אם הוא בעניין של חוזרת בתשובה או לא.

לכל דבר - מבחינת המבט על החברה בה היא גדלה, ומבחינת השינוי שעברה.

שגר במושב ליד יבנה שאת שמו אני לא אזכיר והייתי בהתחלה בהלם מזה שיש שם המון נשים בלי כיסוי ראש,חצאיות מיני,מכנסיים,חולצות בלי שרוולים אצל נשים וכו', אין ספק שבמקום שאדם גר זה משפיע גם אם אתה חריג אבל אני מניחה שאדם בוגר לא משנה פתאום את אורח חייו,אז אין לך מה לדאוג.

עדיף לבדוק איך העניינים אצלה כרגע, כי אי אפשר לדעת על אף אחד מה באמת יהיה. 

ומה אם מגיעים למשבר גיל הארבעים ומחליטים שהרבנים מקשקשים שטויות, ואתה צריך לחפש את עצמך? יש כאלה, גם אם הגיעו ממשפחות נורא תורניות, והיו יראי שמים. אף פעם אי אפשר לדעת, והכיוון לאו דווקא יהיה אותו כיוון שהיה בבית. 

הכרתי מישהי שהתחתנה כמסורתיה מינוס, שבעלה פתאום החליט יום בהיר אחד שהוא יהודי למען ישו. היא התגרשה ממנו בעקבות זה, ואז הבנאדם (המאוד יציב....) חזר בתשובה והתחתן בשנית. 

מה שאני מנסה להגיד זה שאי אפשר לדעת לאיזה כיוון הבחורה תשתנה, אם היא בכלל תשתנה, אז עדיף לשאול אותה מה דעתה עכשיו בנוגע למה שמפריע לך.  

בתור אישה בוגרת חינוך קיבוצי מהפעוטון ועד סוף היסודי, מבינה מאד את ה"שוק" שלך ואת  חששותיך.

אבל, מהיכרות הנושא וכמי שעברה את ילדותה בחינוך הקיבוצי, ותמיד שונה וחריגה בנוף - תדע שאם הבחורה מתנהגת בדרך שונה, בחרה בנתיב של התעלות והתחזקות - יש לכם כבר בסיס נפלא לעבודה לקשר יחד.

לעיתים יותר ממי שצעדה כמו כולם, ובתוך תוכה הדברים לא בנויים וברורים.

כמובן, כדאי להתמקד בפגישות איתה בעניין, לשוחח על כך ולראות לאן היא ואתה חותרים.

כיום, אני הדוסה לשעבר, נפגשת עם חברה מהקיבוץ ומקבלת רק הערכה ופרגון מהם.

סה"כ לצערנו המצומצמות הקיבוצית צימצמה גם את המרחב שלהם להתפתח תורנית ואישית, ואפילו אין לקרוא לזה חפיפניקות.

 ביחד - תצעדו למטרה הנכונה. בהצלחה!

נניח שתתחתנו ולאחר מכן בעזרת השם יהיו לכם מספר ילדים, האם תוותרו על ביקורים אצל הוריה בשבתות (אפשר להזמין אותם אליכם אבל זה תלוי גם במידת הניידות שלהם), או שתקחו את הילדים לשבתות שבהם כל הסביבה חפיפניקית?

כדאי לבדוק גם את המראה החיצוני של הוריה , אחיה , אחיותיה והגיסים/גיסות אם כבר יש, האם גם אצלם ניכרת החפיפניקיות שאתה מתאר או שהם דומים יותר לבחורה שאתה יוצא איתה.

עוד נקודה שצריך לבדוק זה האם רמת הכשרות ביית הוריה מתאימה לרמת הכשרות שאתה מקפיד עליה. אם בקיבוץ הנ"ל מקובל עדיין לאכול את ארוחות השבת בחדר האוכל הקיבוצי, אז צריך לבדוק גם את רמת הכשרות בחדר  האוכל.

