אנחנו נשואים 5 שנים , הורים לבת 4 ותינוקת קטנה.
גרים לא רחוק מההורים של בעלי, מרחק הליכה ברגל.
מאז שהתחתנו חמותי מנסה להתערב לנו בחיים.
בדרך כלל אני לא מתייחסת ומסננת, (תמיד בצורה מכבדת)
אבל זה כבר נמאס לי.
כשאני מתלוננת לבעלי הוא אומר לי משהו בנוסח,
אז שתגיד, מה אכפת לך, תגידי בסדר ותעשי מה שבא לך.
היא אמרה לי ש"תשאירו את הילדה עד 4 בגן , עם שתי ילדים יהיה לך קשה"
אני עם התינוקת בבית, למה הבת שלי אמורה להיות עד 4 בגן בדיוק?
אני עובדת וחוזרת הביתה ב3? לא.
הגן עד 2. תמיד אני לוקחת אותה ב2 .
גם ככה קשה לה בגן.
מ2 עד רבע ל4 מה שהם עושים בגן זה לראות תוכניות מפגרות בטלוויזיה,
כבר עדיף ש"כדי שלא יהיה לך קשה" , שתראה בבית תוכניות ותהיה ליד אמא שלה.
כשאמרתי לה את זה, כמנהגה בקודש, היא תקעה לי פרצוף עצבני מזועזע, שתקה ולא הגיבה.
אמרתי לה "מה הבעיה?" והיא התחילה "אני לא מתערבת לכם " (כן , ממש ) "אני לא מתערבת לכם ,
תעשו מה שאתם רוצים, לי אין זכות להגיד שום דבר , אני את הילדים שלי כבר גידלתי"
ואמרה את זה בטון של איזה לא בסדר את שאת לא מקשיבה לי ולא עושה מה שאני מבקשת.
5 דקות אחר כך קיבלתי נאום על כמה שהיא עוזרת. היא עוזרת מאוד , אמת. ואני תמיד מודה לה
ואומרת לה בכנות שאני מעריכה את העזרה שלה,
ואני גם מאוד , מאוד, אוהבת אותה, למרות הנטייה שלה לנהל לכולם את החיים.
נאום הכמה אני עוזרת נועד לעשות לי מצפון.
סה"כ היא רוצה שהילדה תהיה בגן עד 4 כדי שיהיה לי יותר קל,
אבל אני לא רוצה . לא מגיע לה, גם ככה קשה לה בלי זה בגן, וחמותי ממאנת לקלוט את זה.
אם אני בבית, למה אני אמורה להשאיר אותה בצהרון.. לא ילדתי אותה בשביל שתהיה בגן עד 4
אם יש לי אלטרנטיבה אחרת .
אם הייתי עובדת עד 2-3 , זה עניין אחר. אבל אני בבית. אין לי סיבה הגיונית אחת להשאיר אותה.
במקום להעריך את זה שאני רוצה להשקיע בבית שלי, היא עושה לי רגשי שאני לא רוצה שהיא תישאר לצהרון.
או שהיא עם סיפורי האנו באנו ארצה של "כשהגנים היו עד 12 בצהריים וייבשנו ביצות ולחמנו בקדחת והרגנו עכברים בשדות עם טוריה ועשינו תורנויות מטבח בחדרוכל ועשינו ספונג'ה בביתהכנסת כל שבוע, וכל האמהות של היום שמשאירות צהרון ורוצות שיחזירו להם את הילד רחוץ ועם פיג'מה ישר למיטה ויגדלו להם אותו איזה עצלניות
לא רוצות לראות את הילדים שלהם בבית " או שהיא מתלוננת כשרוצים לקחת הביתה מוקדם..
סתם מעצבן ,
אז פרקתי.
