסתם השיפור לא קרה מעצמו...) - אז אולי זה הזמן למצוא את הדרכים להרבות אהבה והבנה ביניכם עוד ועוד, לחזק את מקור האהבה העיקרי שלך - אישך.

ומעל הכול, לנסות להרגיש בכל רגע של קושי איך אהבת ה' זורמת ושופעת אלייך כל הזמן, כל הזמן. צינור חיים. הוא אף פעם לא מפסיק לאהוב אותך. לא אהבה בגלל, לא בזכות מה שעשית, מה שהשגת, מה שאת מצליחה, מה שאת יודעת - אלא אהבת חינם. אהבה בחסד. אהבה שהוא מזרים אלייך כמתנה גמורה, שמחיה אותך בכל רגע ורגע. תחושה נפלאה, לא?

***

דבר אחרון, לגבי הכעס - הוא עולה בך באופן טבעי, מובן מאוד (ביקשת משהו ולא קיבלת תגובה! זה באמת מעליב!), וכשאת מנסה להחניק אותו יכול להיות שמה שקורה הוא שאת טועמת מהטעם המר של שני הצדדים - באותו רגע את גם האמא שסמכותה נפגעה ולא שמעו בקולה, וגם הילדה הנזופה ששוב עשתה מה שאסור (=כעסה). מה את אומרת? זה ככה?

קשה לקבל יחס של זלזול (מהילדים) וקשה להיות נזופה (מעצמך). שניהם ביחד זה כבר יותר מדי... אולי לפחות על הנזיפה תוותרי? אולי תרשי לעצמך לכעוס, אם זה מה שעולה בך? את יכולה מקסימום לברוח לכמה דקות לחדר אחר, ושם לעשות מה שתרגישי שאת הכי רוצה באותו רגע - לרקוע ברגליים או לצעוק או להסביר לעצמך בלב או בכתב למה מה שקרה הרגע כל כך כל כך מרגיז ולא הוגן... מה דעתך?

ולסיום אני שוב רוצה להסב את תשומת לבך איזה חום אימהי טוב עולה מבין השורות שלך. אהבה אמיתית ומיטיבה. אל תשכחי להודות על הטוב. גם לילדים שלך יש הרבה על מה להודות.

באמת אני משקיעה בהם המון... גם עובדת עם בתי על דברים שצריכה להתקדם בהםו כו'... (ק.תקשורת וכו)...

- את ממש הבנת אותי. זו הרגשה קשה ליפול בכעס ולהרגיש גם כשלון בחוסר סמכות והצלחה מולם וגם בתגובה שלי.

 בנוסף, בעלי מאוד מאוד רגיש לכעס וזה ממש מפריע לו כשאני כועסת וצועקת ומדברת לא בשליטה לפעמים. לפעמים הוא ממש צריך זמן התכנסות בעצמו לאחר מכן. זה דבר שממש נותן לו "נקודות שליליות עלי", מה שמוסיף להרגשה שכתבת שאני נזופה מעצמי. אני גם נזופה (מתבטא לא בנזיפה) ממנו...

- מקוה להצליח לעבוד על עצמי. זה קשה. אני מרגישה שהילדים שלי באמת מאתגרים...

- תודה על הדברים שכתבת! עודדת אותי! אין יאוש בעולם!!!

יש לזה הסברים פסיכולוגיים רבים, ולא זה המקום להיכנס אליהם... (אם תרצי תקראי על תסביך אדיפוס שבתיאוריה של פרויד) אבל זו תופעה ידועה מאוד בגיל הזה.

כל עוד הילדים בקשר תקין ונורמלי איתך, הכל בסדר. להיפך, תשחררי אותם, תפרגני להם ולבעלך, תהיי שם בשבילם בלי לחפש אהבה והיא תבוא!! או או איך שהיא תבוא! יותר נכון הביטוי שלה יבוא כי היא קיימת!

אל תאכלי את עצמך כ"כ על העבר. לא נראה לי שזה תלוי בצעקות שלך וכו'. אומנם יתכן שהם למדו שאת מבלבלת ומגיבה פעם כך ופעם אחרת לאותה סיטואציה, אבל ממה שכתבת זה נשמע תופעה נורמלית שקורית בכל בית. תתרכזי בעתיד ואותו תשני ועליו תעבדי. את יכולה ללמד אותם עכשיו אחרת. וכן אפשר להסביר לילד שאמא טעתה ומצטערת.

ודרך אגב- ויכוחים בבקשה אף פעם לא ליד הילדים כמה שאפשר. אם את רוצה לגדל ילדים בריאים בנפשם, שמחים, פתוחים וזורמים- הם צריכים להרגיש שהזוגיות של ההורים שלהם יציבה. ילדים צריכים לדעת שאבא ואמא אוהבים זה את זה. נכון, לפעמים הם כן רואים חילוקי דעות השאלה איך ובאיזה תדירות.

כתבת בעצמך שכעסת עליהם כשהם רבו ולא הפסיקו.

