את האנרגיה בלחפש טריקים איך לנקות במהירות ויעיל...

חבל כעת לחשוב איך הוא יאכל מסודר. עדיף שיתרגל לכך בנחת, עם הגיל..

לפרוש עיתונים על הרצפה בסביבתו. בסוף האוכל לקפל ולפח.

לא לטאטא מיד.

לתת לגרגירי האורז להתייבש 20 דקות. אח"כ קל מאוד לנגב את הכיסא עם מטלית לחה ולטאטא את הרצפה.

כשזה יבש זה נאסף מאוד בקלות. אורז במיוחד.

אין לך מושג כמה הפעילות הזאת של מגע עם האוכל ושל למידה של מיומנות אכילה חשובה להתפתחות של הילד - גם הרגשית וגם הפיזית.

אם הוא לא מעיף בכוונה ולא סתם משתולל, תני לו להתנסות ולהנות מהאכילה בלי להעיר ולהתערב.

תהני ממנו. הוא נשמע מתוק במיוחד .

אני יודעת שהכוונות טובות, אבל בחלק מהתשובות עבר בין השורות משהו קצת מעליב. כאילו אני ממררת לו את החיים, הורסת לו את ההנאה מהאוכל, לא מאפשרת לו להתנסות וכו' וכו'. אם ככה הצטייר - ממש לא! להפך, אני תמיד מאפשרת לו לאכול לבד, אף פעם לא מאכילה אותו בעצמי (הילד הגדול יותר דווקא אהב שמאכילים אותו וראה בזה פינוק, אז זה עניין אחר, אבל הקטן הזה אוהב לאכול לבד ומבחינתי זה מאוד חשוב לאפשר לו). כשאמרתי שאני מנסה ללמד אותו לאכול מסודר - זה לא הערות מעצבנות, זה בכיף ובלמידה. מבחינתו זו תשומת לב נעימה, שאמא מסבירה לו בזמן הארוחה. כמו שכשהוא רוצה לעזור לי לאפות עוגה אני מכוונת אותו מה לשפוך לאן (כולל לשבור את הביצים לבדו! אני הכי בעולם מאמינה בחשיבות המגע בחומרים שונים). אותו דבר בזמן הארוחה אני מפנה את תשומת לבו למשל שהידיים מתלכלכות ולכן לא נוגעים בשמלה של אמא, ועושה איתו משחקים של "עכשיו שטפנו? הידיים נקיות? אפשר לגעת באמא! תיגע ... באף של אמא, תיגע... בכיס של אמא". מבחינתי לימוד לא חייב להיות הערות מעצבנות, זה יכול להיות משחק כיפי ובעיניי זה תפקידי, ללמד ולהדריך את הבן שלי בהנאה. הוא באמת משתף פעולה בשמחה כשאני אומרת לו לאכול מעל הצלחת, ובעיניי זו מיומנות חשובה כשהיא נעשית בשמחה ובשיתוף פעולה (כן, זה תנאי הכרחי). אז השאלה שלי היא רק מה אני מפספסת, אם יש משהו אחר שאפשר להסביר ולהראות לו וכך הוא ידע להעיף פחות.

כלומר לא שאלה של איך אלא של מה. את האיך אני עושה בסדר נראה לי...

אתם אומרים שזה לא עניין להסבר ושזה מסתדר מעצמו עם הגיל?

בכל מקרה אני באמת מעריכה כל הרעיונות.

רציתי רק להאיר שלא כדאי להסיק יותר מדי על הכותב מהשאלה. שאלות לרוב נותנות תמונה די חלקית, מה לעשות...

וסליחה. לא היתה לי כוונה לפגוע.

את כתבת (וכותבת  זאת שוב)  שאת  משגיחה, ומנסה ללמד אותו לאכול מסודר.

לי אישית קשה עם הדרכה צמודה מדי...

בכל אופן אוכל זו לא  משימה כמו אפית עוגה. לעניות דעתי, תני לו את המרחב ואז גם המיומנות תשתפר.

אני כבר פותחת את זה מעבר לשאלה הספציפית, סתם כי זה מעניין.