יכול להיות שהיא לא שמחה מאיך שמתלבשים סביבה והיא לא רוצה בית כזה ולכן היא בוחרת לצאת עם דוס כמוך  ולא עם מישהו בסגנון של הסובבים אותה. אולי היא רוצה לצאת מהמעגל הזה ויחד איתך תבנו בית כמו ששניכם רוצים.

כמו שרבים כאן כתבו, פשוט תפתח את הנושא לשיחה, בעדינות כמובן.

ולדעתי זה באמת מעיד על אופי חזק. אני מכירה מישהי שגדלה בקיבוץ והרוב סביבה היו חפיפניקים והיא נשארה דוסית, התחתנה עם דוס ועכשיו הם גרים בקיבוץ שבו היא גדלה. היא סיפרה לי שאצלה בשכבה הבנים היו בעיקר החפיפניקים והיום חצי מהם נהיו דוסים מאוד, ברמה שהם לא מוכנים לחשוב על לגור בקיבוץ.

אז לא כדאי להכליל.

אם יש ביניכם קשר טוב ושפה משותפת, והבנה ושאיפות דומות, אל תתן לדמיונות לקלקל.

אגב, הלם תרבות יכול להיות גם בין עדות וכד'.

עוברים את ההלם ולומדים לקבל את הסביבה החדשה.

זה גם לא נראה לי נכון לא לבוא להורים כמו שמישהו כתב. להיפך, הילדים צריכים להכיר עוד סוגים של אנשים ויחד עם זה לדעת מה הדרך שאתם ההורים מתווים להם.

למשל, אמא שלי לא הולכת עם כיסוי ראש, ועד שהתחתנתי היא הלכה עם מכנסים.

אז היום הבן שלי שואל אותי למה סבתא לא הולכת עם כיסוי ואני מסבירה לו שהיא הולכת עם כיסוי רק בשבת, וככה סבתא בוחרת לעשות. לא נכנסת איתו לדיונים אם זה בסדר או לא. זו המציאות. כנ"ל כשהוא רואה באזור שלי הוריי שנוסעים בשבת ואצלנו באזור אין מכוניות בשבת. 

אי אפשר לוגם לא נכון לגדל ילד הואקום, כי יש הרבה סוגי אנשים בתוך המגזר.

סליחה על האריכות... שיהיה בהצלחה!

גם כשיש פערים מול המשפחה לומדים להסתדר. אחים אנחנו!!

מכבדים אותם ולא בודקים בציציותיהם.אם הם דתיים והאוכל כשר כמובן. די להתנשא!

-הערה- הכותבת ובעלה מקפידים בביתם על מהדרין אך אצל ההורים מספיק כשרות רגילה. חוץ מירקות החשודים בתולעים.

ומה- לא לתת לסבא סבתא לבקר?? מה נסגר איתכם?? מרוב דוסיות איבדתם את המשפחתיות הטבעית, שגם היא רצון ה'!!

הערה נוספת- הכותבת ובעלה "דוסים" והוריהם- חלקם ללא כיסוי ראש, טלויזיה לא עלינו, וכו', אז מה??? אז סבא סבתא יודעים שככה הנכדים מתלבשים ואף קונים להם בגדים צנועים מספיק, לא יקחו אותם לעולם לבריכה מעורבת, וכו'.

הכל מתוך כבוד להורינו, ושימת גבולות איפה שממש מוכרחים.

שהן במקור מקיבוצים, ולמדו במדרשת הרובע, במכללה בירושלים ונישאו לבחורי ישיבות, אז תתבגר קצת, היא עכשיו דוסית והיא בנתה את עצמה. למה שפתאום היא תרצה להיות כמוהם?? תשמח על מה שיד, אל תתנשא על אנשי הקיבוץ אלא דאג ליראת השמיים שלך ולהקמת בית של תורה שלך.

גם רבקה אמנו לא באה ממשפחה דוסית.. 

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.