את האנרגיה בלחפש טריקים איך לנקות במהירות ויעיל...

חבל כעת לחשוב איך הוא יאכל מסודר. עדיף שיתרגל לכך בנחת, עם הגיל..

לפרוש עיתונים על הרצפה בסביבתו. בסוף האוכל לקפל ולפח.

לא לטאטא מיד.

לתת לגרגירי האורז להתייבש 20 דקות. אח"כ קל מאוד לנגב את הכיסא עם מטלית לחה ולטאטא את הרצפה.

כשזה יבש זה נאסף מאוד בקלות. אורז במיוחד.

אין לך מושג כמה הפעילות הזאת של מגע עם האוכל ושל למידה של מיומנות אכילה חשובה להתפתחות של הילד - גם הרגשית וגם הפיזית.

אם הוא לא מעיף בכוונה ולא סתם משתולל, תני לו להתנסות ולהנות מהאכילה בלי להעיר ולהתערב.

תהני ממנו. הוא נשמע מתוק במיוחד .

אני יודעת שהכוונות טובות, אבל בחלק מהתשובות עבר בין השורות משהו קצת מעליב. כאילו אני ממררת לו את החיים, הורסת לו את ההנאה מהאוכל, לא מאפשרת לו להתנסות וכו' וכו'. אם ככה הצטייר - ממש לא! להפך, אני תמיד מאפשרת לו לאכול לבד, אף פעם לא מאכילה אותו בעצמי (הילד הגדול יותר דווקא אהב שמאכילים אותו וראה בזה פינוק, אז זה עניין אחר, אבל הקטן הזה אוהב לאכול לבד ומבחינתי זה מאוד חשוב לאפשר לו). כשאמרתי שאני מנסה ללמד אותו לאכול מסודר - זה לא הערות מעצבנות, זה בכיף ובלמידה. מבחינתו זו תשומת לב נעימה, שאמא מסבירה לו בזמן הארוחה. כמו שכשהוא רוצה לעזור לי לאפות עוגה אני מכוונת אותו מה לשפוך לאן (כולל לשבור את הביצים לבדו! אני הכי בעולם מאמינה בחשיבות המגע בחומרים שונים). אותו דבר בזמן הארוחה אני מפנה את תשומת לבו למשל שהידיים מתלכלכות ולכן לא נוגעים בשמלה של אמא, ועושה איתו משחקים של "עכשיו שטפנו? הידיים נקיות? אפשר לגעת באמא! תיגע ... באף של אמא, תיגע... בכיס של אמא". מבחינתי לימוד לא חייב להיות הערות מעצבנות, זה יכול להיות משחק כיפי ובעיניי זה תפקידי, ללמד ולהדריך את הבן שלי בהנאה. הוא באמת משתף פעולה בשמחה כשאני אומרת לו לאכול מעל הצלחת, ובעיניי זו מיומנות חשובה כשהיא נעשית בשמחה ובשיתוף פעולה (כן, זה תנאי הכרחי). אז השאלה שלי היא רק מה אני מפספסת, אם יש משהו אחר שאפשר להסביר ולהראות לו וכך הוא ידע להעיף פחות.

כלומר לא שאלה של איך אלא של מה. את האיך אני עושה בסדר נראה לי...

אתם אומרים שזה לא עניין להסבר ושזה מסתדר מעצמו עם הגיל?

בכל מקרה אני באמת מעריכה כל הרעיונות.

רציתי רק להאיר שלא כדאי להסיק יותר מדי על הכותב מהשאלה. שאלות לרוב נותנות תמונה די חלקית, מה לעשות...

וסליחה. לא היתה לי כוונה לפגוע.

את כתבת (וכותבת  זאת שוב)  שאת  משגיחה, ומנסה ללמד אותו לאכול מסודר.

לי אישית קשה עם הדרכה צמודה מדי...

בכל אופן אוכל זו לא  משימה כמו אפית עוגה. לעניות דעתי, תני לו את המרחב ואז גם המיומנות תשתפר.

אני כבר פותחת את זה מעבר לשאלה הספציפית, סתם כי זה מעניין.

