אמנם נכון שלפעמים יכול להיות משהו של "אגירה" שבא ממקום לא בריא - 

אבל כל זמן שלא מוכח שזה כך, יתכן שהוא סתם אדם שיש לו סנטימנטים מכל מיני דברים מהעבר. אולי הם מזכירים לו אירועים בחיים וכד'. ובכלל, יש אנשים שלא ממהרים לזרוק דברים מהבית.

אז למה הסגנון הזה, "כל מיני שטויות", "נראה לי שהוא תקוע בעבר"..  את אומרת על עצמך שאת "אוהבת סדר ונקיון ושהבית יהיה יפה" - יש להניח שלא היית מקבלת בטוב אם מישהו היה אומר, "היא חולת ניקיון".. מותר לאהוב ניקיון וסדר.  וגם מותר שהוא יהיה הוא.

אתם בונים בית ביחד - אז מדברים. לא מזלזלים אחד בדקויות של השני. מכבדים, גם אם זה לא "כמו את".

הרי את אומרת בעצמך שהכרת עוד לפני החתונה את ה"מדבקות" הללו - התנית איתו שלא יהיו דברים כאלו?... ומה זה "ילדותיים", זה כבוד לבעל? הרי התחתנת עם האדם הזה שראית "מדבקות ילדותיות" על דלתו.. כנראה, מצא חן בעינייך למרות זה.

הקיצור, מה ששיך אליו  - תכבדי. אל תחשבי על זה כ"שטויות" ואל תכני את זה שטויות, ואל תנתחי "תקוע בעבר"..

תעיש "סוויץ' ", כבדי אותו, באהבה, כבדי את "תחביביו". לא נראה שיש בכך משהו "מסוכן"..  לכל היותר, תציעי מקומות אלטרנטיביים לאיחסון דברים, כדי שיהיה מקום לדברים חדשים.

מה שנוגע לשניכם - כמו מדבקות על דלת הכניסה - תדברו ביניכם. ותחליטו ביחד. 

יש להניח שכמה שיותר תכבדי אותו ואת עניינו באופן בסיסי, באמת, כך גם יהיה יותר קל שהוא ילך לקראתך במה שנוגע גם לך.

זו ענ"ד.

אם באמת "זבל", או שבשבילו זה בעל-משמעות.

ב. כמו שהצעתי - לנסות למצוא מקום-איחסון שלא מפריע.

ג. זה כבר משהו אחר.. אז אכן יש כנראה משהו גם "מעבר" למה שנכתב: "לא יודע לכבד דברים שלי"...  אולי גם זה השפיע על הסגנון הקצת-מתמרמר.  זה נכון - כבוד צריך להיות הדדי.

[לא אמרתי שאת "חולת ניקיון", כמובן. רק הבאתי דוגמה שאפשר לראות דברים בצורות שונות. מתחיל מהיחס שמעבר לכך]

אולי תנסו לדבר בנחת על הכל. מה הוא רוצה שתכבדי, מה את רוצה שיכבד. ואיפה אפשר לשים דברים ששניכם תרגישו נוח. אבל  בתנאי שזו תהיה שיחה בנחת, בנעימות, לא בהתמרמרות. איך אפשר לעשות יותר טוב לשניכם. הלוואי שיצליח.

לא להתרגש מזה. מה שמסכים בהידברות - בסדר.

ב. "לא בקשר עם ההורים" - יתכן שגם בגלל זה, כל מיני דברים יוצרים לו רצף אל העבר. לכבד בנחת, למצוא פיתרון טכני. הזמן יעשה את שלו. אגב, מה ש"את חושבת" לגבי מה צריך להביא כזוג צעיר - בהחלט אינו דבר שמקובל על כולם. יש כאלה שמביאים איתם כמעט הכל. לגיטימי.  צריך להתרגל שיש הבדלים בין גישות והרגשות. בשביל זה אדם לא מתחתן עם עצמו..

ג. לגבי דברים אחרים - אני כמובן לא יודע. הדרך והיעד צריכים להיות הידברות בכבוד, לעורר את האהבה. לא בונים במרירות. יתכן שגם הוא מרגיש "התמודדות". להקשיב מחדש זה לזה.

