מזדהה מאוד!

השבוע הוא יתחיל מעון והוא רק בן 3 חודשים..

נמאס כבר מהלימודים האלה...

יש אפשרות שלפחות הוא יהיה במעון שקרוב ללימודים ותוכלי לבוא להניק אותו? זה ממש משמעותי. 
ואולי כדאי לשקול לדחות את הלימודים בשנה או בסמסטר לפחות?

זה באמת טירוף גם לי היה ככה עם הבכור וזה משוגע. אין לי מילה אחרת.
חיבוק גדול לך ולמתוקי הקטן...

אני גם במצב הזה עכשיו. כל הזמן אני בוכה לבעלי שאני רוצה להישאר איתו. ואני ממש מנצלת כל שנייה להיות איתו עכשיו. לא מסוגלת לחשוב על זה שמשהוא אחר יגל לי את הילד...

בנתיים נישאר לי רק  להתפלל שיהיה לו טוב ויפול ליידים טובות.

ברוב המוסדות האקדמאים יש מעון במוסד עצמו.

לגבי לדחות לימודים-ברב המקרים שראיתי זה לא היה מוצלח. בהמשך זה נעשה קשה יותר. גם טכנית (ילדים נוספים, הריונות...) וגם כלכלית.

מכירה גם כאלה שלקחו הפסקה ובסוף לא סיימו.

מה שכן אפשרי הוא לפרוש את התואר ליותר שנים (ואז פחות שעות בשבוע), להעדר חלק מהימים (יש חובת נוכחות?), לחפש מטפלת לא פרטית עד שעות הצהריים - חמישה ימים בשבוע עולה כ 1300, להוסיף עוד יום אצלה אחהצ ובשאר לנסות לגייס את המשפחה (אם אפשרי. אבל בגדול זה מקובל: יום אחד סבתא, יום אחד אחותך, יום אחד בעלך וכו'), לבדוק היטב את המעון-יש מעונות מצוינים שהילדים - גם התינוקות - שמחים ורגועים. (איפה את גרה?).

ובגדול - לקחת את הלימודים בנחת. הציונים שלך כבר לא יהיו מה שהם היו פעם.. ברוך ה'.

כתבתי כל מני אופציות שראיתי סביבי (או שאני עשיתי)ץ

קשה, אבל משמח.

היא מודעת לזה שאי אפשר להשוות, את לא מחדשת לה...

ותגובה כזאת רק תגרום לה להתבאס יותר ותעשה לה נקיפות מצפון

כשילדתי את הגדול הייתי בלימודים והקפאתי אותם במטרה לחזור ואז נוצר מצב של הריון אחרי הריון (כמו עכשיו) ופשוט לא חזרתי ללמודים.

הייתי בשנה ג....

זהו היום אם אני רוצה ללמוד אני צריכה להתחיל מחדש וחבל...

היום אם אני מסתכלת אחורה זה לא היה שווה.

אין מה לעשות אנחנו חיים בדור כזה שבלי קשר ללימודים.

גם לגבי אישה עובד זה אותו הדבר.

היום אם האישה לא עובד המצב הכלכלי בבית מוגדר כעוני.

היום אחרי לידה 4...

עם תינוקת בת שבועיים.

ברור לי שאין לי ברירה ואני חייבת לצאת לעבודה כי אחרת בחיים לא נתקדם.

ויותר מזה...לא נסגור את החודש.

אז קבלי חיבוק ממני ותתעודדי.

יש לך תינוק מתוק ואת אמא שלו ואת מגדלת אותו.

ואת לומד ועובדת בשבילו ובשביל הבית.

אני על זה פיצלתי את הלימודים, אז יקח לי קצת יותר זמן לסיים את התואר, אבל הרווחתי את הילד שלי!

בהצלחה!

כלכך קשה!

ואני ממליצה לעעשות כמה שיותר דברים שיקלו, אם אפשר לעבור דירה למקום הלימודים, לשים את=צל מטפלת שגרה קרוב שתוכלי לקפוץ בהפסקות וכו..