כתבת שקשה לך עם השגחה צמודה מדי - וואללה, גם לי קשה עם השגחה עם השגחה צמודה מדי.

כנראה שהאיזון עובר אצלי במקום שונה מאצלך.

כי אני חושבת שיש פן כזה ויש פן כזה. יש פן שילד צריך מרחב וחופש, ויש פן שילד צריך תשומת לב, עזרה והדרכה.

למשל אם הוא בונה מגדל בקוביות, אני כמעט אף פעם לא אדריך אותו איך ומה, אלא אתן לו לנסות לבד ולראות מה עובד ומה לא. אפילו שנופל הכל פעם אחר פעם - זה המשחק שלו והכיף שלו. או אם הוא מנסה לשפוך מכלי לכלי באמבטיה, ומנסה למלא את המסננת, אני לא אראה לו שהיא לעולם לא תתמלא כי יש בה חורים. אני לא אושיט לו את הכלי המתאים יותר (אלא אם הוא באמת נהיה מזה מתוסכל). אז אני מסכימה שהדרכה צמודה מדי זה לא טוב, ושחשוב לתת לו לעשות את הניסויים והבדיקות שלו לבד. ולתת לו קצת שקט.

אבל אני חושבת שיש גם את הצד השני, שילד מאוד נהנה כשאמא מתייחסת אליו ומדריכה אותו מה לשים איפה (נגיד שהוא רוצה לעזור לסדר את הקניות, למשל), איך להסתבן היטב ועוד כל מיני דברים. זה כיף שאמא מראה איך עושים, לא? כאילו מכניסה אותו לעולם המבוגרים...

באופן טבעי אוכל שייך אצלי יותר לקטגוריה של כן להדריך. למה לדעתך זה לא שייך? אשמח שתסבירי.

עד דבר: בשורה התחתונה צריך להסתכל על הילד. אצל כל ילד האיזון שונה. אם רואים שילד מחפש שיעזרו לו, אז אפשר להדריך גם אם זה משהו שמראש היה שייך אצלי לקטגוריה של "לתת מרחב". למשל אם זה ילד שמתוסכל שהמגדל שהוא בונה נופל לו בכל פעם, אז אפשר להראות לו איך לבנות יציב. ולהפך - אם רואים שההדרכה מציקה לו, אפשר למעט בה, לשמור אותה רק למצבים הכרחיים. ליתר ביטחון אני אבהיר שזה לא המצב אצלנו. הילד נהנה שאני מדריכה אותו בארוחה. זה לא מציק לו בכלל. אז שוב אני שואלת: מה בעינייך עושה הדרכה ל"צמודה מדי"? או - איפה ההבדל בין אוכל לעוגה? למה שם כן וכאן לא?

אני באמת אשמח לשמוע ולשקול את גישתי...

קודם כל אגיד שממה שאת כותבת עולה שאת אמא מסורה וקשובה לילד. אשרייך.

ושכל מה שאני כותבת הוא באופן כללי, ולא מכוון באופן אישי - אני כמובן לא מכירה, וממה שאת מתארת בסה"כ אצלכם זה הולך למישרים - חוץ מהבלגן, באופן טבעי, כמובן .

כמובן שאיזון זו מילת המפתח.

אנחנו צריכות להיות קשובות לילד - זקוק לעזרה, מחפש הדרכה? - מתגייסים לעזרתו ומונעים תסכול. זו נקודה מאוד חשובה שהעלית.

וכמובן יש את הצד השני כמו שכתבת של להניח לו להתנסות בשקט.

מה שהתכוונתי זה שלאכול זו פעילות מוטורית שההתנסות בה היא עצמה תביא לתוצאות, ומלבד אולי להדריך לגבי צורת אחיזה (וגם זה פעם פעמים לא יותר) ולהזכיר לילד (פעם או פעמיים) לאכול מעל הצלחת, הוא יצטרך לתרגל בעצמו ולהשתלם במיומנות הזו.

אם נתערב כל רגע בתהליך, נשפר אחיזה, ניישר אותו מול הצלחת, נשגיח ונעיר (גם ברוח טובה), אנחנו עלולים להוציא לו את החשק להתנסות. (שוב, אני מדברת באופן כללי - אני מבינה שהילד משתף פעולה).