כתבת שקשה לך עם השגחה צמודה מדי - וואללה, גם לי קשה עם השגחה עם השגחה צמודה מדי.

כנראה שהאיזון עובר אצלי במקום שונה מאצלך.

כי אני חושבת שיש פן כזה ויש פן כזה. יש פן שילד צריך מרחב וחופש, ויש פן שילד צריך תשומת לב, עזרה והדרכה.

למשל אם הוא בונה מגדל בקוביות, אני כמעט אף פעם לא אדריך אותו איך ומה, אלא אתן לו לנסות לבד ולראות מה עובד ומה לא. אפילו שנופל הכל פעם אחר פעם - זה המשחק שלו והכיף שלו. או אם הוא מנסה לשפוך מכלי לכלי באמבטיה, ומנסה למלא את המסננת, אני לא אראה לו שהיא לעולם לא תתמלא כי יש בה חורים. אני לא אושיט לו את הכלי המתאים יותר (אלא אם הוא באמת נהיה מזה מתוסכל). אז אני מסכימה שהדרכה צמודה מדי זה לא טוב, ושחשוב לתת לו לעשות את הניסויים והבדיקות שלו לבד. ולתת לו קצת שקט.

אבל אני חושבת שיש גם את הצד השני, שילד מאוד נהנה כשאמא מתייחסת אליו ומדריכה אותו מה לשים איפה (נגיד שהוא רוצה לעזור לסדר את הקניות, למשל), איך להסתבן היטב ועוד כל מיני דברים. זה כיף שאמא מראה איך עושים, לא? כאילו מכניסה אותו לעולם המבוגרים...

באופן טבעי אוכל שייך אצלי יותר לקטגוריה של כן להדריך. למה לדעתך זה לא שייך? אשמח שתסבירי.

עד דבר: בשורה התחתונה צריך להסתכל על הילד. אצל כל ילד האיזון שונה. אם רואים שילד מחפש שיעזרו לו, אז אפשר להדריך גם אם זה משהו שמראש היה שייך אצלי לקטגוריה של "לתת מרחב". למשל אם זה ילד שמתוסכל שהמגדל שהוא בונה נופל לו בכל פעם, אז אפשר להראות לו איך לבנות יציב. ולהפך - אם רואים שההדרכה מציקה לו, אפשר למעט בה, לשמור אותה רק למצבים הכרחיים. ליתר ביטחון אני אבהיר שזה לא המצב אצלנו. הילד נהנה שאני מדריכה אותו בארוחה. זה לא מציק לו בכלל. אז שוב אני שואלת: מה בעינייך עושה הדרכה ל"צמודה מדי"? או - איפה ההבדל בין אוכל לעוגה? למה שם כן וכאן לא?

אני באמת אשמח לשמוע ולשקול את גישתי...

קודם כל אגיד שממה שאת כותבת עולה שאת אמא מסורה וקשובה לילד. אשרייך.

ושכל מה שאני כותבת הוא באופן כללי, ולא מכוון באופן אישי - אני כמובן לא מכירה, וממה שאת מתארת בסה"כ אצלכם זה הולך למישרים - חוץ מהבלגן, באופן טבעי, כמובן .

כמובן שאיזון זו מילת המפתח.

אנחנו צריכות להיות קשובות לילד - זקוק לעזרה, מחפש הדרכה? - מתגייסים לעזרתו ומונעים תסכול. זו נקודה מאוד חשובה שהעלית.

וכמובן יש את הצד השני כמו שכתבת של להניח לו להתנסות בשקט.

מה שהתכוונתי זה שלאכול זו פעילות מוטורית שההתנסות בה היא עצמה תביא לתוצאות, ומלבד אולי להדריך לגבי צורת אחיזה (וגם זה פעם פעמים לא יותר) ולהזכיר לילד (פעם או פעמיים) לאכול מעל הצלחת, הוא יצטרך לתרגל בעצמו ולהשתלם במיומנות הזו.

אם נתערב כל רגע בתהליך, נשפר אחיזה, ניישר אותו מול הצלחת, נשגיח ונעיר (גם ברוח טובה), אנחנו עלולים להוציא לו את החשק להתנסות. (שוב, אני מדברת באופן כללי - אני מבינה שהילד משתף פעולה).