ומעולם לא שלחתי למעון.

אבל אם אכן את נאלצת לעשות את זה אז לדעתי תנסי לקבל את המציאות ולא לחשוב כל הזמן כמה זה נורא.

יש הרבה ילדים שבמעון מגיל מאוד צעיר והם שמחים ומאושרים...

אמא שרוצה להישאר בבית עם התינוק- זה בא על חשבון לימודים/פרנסה,

אמא שרוצה לעבוד או ללמוד כדי לעבוד- זה בא על חשבון זמן עם הילד...

אז כל אחת עושה את הבחירות שלה במה כרגע להשקיע ובמה פחות, לטווח הארוך או הקצר, וזהו...

ואחרי שמתחזקים במודעות הזו- קצת יותר קל להתמודד עם המחיר של כל בחירה...

היא יודעת שאם היא לא תלמד= לא תהיה עבודה= לא תהיה פרנסה= לא יהיה לילד שלה את הצרכים שלו...

היום כשרק אחד מבני הזוג עובד זה בדר"כ לא מספיק לצערינו.

אז זה סוג של הכרח...

או לפרוס לימודים או ללמוד ואחרי הלימודים בלידות שאח"כ- להישאר בבית.

אם נתרגל להבין שהכל זה בחירה מודעת- שלצמצום בפרנסה יש מחיר ואו שנהיה מוכנות לשלמו או שלא- יהיה יותר קל.

גם אני בתקופה מסויימת הייתי בבית, עם מחיר כלכלי אך תינוקיי הרוויחו  ואח"כ התחלתי לעבוד כי היה צורך כלכלי בכך, אני בוחרת להישאר בעבודה כי טוב לי, מספק לי ועוזר לי כלכלית. ואם אשאר בבית יהיה לזה מחיר כלכלי ונפשי, ורווחים גם.

מסכימה שמעון יכול להיות מעולה.

וכשתתחילי תראי שהשד לא כזה נוראי.. שזה בכלל לא שד.. ששניכם אפילו נהנים. בהצלחה רבה!

וההשקעה בזה שיהיה לך תואר שווה את זה בעיני. בעתיד זה יהיה נח הרבה יותר

זה שווה כל שקל. יחס אישי ורוגע נפשי של האמא.

אני אישית חיפשתי מטפלת שקרובה למקום העבודה וככה גם קפצתי פעמיים או שלוש ביום להניק.

קשה אבל שווה שווה שווה! בלי שאיבות בקבוקים ובלגנים, פשוט קשר רציף עם המטפלת בוואצאפ וקפיצה להניק.

גם לפי החוק מותר לאישה מניקה לצאת מהעבודה להניק/לשאוב.

לאחר גיל שנה כדאי לשלוח למעון של התמ"ת, בגיל הזה הילד שמח לקצת חברה, משחקים, חצר וכו'.

והכי חשוב לשנן שהלימודים/עבודה זה בסה"כ לטובת הילד כדי שיהיה לו עתיד טוב יותר.

וגם כדי שהאמא תצא קצת מהבית שזה לא פחות חשוב...

בהצלחה

אני כבר הייתי בעבודה כשילדתי, אבל לא עבדתי מספיק לפני הלידה בשביל לקבל חופשת לידה מלאה, אז הארכתי קצת על חשבוני, וחזרתי בדיוק בשבוע שנהיה בן שלושה חודשים, ובכיתי כל הלילה שלפני על זה שאני משאירה אותו במעון (עם חלב שאוב), ואחרי שהגעתי לעבודה ביום הראשון, ישבתי כל היום חנוקה עם דמעות...

זה החיים רבותי, צריך לחיות, וטוב שיש פרנסה (בעלי בכולל...), וברוך השם שיש מעון לשים בו את הילד.