צריך לזכור שגם הדרכה צמודה ברוח טובה, שהילד מקבל בשמחה או אפילו מבקש אותה, עלולה להוריד את הביטחון העצמי וליצור צורך שלו באישור שלך שהוא בסדר.

וגם - מלבד המיומנות, אוכל זה כמו יצירה חופשית מבחינת ההתעסקות עם החומר. כמו התעסקות בבצק, ופלסטלינה וחימר. זה לא דומה לפעילות מודרכת כמו אפית עוגה למשל.

אומנם אין לאפשר השתוללות ומשחק באוכל לשם המשחק, אבל יש ערך למגע, לתחושה של המרקם וכו'.

והכי חשוב - אוכל זה לנפש. זה תחום שצריך להיות בו זהירים, לענ"ד עוד יותר מכל תחום אחר. אומנם זה חשש רחוק, אבל צריך בכל זאת לתת את הדעת על אפשרות של הפרעות אכילה.

צריך להיזהר מלהפוך אוכל ואכילה לנושא טעון.

זו פעולה פשוטה, שצריך לגשת אליה בשמחה ובתאבון.

אף אחד לא חשב שאת "ממררת לו את החיים, הורסת את ההנאה, לא מאפשרת להתנסות"... חס ושלום (אימהות רגישות לכל הערה של מה עדיף.. ישר חושבות שאומרים שעושות משהו לא בסדר לאוצר הכי-יקר... מה פתאום. ומה שאת אומרת לו - על לא לגעת בידיים מלוכלכות, זה בסדר גמור).

וגם השאלה היתה בסדר. אלא שמתוך נסיון, העירו שאין ענין כעת "ללמד" איך לאכול יותר נקי, בנתונים שהצגת. כי הוא לא סתם "משתולל", אלא עדיין תוך כדי תירגולת טבעית של הענין. ילמד עם הזמן.

וחלילה, אף אחד לא הסיק "עלייך" משהו לא-טוב מהשאלה הזו. אם כבר, ההיפך. אמא איכפתית.

זה המון זמן ניקוי, ובינתיים אני לא יכולה להתחיל מקלחות וכו'

מייאש כי זה המון זמן ניקוי ובינתיים הילדים מסתובבים מסביב, יכולים לדרוך, לגרור את הלכלוכים איתם, הבית קטן, אני לא אוהבת להיות שוטרת ולהגיד כל הזמן "תתרחק! לא לדרוך שם! חכה שאני אגמור לנקות!"

ומייאש כי המון המון אורז הולך לפח. הרבה יותר ממה שנכנס לפה...

ואת השאר תאכילי אותו את מצלחת אחרת.

בעיני זה יותר מתאים מאשר להשגיח על כל פעולה שלו ובנוסף להתייאש מהבלגן.

אם מדובר בכמויות גדולות שנזרקות, את צודקת.

יד אליה בטבעיות.

לא יודעת, בעיניי זה רע.

אני נגד כפייה באוכל.

חושבת שהאוכל צריך להיות לו חוויה נעימה.

זה חשוב בעיניי.

או יותר, לפי הצורך.

כפית אחת שלו שבה הרוב מגיע לרצפה וכפית אחת שלך שאיתה הרוב מגיע לפה.

תמיד ברור לו שהכפית שאצל אמא מעניינת יותר

אני לא מנקה מיד אחרי האוכל.

מעדיפה קודם לסיים את 'מבצע ההשכבות' - מקלחות, לצחצח שיניים וכו' ולמיטה, ואחר כך תוך 5 דקות מנקה ומאפסת את האיזור, לבד, שקט מסביב...

אלא אם כן יש לך ילד גדול שתפקידו הוא לנקות אחרי הארוחה (אני עוד לא בשלב הזה ), אבל אז ברור עוד יותר שאי אפשר שיסתובבו שם.

פזרי טיפה חול על הרצפה לפני ואז זה מנטרל את הדביקיות של האורז ומטאטא בקלות..

ואז ישר לפח

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....