צריך לזכור שגם הדרכה צמודה ברוח טובה, שהילד מקבל בשמחה או אפילו מבקש אותה, עלולה להוריד את הביטחון העצמי וליצור צורך שלו באישור שלך שהוא בסדר.

וגם - מלבד המיומנות, אוכל זה כמו יצירה חופשית מבחינת ההתעסקות עם החומר. כמו התעסקות בבצק, ופלסטלינה וחימר. זה לא דומה לפעילות מודרכת כמו אפית עוגה למשל.

אומנם אין לאפשר השתוללות ומשחק באוכל לשם המשחק, אבל יש ערך למגע, לתחושה של המרקם וכו'.

והכי חשוב - אוכל זה לנפש. זה תחום שצריך להיות בו זהירים, לענ"ד עוד יותר מכל תחום אחר. אומנם זה חשש רחוק, אבל צריך בכל זאת לתת את הדעת על אפשרות של הפרעות אכילה.

צריך להיזהר מלהפוך אוכל ואכילה לנושא טעון.

זו פעולה פשוטה, שצריך לגשת אליה בשמחה ובתאבון.

אף אחד לא חשב שאת "ממררת לו את החיים, הורסת את ההנאה, לא מאפשרת להתנסות"... חס ושלום (אימהות רגישות לכל הערה של מה עדיף.. ישר חושבות שאומרים שעושות משהו לא בסדר לאוצר הכי-יקר... מה פתאום. ומה שאת אומרת לו - על לא לגעת בידיים מלוכלכות, זה בסדר גמור).

וגם השאלה היתה בסדר. אלא שמתוך נסיון, העירו שאין ענין כעת "ללמד" איך לאכול יותר נקי, בנתונים שהצגת. כי הוא לא סתם "משתולל", אלא עדיין תוך כדי תירגולת טבעית של הענין. ילמד עם הזמן.

וחלילה, אף אחד לא הסיק "עלייך" משהו לא-טוב מהשאלה הזו. אם כבר, ההיפך. אמא איכפתית.

זה המון זמן ניקוי, ובינתיים אני לא יכולה להתחיל מקלחות וכו'

מייאש כי זה המון זמן ניקוי ובינתיים הילדים מסתובבים מסביב, יכולים לדרוך, לגרור את הלכלוכים איתם, הבית קטן, אני לא אוהבת להיות שוטרת ולהגיד כל הזמן "תתרחק! לא לדרוך שם! חכה שאני אגמור לנקות!"

ומייאש כי המון המון אורז הולך לפח. הרבה יותר ממה שנכנס לפה...

ואת השאר תאכילי אותו את מצלחת אחרת.

בעיני זה יותר מתאים מאשר להשגיח על כל פעולה שלו ובנוסף להתייאש מהבלגן.

אם מדובר בכמויות גדולות שנזרקות, את צודקת.

יד אליה בטבעיות.

לא יודעת, בעיניי זה רע.

אני נגד כפייה באוכל.

חושבת שהאוכל צריך להיות לו חוויה נעימה.

זה חשוב בעיניי.

או יותר, לפי הצורך.

כפית אחת שלו שבה הרוב מגיע לרצפה וכפית אחת שלך שאיתה הרוב מגיע לפה.

תמיד ברור לו שהכפית שאצל אמא מעניינת יותר

אני לא מנקה מיד אחרי האוכל.

מעדיפה קודם לסיים את 'מבצע ההשכבות' - מקלחות, לצחצח שיניים וכו' ולמיטה, ואחר כך תוך 5 דקות מנקה ומאפסת את האיזור, לבד, שקט מסביב...

אלא אם כן יש לך ילד גדול שתפקידו הוא לנקות אחרי הארוחה (אני עוד לא בשלב הזה ), אבל אז ברור עוד יותר שאי אפשר שיסתובבו שם.

פזרי טיפה חול על הרצפה לפני ואז זה מנטרל את הדביקיות של האורז ומטאטא בקלות..

ואז ישר לפח

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.