כתבת בעצמך שהם ראו אותך חלשה.

את באמת חושבת שאפשר לאהוב אמא שכועסת על הילדים שלה? אמא חלשה?

אם לא ברור מנימת הדברים- הכל נכתב בציניות גמורה.

מה הקשר בין זה שאמא מתעצבנת על הילדים שלה לבין האהבה שלהם אליה? וכי רק אמהות "חזקות" אהובות על ילדיהן?

(אני כבר רואה שירשור אחר- "אני החזקה בבית ולכן הילדים שלי מעדיפים את בעלי שהוא יותר רך ורגיש"...)

הילדים אוהבים את אמא שלהם- זה נתון קיים במציאות.

לא צריך "לעשות משהו" בשביל זה.

להיפך.

כשאת עושה משהו בשביל שיאהבו אותך את בעצם אומרת - בעיקרון לא אמורה להיות פה אהבה, אולי אם אני אעשה X תאהבו אותי? האהבה נהיית תלויה בדבר. ואז אם הדבר מתבטל (נניח הם משגעים אותך ואת לא נחמדה אליהם) אז ברור שגם האהבה מפסיקה. זה נראה לך הגיוני?

תחשבי על זה הפוך- אם האהבה שלהם אלייך תלויה במשהו, אז אולי גם האהבה שלך אליהם תלויה במשהו?

איך זה לילד לחיות בהרגשה שאמא אוהבת אותו רק בתנאי ש_______ ? (בתנאי שהוא מביא ציונים טובים, בתנאי שהוא נקי, בתנאי שהוא מתנהג יפה וכו') הרי ברור שהאהבה שלך אליו קיימת כל הזמן. גם כשהוא גורם לך להתפוצץ. נכון?

אז זה נכון גם לצד השני.

לא צריך להתאמץ כדי "לזכות" באהבה במשפחה. זה דבר שקיים מעצם העובדה שאת אמא שלהם.

אז למה הילדים שלי מתנהגים ככה? אשמח לענות- בפרטי.

בס"ד

מתחילה מהנקודה הזאת-

אם כי אני בטוחה שכבר עשית זאת-

לדבר אל בעלך באופן רך, אוהב, בחיוך וכ', שזה תמיד נכון כמובן,

אבל ליד הילדים כן שתהייה ניכרת חיבתך לאבא. 

ולגבי עצם העניין- את ובעלך לא נמצאים בתחרות.

אלו הילדים של שניכם, ואין דבר בריא יותר לילדים מאשר לאהוב את ההורים שלהם בגלוי והשמחה.

אחד הדברים הכי גרועים זה כשהורה משדר מצוקה נוכח גילויי חיבה של ילד להורה השני.

זה גורם לילד רגשות אשם, ומרחיק אותו משני ההורים.

הכי טוב ובריא לשדר לילד שאבא ואימא זה אחד.
אהבתם אליו היא בעצם אהבתם אלייך.

והורה חייב ללמוד שביחס לילדים הוא הבוגר.

את לא זקוקה לתשומת הלב של הילד- אלא הוא זקוק לתשומת הלב שלך.

את לא זקוקה לכבוד שלו- אלא מצווה עליו לכבד אותך- וזה מה שבונה אותו פנימית- כבוד להוריו.

תסתכלי על הילדים שלך.

טוב להם? כייף להם שאבא בא לבית? הם מאושרים?

תיהני מלראות את היקרים לך מכל שמחים אוהבים ומאושרים,

ותצטרפי אל שמחתם!

אל תתרחקי משם, כי הוא לא בא להחליף אותך! 

רק ביחד אתם שלמים- אז הוא בא לבית והילדים קופצים עליו?

תקבלי את פניו גם את בחיוך ובשמחה! 

תהיי חלק מכל היופי הזה, ובע"ה תרווי נחת ותענוג מהטוב שה' נתן לך.

המון המון הצלחה!

זאת המילה היחידה!

אם התקפי הכעס שלך ימעטו אני מניח שהאוירה תהיה רגועה וזה ישפיע לטובה על הילדים.

אינך "אמא לא טובה" אולם ילדים יודעים לזהות היטב מצבים רגשיים במשפחה.

בהצלחה רבה

גם בזוגיות.

המצב שאת מתארת הוא בכלל לא יוצא דופן, לדעתי לפחות.

אני מתכוונת לכעס שלך ולמריבות ביניכם.לא נראה לי שקיימת אמא עלי אדמות שאף פעם לא צועקת ומאבדת את העשתונות. וגם נראה לי שרבות מאיתנו גם נותנות מכה לא כואבת כשאנחנו כועסות בכל מיני מצבים שונים.

לא שזה טוב, המצבים האלה, אבל כל עוד הצעקות והכעס זה לא דבר יומיומי ורגיל- לי אישית זה נשמע דבר שבגדר הנורמלי, וממש לא דבר שיגרום לטראומה או לנזק נפשי לילד. בטח שזה לא מה שיגרום לילד לא לאהוב, כביכול, את אמא שלו.