א) לדבר איתו. לשאול אותו בהתעניינות ובאהדה למה חשובה לו המדבקה, העיפרון, הבגד. להקשיב לו - להקשיב באמת. לנסות מאוד להבין אותו. לנסות לראות את הדברים מעיניו. להרגיש כמוהו... אם עוד לא ברור - לשאול עוד. ממש לנסות להבין יותר ויותר.

ב) לדבר איתו. זה חייב להיות אחרי שהיה מספיק מקום לא'. להמשיך באותה שיחה או לפתוח ביום אחר - אבל רק אחרי שנתת לו את כל הבמה ועשית כמיטב יכולתך להבין אותו. אחרי שהבמה הייתה שלו - עכשיו תורך.

לדבר איתו. להסביר למה כל כך מפריעה לך המדבקה, איזו תחושה היא נותנת לך. להסביר את מצוקת המקום שאת חשה. לבקש - לפני הצעת פתרון - שיקשיב לך, שיבין אותך, שינסה לראות את הדברים מעינייך...

ג) קונפליקטים כאלה ואחרים יש לכל בני זוג, ופתרונות מעשיים יש בשפע. כשהקושי הנקודתי הופך להיות פער תהומי, כשרואים שקשה לגשר, כשרואים שהמחלוקת הנקודתית היא קצה קרחון, ומתחת יש עוד הר של מרמור ותסכול הדדי... זה סימן שהאהבה שלכם מבקשת תחזוק. האהבה שהביאה אתכם להתחתן כבודה במקומה מונח - עכשיו הגיע הזמן להתאהב מחדש. לעשות מה שאפשר כדי להפוך אותו לחבר הכי טוב שלך. לספר לו דברים קטנים ולא חשובים, דברים גדולים וכן חשובים, מה העציב אותך היום, מה שימח, מה הצחיק... להקשיב איך עבר עליו היום שלו. ליצור קרבה. זה אפשרי.

כשהאהבה נוכחת, הקונפליקטים הקטנים האלה מוצאים את פתרונם בקלות.

מה אמרו לך כשפתחת על זה שרשור?

להשחית פרושו להרוס. לא קיים בעברית מודרנית הביטוי משחיט או משחיטה. השורש ש-ח-ט פרושו לשחוט, דהיינו: לחתוך באמצעות סכין שוחטים על מנת לאכול את הבשר... שגיאות הכתיב ועיבוד התמלילים הרשלני מאוד מפריעים לקורא. אנא כיתבו בעיברית תיקנית. אל תשחיתו ואל "תשחטו" את לשון הקודש !

באשר לענין עצמו שבשלו פתחת את השרשור הזה, לא כל כך בטוח שיש קשר בין נושא האגירה שלו לנושא האלימות שלו כשהוא משחית דברים ששייכים לך. מכל מקום, ברור שההתנהגות שלו איננה התנהגות תקינה -- בלשון המעטה.

לא בהכרח דוברת אמת ו/או מערבבת בין אמת לבדותות מלבה.  לבטח נסתה לסלק דברים שלו או להשחית (בטח קבלה עצות מאנשים למשל מאמא שלה ו/או מחברות "נשמות טובות") וכתגובה הוא השחית דברים שלה.

בעלי גם שומר בגדים מכוערים מעבודות קודמות.

יום אחד נמאס לי ישבתי לדבר עם בעלי , הסברתי לו שזה מפריע לי בעין והתחלנו להציע רעיונות. בסוף יצא שהוא הסכים  להכניס את הבגדים לתוך ארון מצעים שנמצא מתחת למיטה, ואמרתי לו שזה לא הלך לאיבוד אלא נמצא בבית אבל לא בארון של הבגדים. כי באמת שאין מקום.

אני הייתי ממליצה לך לדבר איתו ולקבוע ביחד מה עושים עם זה

האם הוא מחסיר ממך משהו?! מה אכפת לך? תני לו להתבטא עד שישבע ויחליט לבד אם ומתי לסלק את דברים משלו אם בכלל. האם זה מה שחשוב לך בחיים?!. היחסים בינכם הם הדבר החשוב ואל תנסי ללחוץ אותו במזכרות הישנות שלו. פשוט הניחי לו להרגיש שלא אכפת לך ושהוא יכול לאסוף מה וכמה שהוא רוצה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....