דבר ראשון, אני מסכימה עם מה שנכתב מעליי: 'טראומה' היא מילה מאוד חריפה, ואני לא חושבת שהיא רלוונטית כאן. לשאוף להתקדם ולהשתפר זה מבורך, אבל אל תצבעי בשחור את עצמך או את המצב הקיים. מכתיבתך ניכר שילדייך זכו באמא קשובה, אכפתית, מלאת אהבה. חשוב להכיר במה שיש ולשמוח עליו. זה הבסיס לכל צמיחה.
ילדים שאוהבים את אבא וקרובים אליו זה בריא ומבורך מאוד - בריא להם, בריא לאבא, ובריא גם לאמא שמקבלת זמן להתאוורר. את החשיבות שלך בחייהם תוכלי לגלות במאה ואחת דרכים אחרות. אני בטוחה שאם תצפי בהם בשקט כמה שעות תראי איך הם מחקים את המחוות הקטנות שלך, או באים אלייך שתכריעי כשיש ויכוח, או מצטטים דברים שאמרת להם, ועוד ועוד. דברים דקים שאפשר לראות כשמסתכלים מקרוב.
אבל בעיניי יש משהו חשוב מעבר לזה: לא כדאי לצפות לגילויי אהבה מילדים קטנים. גילויי אהבה באופן כללי זה דבר חשוב מאוד מאוד. אני חושבת שכל אדם שנברא בצלם זקוק לכך - לדעת שהוא אהוב. זה ממש צורך חיוני כדי להצליח לשרוד בעולם! אם המצב הזה שהילדים קשורים מאוד לאבא (שאינו מצב נדיר כלל!) מטריד את מנוחתך כל-כך - אולי יש כאן איזה תמרור בשבילך, לעצור ולשים לב, שבאופן כללי בחיים את לא מקבלת מספיק אהבה?
אני חושבת שלא כדאי לצפות מילדים שייתנו לנו את התרופה מצילת החיים הזאת. הציפייה הזאת עלולה להיות כבדה מדי על הכתפיים הצעירות... אבל כן כדאי לבדוק אילו מקורות אהבה אחרים עומדים לרשותך.
אם יש חברה, אחות, גיסה, שכנה, סבתא, שאת יודעת שבשיחה איתה את מרגישה את האהבה זורמת, את מרגישה כמה טוב לך איתה וטוב לה איתך - זה הזמן להדק קשרים. (ולהפך - אם יש מישהי כזאת ששיחה איתה גורמת לך להרגיש קטנה ולא מוערכת, כדאי לתפוס קצת מרחק.)
כתבת שהזוגיות בשיפור - השבח לא-ל! (וכל הכבוד לשניכם, מן הסתם השיפור לא קרה מעצמו...) - אז אולי זה הזמן למצוא את הדרכים להרבות אהבה והבנה ביניכם עוד ועוד, לחזק את מקור האהבה העיקרי שלך - אישך.
ומעל הכול, לנסות להרגיש בכל רגע של קושי איך אהבת ה' זורמת ושופעת אלייך כל הזמן, כל הזמן. צינור חיים. הוא אף פעם לא מפסיק לאהוב אותך. לא אהבה בגלל, לא בזכות מה שעשית, מה שהשגת, מה שאת מצליחה, מה שאת יודעת - אלא אהבת חינם. אהבה בחסד. אהבה שהוא מזרים אלייך כמתנה גמורה, שמחיה אותך בכל רגע ורגע. תחושה נפלאה, לא?
***
דבר אחרון, לגבי הכעס - הוא עולה בך באופן טבעי, מובן מאוד (ביקשת משהו ולא קיבלת תגובה! זה באמת מעליב!), וכשאת מנסה להחניק אותו יכול להיות שמה שקורה הוא שאת טועמת מהטעם המר של שני הצדדים - באותו רגע את גם האמא שסמכותה נפגעה ולא שמעו בקולה, וגם הילדה הנזופה ששוב עשתה מה שאסור (=כעסה). מה את אומרת? זה ככה?
קשה לקבל יחס של זלזול (מהילדים) וקשה להיות נזופה (מעצמך). שניהם ביחד זה כבר יותר מדי... אולי לפחות על הנזיפה תוותרי? אולי תרשי לעצמך לכעוס, אם זה מה שעולה בך? את יכולה מקסימום לברוח לכמה דקות לחדר אחר, ושם לעשות מה שתרגישי שאת הכי רוצה באותו רגע - לרקוע ברגליים או לצעוק או להסביר לעצמך בלב או בכתב למה מה שקרה הרגע כל כך כל כך מרגיז ולא הוגן... מה דעתך?
ולסיום אני שוב רוצה להסב את תשומת לבך איזה חום אימהי טוב עולה מבין השורות שלך. אהבה אמיתית ומיטיבה. אל תשכחי להודות על הטוב. גם לילדים שלך יש הרבה על מה להודות.
אל תלקי את עצמך על התנהגויות מהעבר שאת כבר לא יכולה לשנות. הן בסה"כ עדות לכך שאת אנושית..
.....)