כנ"ל חיכוכים ביניכם. שוב- נראה לי שהרבה ילדים עדים לפעמים למריבה, כעס ובכי אצל ההורים שלהם. בטח שזה לא בריא אם זה יומיומי וזה הדבר הרגיל שהם רואים, אבל אם באופן כללי יש אהבה ושמחה בבית, והבית לרוב מתנהל בצורה נעימה, והילדים רואים את ההורים מתפייסים, שמחים, ביחד- אז זה ממש לא דבר שיגרום לילד להתרחק מאמא שלו.

נראה לי שבראש ובראשונה את צריכה לעשות "סוויץ'" בראש- ולשנות את התפיסה שאת מבטאת- שכביכול את אשמה באיזה נזק נפשי (או לא) של הילדים שלך. (אגב- העובדה שאת מפרשת את ה"דבק- אבא" כנזק נפשי בכלל לא ברורה מאליו. זה נראה לי מציאות בהרבה בתים טובים שמחים ובריאים.)

לא נשמע שיש נזק נפשי וגם לא נשמע שאת אשמה במשהו. את בנאדם, אחרי הכל, גם בעלך וגם הילדים. וגם אם מציאות החיים שלכם היתה או עדיין קצת מורכבת ולא קלה לפעמים- זה עדיין לא סיבה להפיל על עצמך כזה תיק של רגשות אשמה.

שהילדים אוהבים לשבת על אבא ולהידבק אליו. הוא גדול וחזק ו... הוא אבא!

הסיבות שלדעתי גרמו לזה במקרה שלך, זה בכלל לא מה שכתבת. לא מאמינה שגרמת להם טראומה שגורמת להם להתרחק. לא מאמינה שהם לא אוהבים אותך ולא רוצים בקשר איתך.

הרבה יותר סביר בעיני שעבורם את פשוט 'המובן מאליו', תמיד נמצאת שם עבורם, תמיד נותנת, לעומת אבא שאולי הוא יותר 'קשה להשגה', ולכן גם יותר נחשק. בעיני זה מצב הגיוני ותקין ומצוי בבתים רבים.

וגם מה שכתבת- שאת משוגעת עליהם ומרעיפה אהבה ללא סוף, משחקת ומפנקת, זה בהחלט יכול לגרום להם לרצות ללכת לאבא!

אם הם מוצפים באהבה מאמא, אז יש להם צורך לרוץ לאבא ולקבל גם ממנו!

אם תעזבי אותם לכמה ימים עם אבא, בטח ירוצו גם אליך...

לא חושבת שאת צריכה להפסיק להרעיף אהבה, כי אמא זה המקום הבטוח והמגן והאוהב שכל ילד זקוק לו. פשוט תלמדי להנות מזה שהילדים נהנים עם אבא, ומזה שהם משחררים אותך לפעמים.

אמנם יתכן שאת קצת מגזימה ו'חונקת' באהבה שלך, מה שגורם להם לברוח לאבא... תחשבי עם עצמך ועם בעלך אם זה המצב, ואם אתם רוצים לשנות את זה, או שעדיף לכם ככה.

אני מאמינה שיבוא יום והם יחזירו לך אהבה גלויה! (אלא אם כן את מפנקת בצורה קיצונית ולא באה אליהם בדרישות בכלל, מה שלא נראה מתוך מה שכתבת.)

שהילדים קשורים ואוהבים את אבא. זה לא על חשבון האהבה אלייך..

כשתרגישי את זה באמת- זה יקרין כלפיהם , כלפי בעלך וגם כלפי משפחתו וזה בריא יותר בשביל כולם.

גם הם וגם את לא תרגישו שזה מקטין אותך.

ובקשר לכעסים (שמה לעשות- קורה לכולנו..) - נסי להפחית מעלייך עומס- למשל לקחת נערה שתטייל עם הילדים שעה ביום ואז תנוחי וכד'. זה יכול לעזור כדי לשפר. רגשות אשם רק מזיקים.

באמת אני משקיעה בהם המון... גם עובדת עם בתי על דברים שצריכה להתקדם בהםו כו'... (ק.תקשורת וכו)...

- את ממש הבנת אותי. זו הרגשה קשה ליפול בכעס ולהרגיש גם כשלון בחוסר סמכות והצלחה מולם וגם בתגובה שלי.

 בנוסף, בעלי מאוד מאוד רגיש לכעס וזה ממש מפריע לו כשאני כועסת וצועקת ומדברת לא בשליטה לפעמים. לפעמים הוא ממש צריך זמן התכנסות בעצמו לאחר מכן. זה דבר שממש נותן לו "נקודות שליליות עלי", מה שמוסיף להרגשה שכתבת שאני נזופה מעצמי. אני גם נזופה (מתבטא לא בנזיפה) ממנו...

- מקוה להצליח לעבוד על עצמי. זה קשה. אני מרגישה שהילדים שלי באמת מאתגרים...

- תודה על הדברים שכתבת! עודדת אותי! אין יאוש בעולם!!!

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.