היא תוצאה של המון רצון לצאת מזה+ השקעה.

מכירה יותר מידי כאלו שלקח להם פחות משנתיים

'צטערת

ששורמים נגיעה זה בהרבה יותר קל, 

כי אין את החוסר של התאווה. 

(: 

קשר שהוא ללא שמירת נגיעה יש בו את הקטע של פחות דיבורים. 

ויותר מעשים פיזיים. שזה בהרבה יותר קשה משאר הדברים של השתוף וכ'ו.. 

וגם שמתרגלים ואוו ואוו איזה קשה זה אחרי. לשני הצדדים. 

(: 

(מקווה שתגובה כזאת מתאימה לכאן. .) 

אבל נראה לי שהכתבה באה להראות שגם אם לוקח להשתחרר מכאב כזה

מעבר לשנה וצפונה-לשנתיים,זה גם זמן סביר.

שאנשים לא ידאגו למה זה לוקח עוד ועוד...

כי תכלס-זה באמת מבאס לסחוב כזה כאב המון זמן.

ומציניות לרצינות -

יש אנשים שהתאבדו בגלל פרידה. 

אם הם היה מפנימים שתוך שנתיים הם יצליחו להתאושש, ואחרי זה יבואו עוד כ70 שנות חיים נוספות, סביר שהם לא היו מתאבדים.

קשר שמתקיים על פי ההלכה,

לעולם לא יתיר משקעים כמו קשרים שכוללים את הכל,

הקשר הוא פחות מוחשי,

הלב והנפש פחות מרוסקים,

וההחלמה קשה יותר.

מציאות של קשר נפשי עמוק לפני הנישואין היא סוג של תוצר כלאיים, לפעמים הכרח בל יגונה, ולפעמים דווקא יגונה, אבל בכל מקרה לא מציאות אידאלית.

כמו כן, ברור שזה לא מתקרב לעומקים שאחרי הנישואין.

אמור היה להיות שלב של קשר נפשי, שמקדים את הקשר הפיזי.

ושכך היה אמור להיות בתקופת האירוסין. [במשמעותן המקורית, אחרי הקידושין].

כך שנכון שמה שקיים היום זה תוצר כלאיים, אבל זה לא שלא היה אמור להיות שלב כזה.

בס"ד

זה קשור גם לרוחב-

הקושי בניתוק לא נוצר רק בגלל עומק הקשר,

אלא גם ולא פחות מכך הפרמטרים בהם הקשר התבטא.

אם האדם שנפרדתי ממנו היה זה שיצאתי איתו לשבת ולדבר,

והקשר היה בעיקר שיחות,

אז הוא ייחסר לי, והשיחות יחסרו,

והחיוך, ההבנה הניצוץ בעיניים וכ' כ' וכ',

אבל זה קשר מוגבל לעניין מסוים.

אם היו חיים משותפים, אז החיבור היה במגוון תחומים  נוספים,

את הולכת לבשל, ופתאום מבינה שלא צריך להיזהר עם המלח כי בן זוגך,

שלא אהב מלח כבר לא כאן.

את בדרך לבית, רגילה למהר, ופתאום נזכרת שבעצם אין מי שמחכה לך.

את רואה חולצה לגבר במבצע, שבדיוק הייתה יכולה להתאים לו- אבל בעצם,

מה הוא קשור עכשיו?

וכן הלאה, ככל שיש יותר תחומים בהם הקשר התבטא,

גם יש יותר מקומות וסיטואציות שמזכירות עליו.

הניתוק הוא לא רק מהאדם, אלא מכל החיים שלך עם האדם הזה.

ניתוק ממי שאת היית איתו- וככל שביטאת את עצמך ביותר תחומים בקשר,

כך יש יותר "עצמך" שקשור אליו, יותר "עצמך" שנשבר, וצריך לחשוב איך ואם בונים מחדש...

והעיקר זה לא זה לעומת זה,

תסכימי איתי שאותם זוגות מאורסים שביטלו חתונה,

היו הרבה יותר שבורים אם היו נישאים ומתגרשים?

בס"ד

פה יש קושי עצום ופה יש קושי עצום.

והקושי הוא בעיקר נפשי וזה קושי שמשתנה מאדם לאדם.

אני בהחלט יודעת שיש קשרים גם בציבור הדתי שיכולים לגרום לשנתיים של שקיעה בקשר הקודם.

קורה. יש אנשים שלוקחים קשה וזה לגיטימי.

זה לא קשור לנגיעה.

זה עדיין ממש מעט ממה שבאמת יש בפועל.

מבחינתי זה כואב,מצער ושובר ממש כמו מחלה קשה,

או שבר אחר גדול בחיים...

לצערי...

לראות גרושים &גרושות לפעמים פעם שניה כבר.. 

שחיים כיום באושר... 

לדעת שאם לא טוב לך בסיבוב הראשון

יש תקווה שתמצא את מבוקשך עוד פעם.

עם או בלי ילדים,ועם טייטל של גרוש.

גרוש זה לא צרעת ולא מחלה.

זה קורה..להרבה..אז מה?!

העיקר לדעת שיש תקווה!

גם אם זה לא קשר ברמה של חיים משותפים יחד,

אלא רק קשר של חודשים ספורים או שנה ויותר..

גם אז זה כואב ברמות על,

גם אז האבל יכול להימשך זמן רב,

גם אז העצב משתלט על כל חלקה טובה בחיים האישיים,

גם אז אתה יכול להרגיש שהעולם מתהפך עלייך לבלי שוב

וב"ה התאוששתי.. לקח לי חודשיים וחצי.. ומה שעזר לי לצאת מזה סופית זה ייעוץ שבו הבנתי לעומק למה זה לא התאים, וגם שהתחלתי להיפגש עם מישהו חדש (ולמרות שעדיין לא התנתקתי מהקודם, תוך שתי פגישות, עברתי שינוי מטורף ביחס אל הקודם)

מי שתקוע ולא מצליח להמשיך- מומלץ ממש לפנות לייעוץ. זה שווה את ה- 300 ש"ח..

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.