רק תבררי שיהיה מקום טוב עם מטפלות טובות - הכי חשוב!!

היו לו מטפלות כל כך טובות, שבסוף השנה כשהייתי מגיעה איתו בבוקר הוא היה קופץ ממני לידיים של המטפלת.

ואני לא רואה בזה עלבון, אלא שמחה, כי זה מראה על מטפלת טובה.

בהצלחה לך!! והמון כוח, זה באמת קשה בהתחלה...

הייתי צריכה לחזור ללימודים כשהקטנה הייתה בת חמישה שבועות. פיצית! האוניברסיטה לא מאפשרת חופשת לידה, ולכן הם מספקים מעון מגיל 3 שבועות (שעולה לא מעט, אבל אין ברירה). זה היה הסמסטר האחרון לתואר, ולכן היה פחות שייך לדחות. 

איך היה? ב"ה היה בסדר. המעון מאפשר לבוא להנקות (שולחים הודעה אם את יכולה להגיע), ואם זה לא מסתדר המטפלות היו מביאות חלב שאוב (הן מספיק מנוסות כדי להסתדר עם זה כמו שצריך. לא לבזבז, לא לקלקל אותו...). השעות היו גמישות- באיזו שעה שהתחלתי ללמוד, יכולתי להביא להם אותה (בלי שיעשו לי פרצופים על זה שכבר 11 וזה משבש את שגרת היום). היה אפשר אולי לשים אותה אצל מטפלת איפה שאנחנו גרים, אבל העדפתי לנסוע איתה שעה בבוקר ושעה אחה"צ, באוטובוסים, העיקר שתבוא איתי ותהיה קרובה אליי כמה שאפשר. זה לא תמיד היה קל, אבל זה מה שעשינו. היא הייתה שם עד גיל 4 חודשים בערך...

בגילאים הצעירים זה באמת יותר קל. הם עוד לא מפחדים מהפרידה, הם ישנים יותר במהלך היום...

מעבר לזה, אני חושבת שבאיזשהו אופן, זה הקנה לה הרגלים טובים בסה"כ. מגיל צעיר היא ידעה גם לינוק וגם לאכול מבקבוק כשצריך, למדה לנסוע באוטובוסים בצורה רגועה, הייתה לה חברה של תינוקות אחרים (היום ב"ה היא בת חצי שנה ומאוד נהנית מהחברים בפעוטון!).

אם את יכולה לשים אותה במסגרת שקרובה אלייך, איפה שאת לומדת, משהו כזה- זה הכי מוצלח לדעתי. לא הכי אידאלי, לא קל, אבל צריך למצוא את הפתרון הכי מתאים, ואין מה לעשות...

מעבר לזה, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת בסוף... בזמן האחרון יוצא לי הרבה לחשוב על זה שזה פשוט הזוי שהיום ההורים מבלים עם הילדים שלהם חלק כל כך קטן מהיממה... הורה שעובד עד ארבע, נמצא עם הילד שלו 3-4 שעות אחה"צ, וקצת בבוקר, וזהו. בתור אחת שגדלה עם אמא שנמצאת כל היום בבית זה ממש נראה מוזר ולא טבעי. ועצוב.

אני לא אומרת שצריך כל היום להיות איתם בבית, גם זה לא תמיד קל, אבל מסגרת עד הצהריים נראית לי איזון נכון...

בהצלחה רבה והרבה כוחות!

קל לי לדבר היום כי כשבן ה4.5 חודשים מפתיע אותי עם כמה שהוא דורש שיהיו איתו יש לי שני מתוקים זמינים לשעשע אותו. 
אבל באמת מצורך של תינוק ואמא בחברה (שזה צורך אמיתי, לא מזלזלת חלילה!)  ועד פרידה של 6-9 שעות ביום בשביל שהתינוק יהיה בחברת עוד כמה תינוקות ויוותר על הרבה צרכים נוספים שלו המרחק מאד גדול.

גם למצבים שלא טובים להם.
.

אני חושבת שבחברה שלנו הזמינות של מעונות מגיל 3 חודשים גורמת לזה שנחשוב שזה נורמלי להיפרד מתינוק בגיל כזה לכל כך הרבה שעות.

וכן, להישאר לבד בבית עם תינוק קטן 24/7 זה מטריף. גם אותי.
יש פתרונות בינים רבים מאד בין שני המצבים האלה, זה לא שחור לבן.

ואני אדם מבוגר קל לי יותר להתרגל למצבים שקשים לי, אני מבינה שיש סיפוקים שעלי לדחות.

וכן, לפעמים אנחנו בוחרים בשביל הילדים שלנו את הרע במיעוטו, זה לא הופך אותו להיות אופציה טובה ומבורכת. 
הלוואי שתמיד יכולתי לבחור את הכי טוב לילדי בלי להתפשר בכלל. אני משתדלת בכל זאת גם כשאני בוחרת את הפחות טוב לזכור את זה ולהבין שהיה עדיף אחרת.  

אני באופן אישי גם הוצאתי ממעונות, זו לא החלטה בלתי הפיכה.

אין לי מטרה ביסורי מצפון, יש לי מטרה שכל אמא תדע מה האפשרויות שעומדות בפניה, שתדע שעליה לבדוק מה היתרונות והחסרונות של כל החלטה  ומתוך זה לבחור.

והמשוואה של תינוק בבית=אמא בדיכאון היא דמגוגית במחילה.
ואני בבית עם ילדי ואני יודעת באופן אישי מה זה דיכאון אחרי לידה אז אני חושבת שמותר לי להביע את דעתי בדיוק כמוך

אני יכולה להגיד שמבחינתי הדיכאון לא היה סיבה לשלוח למסגרת.
הדיכאון היה סיבה לטפל בעצמי ולמצוא פתרונות ביניים שיעזרו לי-
לשלוח לכמה שעות בשבוע למישהי שאני סומכת עליה את התינוקת,
להוריד מעלי דברים שהעיבו עלי,
ולהוציא את הגדול מהמעון כדי לאפשר חברה לקטנה ולאפשר לי להיות בחברה פעוט שכבר מדבר ודורש שנצא החוצה ובעצם מכריח אותי לצאת יותר מהבית וכד'. 

בפירוש אני חושבת שהדרך הזו היתה טובה יותר לכולנו מאשר לשלוח גם אותה למעון בגיל כמה חודשים

אני באמת חושבת שהעניין המדכא זה הלבד בחברה שאמא שאשכרה בוחרת לגדל את התינוק שלה בעצמה היא עוף כל כך חריג.
והפתרון  בעיני הוא למצוא עוד אמהות שבבית ולהיפגש בחוץ בשמש, וליצור מעגל חברתי כזה.
שעונה על הצורך של האמא בחברה וגם של התינוק.
 

זה קשה לעשות *רק* את זה והפתרון לא חייב להיות פרידה מהילד והלוואי שיותר אמהות ימצאו מפגשים ותעסוקה שאפשרית מהבית או ביחד עם התינוק

גם אני הוצאתי ממעונות, גם אני בבית עם התינוקות, גם אני חוויתי דיכאון אחרי לידה.

ומוסיפה - ההנחה שלתינוק יהיה טוב במעון אם רק ההורים יהיו שלמים לגבי זה, לא תמיד נכונה. 

לדעתי לא נכון לומר ש מעון הוא האפשרות הגרועה ביותר, אני אמא עובדת למשפחה ברוכה ב"ה, את ילדי הגדולים שלחתי למטפלות, שבסך הכל היו טובות אך כמעט תמיד היו דברים שהפריעו לי ( צעצועים לא בטיחותיים, חוסר הדלקת חימום בחורף, יותר ילדים מכפי שסיכמנו כי עושים טובה לשכנות , ועוד..) המטפלת פעמים רבות גם מבשלת ועוסקת בצרכי ביתה וזה עם כמה תינוקות בבית.

בילד החמישי גיליתי את המעון, מעון מעולה!!!, מטפלות חמות , אווירה שמחה , יש פיקוח על נושאים כגון בטיחות של צעצועים , המטפלות עסוקות רק בילדים ולא בצרכי ביתן, הילד הולך אליהן לידיים בשמחה.

לכן אני חושבת שלא נכון להתייחס למעונות באופן גורף כאופציה הכי גרועה, תלוי במעון. גם מטפלת יכולה להיות אופציה גרועה ( אף פעם את לא יודעת מה באמת קורה כשאת הולכת) במעון עצם זה שיש פיקוח , גם אם יש מטפלת לא כ"כ טובה היא תשתלב באוירה הכללית ותחשש לא לעשות את עבודתה בצורה טובה.

בהצלחה לכולן

משהי בשם הניה שוחט, היא ממש מצחיקה ויש לה הופעות בכל הארץ, היא חרדית לא דתית לאומית

או מישהי כמו חנה כהן אלורו

לא דוס, אבל דתי. לא הייתי בהופעה.

לק"י

אני לא נהניתי.

חלק גם היה קצת בוטה, וגם הרגשתי שהיא רק מקטרת על החיים.

אבל אפשר לראות ביוטיוב אם זה הסגנון.

ותראי אם יש משהו מתאים

יש הצגה על החיים של נעמי שמר עם שירים שלה, אולי יתאים לכם

והרוב סגור ליישובים / אולפנות וכו'

אז רק ישבתי וריירתי 😅

https://site.tickchak.co.il/XmE9zgm

כמעט הכל פה אירועים שהיו... מעט אירועים שעדיין לא היו - רחוקים לנו מידי....

אבל תודה רבה על החיפוש ❤️

תחפשי אפרת ליבי (או ליבי סרטים)

היא יוצאת עם הקרנות של שני הסרטים שלה:

ידיים מלאות (על אתגרי פוריות)

ומצפה לו (על אלמנות המלחמה)

שימי לב שיש הקרנות רק לנשים, ויש הקרנות לנשים וגברים.

היא דוסית ממש, ומאמינה שגם הסרטים נקיים בהתאם,

המחירים סבירים ליציאה של ערב בנות.

עוד הצגה שאם עדיין עולה יכולה להתאים- בחורים טובים (הצגה שמבוססת על הסרט)

איך בא לי חנאל ומכבית 😅

איך את יודעת שזה נקי? הילכו "נקי" ו"חנאל ומכבית" יחד? 😅

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

במהלך היום עייפה

וגם נראה לי כדאי להפסיק מתישהו לא?

להפסיק בבת אחת זה לטלטל את הגוף.

וחוץ מזה אין כללים של מתי להפסיק, הרבה מפסיקות בחודש חמישי אבל אני הייתי צריכה גם בחודש שישי ויש כאלה שלוקחות עד הלידה

השאלה מה עדיף, בחילות או עייפות, כל אחת והשיקולים שלה.

הדרגתי

אחרי שהייתי בטוחה שאני כבר יותר טוב

ועדיין היה צריך להתרגל..

זה הריון ראשון שלך? 

מהבחינה הזאת..

אני הייתי ממשיכה לקחת ומפסיקה הדרגתי, נגיד יום כן יום לא.. 

לפני עשור פלוס, אכן שילמתי.

הדיסק עלה 30 שקל אם אני לא טועה, וזה לכל הזמן, לא מנוי חודשי.

התזכורות היו בעצם דרך מיילים מתוזמנים. (לא זוכרת אם התוכנה יצרה אותם או בעלי, בכל אופן זה היה שניה וחצי להכניס לגוגל קלנדר)

כיום שאפשר ליצור בקלוד דבר כזה (כולל התזכורות) לא הייתי משלמת.

אם בא לך לעשות לזיכוי הרבים, אחלה.

אם זה בשביל הכנסה כלכלית לדעתי על תבני על זה לטווח ארוך.

מתזכרת אותי בעיקר על ימי פרישה

כי את השאר אני זוכרת מרוב שזה מעיק עלי...

לא רואה סיבה לשלם כשיש חינמי.

בעלי מחשב את הימים.

אני זוכרת.

לא מרגישה צורך במשהו נוסף.

נקודות שעולות לי שכדאי לקחת בחשבון:

* אנחנו מחשבים את ימי הפרישה בצורה אחרת מהמקובל. אז אם יש אפשרות לבחור שיטות שונות לחישוב.

* לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו תזכורות בטלפון ויתחילו לשאול שאלות. אז לחשוב איך אפשר לתזכר בצורה שתישאר דיסקרטית.

למשל השיטה הייחודית של חב"ד.

עונת אור זרוע למי שנוהג וכו'

אני רושמת שם

זה נוח לי שלא צריכה לזכור פרישות

מקבלת תזכורות למייל אז זה דיסקרטי

ושלום

(משו כמו 20 לחודש, 18 אולי)

ומסתדרת סבבה

לא רואה צורך באפליקציה 

שזה בהחלט יכול לעכב קליטה, תלוי מה בדיוק יש לך. מוזר שאמרו שלא רלוונטי. הייתי הולכת לשמוע עוד חוות דעת אצל רופא פרטי, גם לגבי הזרע. 

זה אצל פרופסור פרטי עם הרבה המלצות שקיבלתי עליו. ממה שכתב לי זה נישה גדולה rmt=3 ..

אני גם קראתי שזה מעכב וגם מסוכן להריון ויכול לגרום להפלות .

גם לגבי הזרע אנחנו הולכים לרופא פרטי עם המלצה

סתם ערערו אותי .. כנראה רצו להצדיק את זה שלא שלחו אותנו לבדיקות רלונטיות 

ולאחר מכן להחזיר עובר כבר באותה מחלקה ובינתיים בעלי יעבור את הטיפול לוירקצו כי זה גם לוקח זמן.. הבנתי שאין לי ברירה ובאמת להתייעץ עם עוד גורמים ואני באמת שמחה שעשיתי את זה

תודה לךך

מניסיון מר שלי- תלכי על מה שהלב שלך אומר,תתייעצי שוב ושוב אם צריך

גם פרופ' לא בהכרח מבינים טוב, לפעמים הרופאים הפשוטים יותר מבינים יותר. שוב מניסיון עשיר שלי בתחום הריון ולידה (לא קשור לנישה אבל בכללי) 

זה שהוא מנהל מחלקה לא אומר 'הוא יודע יותר טוב מרופאים אחרים , ויש סיכוי שהוא מפספס או בגישה אחרת ולכן לא ישלח אותך לבדיקות מסוימות .

אז תלכי עם התחושות שלך ואם את רוצה לבצע פעולה כל שהיא, תעשי בלי קשר למה שהוא אמר! את יודעת הכי טוב מה נכון לגוף שלך .

אומרת מניסיון במקרה אחר, אבל עם אותו רעיון של ראש מחלקה שהיה בגישה מאוד מסוימת, ושלל מכל וכל גישות אחרות.ורק עם התעקשות זה עבד.

מוזר שלא עשו היסטרוסקופיה לפני הטיפולים.

בהצלחה רבה!! לא יודעת לגבי מה שנמצא אצל הבעל... 

יש לקרובת משפחה שלי, נכנסה להריון 3 פעמים בלי בעיות.

לא רוצים יותר ילדים. מה שכן שבלידה התינוק כל פעם נתקע והיה צריך קיסרי.

בגלל זה היא התלבטה עם להביא עוד ילד אבל בסוף כן החליטו ונכנסה די מהר להריון כשהיא מעל ל 35, והלכה ישר לקיסרי אלקטיבי