אני בת 15 פלוס ויש לי אחות בת 11. יש לי אחות אחת ועוד אחים בנים...

בזמן האחרון אני שמה לב לזה שאני פשוט לא נותנת לה מספיק צומי! ויותר מזה, אני אפילו מתנהגת אליה רע! באמת רע...

ואמא שלי מעירה לי על זה ואני שמה לב לזה גם אבל פשוט.. לא הולך לי... אין, אני פשוט לא מרגישה שאני יותר מידי אוהבת אותה.

והיא ילדה שצריכה שאני יאהב אותה. ואני פשוט לא נותנת לה את זה. אם היתה לי אחות גדולה וככה היא היתה מתנהגת אני לא הייתי סובלתת אותה..

זה די עושה לי ריגשות אשמה כאלה.. ומצד שני, עובר יום, ועוד יום, ואני פשוט לא מצליחה לאהוב אותה או לפחות לתת לה צומי..

אני ממש אשמח לעצות מה לעשות עם זה...

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול