ב. לפני שמדברים על פיתרון, חשוב להבין שמבחינת "הצד שלהם" זה דבר שמאד קשה להם - כשהמטרה העיקרית אליה חינכו, מתמוססת מול עיניהם. וגם אם לכם יש"חופש בחירה", להם כואב.

ג. לאידך, אכן יש לכם חופש בחירה, וחשוב שבמקביל יתקיים יחס משפחתי טוב.  גם כדאי שתזכרו שחופש הבחירה, כולל גם את הבחירה להישאר קשורים לדרכה-של-תורה, גם אם אופן הפעולה של ההורים מרחיק ממנה...  אלו החיים שלכם - חבל לאבד טובה הרבה, בגלל שמישהו דורש "הכל" כשאתם לא בדיוק שם.

ד. אולי אפשר למעשה, להשתדל כשמגיעים אליהם להגיע בהופעה שנעימה גם להם. זה לא קורבן כ"כ גדול.. והערות אחרות, לשמוע ולא להיכנס לויכוחים - ולנסות ליזום שיחות על נושאים שהם "פרווה", ילדים וכד'.  אם גורמי מתח עיקריים, כצורת הופעה, יישללו, יתכן ויהיה קל יותר לטוות בחזרה קשרים. לקחת את הטוב מהם, להביע מה שאצלכם מעבר לנושאים השרויים במחלוקת. בסופו של דבר, תרוויחו גם אוירה משפחתית, וגם אפשרות לבחון עצמאית ערכים חשובים - ולא לברוח מהם בגלל הנוגדנים לדרך החינוך.

הבעיה היא, שהרי אתה עצמך אומר שדרך של "להוכיח בדיבורים" לא תעזור. הם רק יצטערו יותר. אמנם תיאורטית יתכן לפעמים שאם אומרים שבלתי אפשרי כך, ולא נוכל להגיע אם יעירו לנו, אז זה "יעזור" והם כביכול יתרגלו להתעלם ולהתייחס אליכם כמו שאתם.

אבל, מלבד מה שאתה סבור שלאמא שלך זה לא ישנה - זה גם נראה לפי התיאור שאם עד כה לא "התרגלו", אז לא מה שתדברו ישנה. רק ישבור להם את הלב. נתק בקשר הוא דבר גרוע מאד - שכולם כולל כולם מצטערים עליו בסוף. הרי מקימים משפחות, פתאום הילדים עצמם רואים שהפסידו הרבה בכך ש"אין הורים" ברקע. שלא לדבר על הדוגמה שילדיהם אולי יקחו מהקשר של הוריהם עם הוריהם..  ושלא לדבר על הצער של ההורים מ"ניתוק" כזה.

אשר על כן, נראה לענ"ד שבכל זאת דרך המלך היא, לכבד את רצונם כשמופיעים אצלם; ולהחליט שעושים את זה לא כ"כפיה", אלא כדי לעשות נחת להורים בזמן הלא-רב-כ"כ שנמצאים אצלם, וגם אולי כ"מזכרת" חיה מהדרך הזו.. לא מזיק מידי פעם להתנהל ככה. זה נותן אפשרות לבחור בכיון מרצון, אחרי שנרגעים מ"הלם הכפיה"..

לגבי "כל מפגש משפחתי", כל אחד מהאחים יחליט עד כמה הוא מוכן להתחשב בתחושתם גם במקומות כאלו, או שנראה לו יותר מידי עבורו.  ככלל, כיבוד הורים זה במה שנוגע אליהם. יתכן שבפניהם זה "נוגע אליהם", אבל שוב - הרי לא כולם ילכו בדיוק לפי דקדוק ההלכה בנושא.. אז כל אחד יחליט לעצמו במה שנוגע מעבר לבית ההורים.

ואם ההורים נותנים מבטים "מוכיחים ומאוכזבים".. מה אפשר לעשות? זכותם. כמו שהילדים רואים עצמם רשאים ללכת כרצונם, כך גם ההורים רשאים "להתאכזב". זו לא הצגה - באמת כואב להם.

אבל לא צריך להעניש על כך שכואב.  מי שהחליט שהוא הולך כך למרות זאת, בכל מיני אירועים, יעבור על ה"מבט", ישתדל לדבר איתם בלבביות - ואולי עם הזמן יווצר איזה "נוהל" כזה של "מאוכזבים ואוהבים" בעת ובעונה אחת.  

מה שעוד אפשר, זה להחליט שכאשר "שומעים הערות", בטלפון או כד', אתם לא מתרגזים. מקשיבים ועונים: אבא/אמא, אנחנו באמת מכבדים את מה שאתם אומרים, אבל אנחנו צריכים לבחור בעצמנו. כבר גדולים.. אם לא תעירו לנו הרבה, אולי זה יעזור בסוף להחליט לבד בדרך שטובה גם בעיניכם. הלחץ רק מקשה על זה.

זהו - "מנטרה" כזו, בקביעות ובנעימות.  יתכן שזה יפעל.

אולי כדאי לבחון אפשרות לניעור רציני מדמות מוערכת מחוץ למשפחה.

לא יודע אם זה עשוי להשפיע ואם זה לא מאוחר מדי, אבל אולי כדאי לקנות להם את הספרים של הרב יעקובסון. חפש בגוגל "אל תחטאו בילד".

מכירה את ההתנהלות הזאת. 

לא בנודע לדת אבל בנוגע לדברים אחרים ההתנהלות של אימי היא בדיוק מה שאתה מציין (לוקחת את זה קשה,- באמת כואב לה, מסרבת להבין, ולא יעזור כמה נדבר על זה.. ) וכמובן שכל נושא שנראה לה בעייתי יעלה אינסוף פעמים בפגישה.

אחרי כמה שנים של התמודדות גיליתי שהדרך הכי טובה לצאת מזה כשזה מגיע (התקף תוכחה) היא לומר: "כן, אני מקווה שזה באמת יסתדר.. שבאמת נצליח לעשות אחרת.." (אגב, "את צודקת" זה משפט מצוין! פשוט הויכוח נגמר לרוב אחר כך ואפשר להחליף נושא). זאת פשוט הדרך לצאת מההתקף הכי מהר. לתת הרגשה שמבינים אותה והפואנטה הועברה.

באיזשהו מקום זה קצת להרים ידיים ואני מודעת לזה, מצד שני זו הדרך (אצלי) לא להפוך את הנושא הזה, שברור שיש לנו בו מחלוקת שלא תיפתר- לנושא השיחה העיקרי במפגש.

אגב, סתם שאלה- דברים כמו כמה תפילות ביום וכו'- למה ההורים שלך יודעים? לדעתי, אם יש מידע שיפגע בהם (הבן לא מתפלל שלוש תפילות..) והם לא חייבים לדעת אותו- אולי עדיף לא לספר?

אני מבינה את הקשר הישיר בין הלחץ הזה לנסיגה שלכם מהדת (להבדיל אצלי אותו הלחץ בנוגע לאכילת בשר גם לי לכמה שנים טובות של צמחונות כשהייתי צעירה, רק להראות לה שאני יכולה להחליט על עצמי..)

מקווה שעזרתי. בהצלחה!

תראה הפתרון האולטימטיבי הוא לשבת עם אמא שלך ולהסביר לה שזה לא יעיל, ואפילו הפוך. אך נראה שאמא שלך ממשיכה להתנהג כך ולפגוע בך ובאחיך (אולי כי היא רואה שאתם לא הולכים בדרך שלה, והיא כאילו מאבדת שליטה, ולכן בהרגשה שלה רוצה לדעת שעושה "הכל" כדי שזה לא יקרה... מה שבסוף גורם לתוצאה הפוכה. כלומר אולי היא עושה את זה כדי למלא צורך של עצמה?). 

כמו שמישהי אמרה פה ואני מוסיפה על זה.. אתה יכול לנסות להגיד אחרי כל הערה: את צודקת, אבל אני כרגע לא יכול לעמוד במה שאת רוצה שאעשה, (להגיד "מקווה שנצליח לעשות אחרת" על הערה שהיא מעצבנת (כמו צניעות ותפילות) זה לא אמיתי לדעתי... כי גם ככה הם לא מתכוונים לעשות מה שהיא רוצה) ובאמירה הזו אתה מרגיע אותה בהסכמה החלקית, אבל אתה כנה איתה על החלק המעשי ומבהיר לה לשלא תעשה אותו (כך אין לה ציפיות) ואלי זה באמת יכול למנוע ויכוחים. 

במידה והשיטה הנעימה לא תעבוד, לא תהיה לך ברירה ללכת על הקשה יותר-

לפעמים ההערות האלה נובעות מאופי עקשן, ועד שלא מתפוצץ לאנשים המציאות בפרצוף הם לא מתעוררים, וחבל שכך. לכן כן הייתי מציעה לך להציב  אולטימטום בפני אמא שלך- שלא תעיר על כלום ושתשמור את הפרצופים המוכיחים לעצמה. אם היא רוצה להגיד משהו רק מחמאות... ותגיד לה שהערה אחת (ותעמוד בזה) תמנע ממך ומאחים שלך להיות איתה בקשר- עד שהיא תחליט שהיא יכולה לעמוד בתנאי הזה. לדעתי זה יעזור- גם אם יהיה נתק ממנה לכמה זמן. 

אתה יכול להוסיף שקשה לך עם זה ולכן אתה עושה את זה, ולא כי אתה לא רוצה לכבד אותה. 

אני מכירה מקרה שזה היה בדיוק מה שאתה מתאר- רק מצד שני ההורים, ואחד מהם עקשןןן. עד שלא כל הילדים שלהם עזבו תבית, ובאו לבקר פעם בשנה הם לא הפסיקו. כל הערה גרמה לילדים להתפרץ על ההורים ולא לתת להם לדבר (כמו: לא רוצה לשמוע תהערה שלך... או עוזב תבית וטורק תדלת ומגיע בלילה..), ברגע שכל ילד הלך לגור בקצה אחר של הארץ- האבא קלט שהוא צריך להפסיק עם ההערות הלא בונות האלה, וכיום הוא לא מעיר על כלום. הרבה יותר כיף להיות אצלם עכשיו, והילדים התחילו להיות יותר בבית.. (וכמובן להיות פחות אנטי בהקשר של דת)

חשוב לציין, שאני לא אומרת לך את זה כי אני לא מבינה את אמא שלך או כי אני חושבת שזה לא יהיה לה קשה, אני פשוט חושבת שהרס של הנפש שלך ושל אחים שלך (וכן, הורים יכולים לגרום לזה בהערות שלהם...) לא שווה את זה. וקצת כאב עכשיו ימנע הרבה כאב אח"כ... 

ולכן כנראה האמא במיוחד לא מצליחה שלא להעיר. צריל לקבל שזה הכאב והקושי שלה. יש חסרונות חמורים יותר אצל הורים והם עדיין הורים.

אני גם חושבת שמכיוון שיש בחירה חופשית- לא הנוקשות של האם גורמת לילדים להחלש מבחינה דתית אלא הם עצמם.

בכל אופן- כדאי להתייחס לכך כמו לכל חיסרון שיש להורים- להשתדל לקחת בקלות, לעבוד על עצמכם להתמקד בדברים הטובים ובאהבה שלהם אליכם, להגיב תגובות מרגיעות כמו שהציעו כאן ובשום אופן לא לגרום לנתק שהוא כאב ועוול נורא.

מתוך רצון לחנך, משניאים את עצמם ואת הערכים שהם מנסים לחנך אליהם.

לפעמים דווקא ניעור רציני יעשה טוב לצדדים.

אחת הסיבות שהבן אדם שואל, לפי מה שהבנתי, היא גם בגלל שהוא המתווך בין אחים שלו לאמא שלו, ולהגיד משפט כזה- זה כמו להגיד "עזוב תן לאחים שלך לסבול, ואם יתחרפן להם המח- והם יגיעו בגלל אמא למקומות חשוכים- לא אשמתך, כי יש כבד את אביך ואת אימך!!!" 

מאיפה התמימות הזו? יש הורים שאם כל הכבוד והערכה- צריכים ניעור רציני, ואין שום סיבה לשתוק על חשבון אחים שלו (שמן הסתם לא מעניין אותם כיבוד הורים- בניגוד לשואל, שנראה שאכפת לו)

אני בהחלט חושבת שלא ישר צריך ללכת ולנתק קשר- אבל אם שום דבר לא עובד, אולי זו הדרך? 

לכולם בסיפור הזה העסק קשה ומורכב להורים קשה לראות את ילדיהם ממשיכים לגדול בשונה מהדרך בה התחנכו על ידיהם לאחים קשה כי אין להם הרגשת הכלה וקבלה מצד ההורים ולך קשה להיות בתווך בין שניהם., וזה מאוד מובן

לענ״ד כל צד צריך להבין קודם כל את הקושי של השני וממה נובעת התגובה שלו לדברים.

אני חושבת שההורים לא רוצים להיות ביקורתיים אבל מהמקום של הקושי, (לא האכזבה כי לא נראה לי נכון שהורים מאוכזבים מילדיהם, אכזבה זו מילה קשה מידי...) לנסות להחזיר ״לדרך המוטב״ אבל בוא בזמן לאחים זה גורם להתרחק כי הם מרגישים שההורים לא חפצים בהם ו/ או בדרכם

אתה צריך גם לשמור על עצמך, מתי שנכון לך להתערב תתערב

מתי שלא נסה לומר בעדינות לאחים ועוד יותר בעדינות להורים שיקשה לך להיות במצב ביניים הזה בין שניהם

כששני הצדדים יגיעו מתוך מקום של סבלנות לאו דווקא הבנה או הכלה אבל עם המון אורח רוח לראות מולי אדם עם רצונות אולי שונים משלי, המקום הזה מאליו יוליד שיח ודיבור כי כל צד מרגיש מספיק בנח להביע את עצמו באמת.

בהצלחה רבה , ישועת ה כהרף עין

מדובר בהורים!!!

אני מציעה- אם יש מצב לשיחה וזה יועיל- סבבה,

אם לא- להגיד בצורה מכובדת ויפה- אמא אבא יקרים, אנחנו אוהבים אתכם מאוד, ומאוד היינו שמחים בקשר הדוק איתכם, אך מאוד קשה לנו שאינכם מקבלים אותנו כפי שאנחנו בחרנו לחיות, ההערות שלכם יוצרות ריחוק בינינו וכואב לנו על כך מאוד. מה אתם מציעים לעשות כדי לשפר את המצב? כי כרגע קשר הדוק כפי שהיה עד כה- לא מתאפשר מבחינתנו כל עוד לא נרגיש בנוח איתכם". בלי איומים, בשיתוף, בתיאור המצב, בצורה מכובדת...

בעז"ה מקווה מאוד שהעיצה שלך תעזור! תמיד טוב לעשות את זה בדרך הזו והאמת שזה נשמע יותר טוב מאיום ישיר.. ובטוח יכול להועיל יותר.

אם כי חולקת עלייך באמירה "מדובר בהורים!!!", אז מה? הורים הם האנשים שיכולים לפגוע בצורה הכי קשה.

אני עבדתי עם נוער שנפגע מהורים (כן!! מהורים!) שהתעללו נפשית ופיזית (התעללות נפשית לא פחות גרועה מפיזית..), אז אוקי במקרה המתואר לא מדובר על התעללות אלא על חוסר כבוד וחוסר קבלה של הילד כפי שהוא, אבל להציג את ההורים כמשהו קדוש זו טעות. כן לפעמים הם צריכים ניעור, למרות שהם הורים. כולם טועים!! גם הורים. 

הדרך לניעור שאת הצגת היא מעולה. האמירה לפניה מקוממת.. 

יש מקרים קיצוניים ואין מה להשוות הורים שמעירים הערות מעצבנות להורים פושעים פלילית!!  

היה לי חשוב לומר את זה:

אני בערך בגיל של אחותך וגם עכשיו לבד בבית עם ההורים, והמצב דומה למה שתארת, למרות שהרבה פחות גרוע...

אז רציתי לומר- שים לב לאחותך הקטנה... אני לא יודעת כמה אתה מודע לזה, אבל מאוד-מאוד קשה להישאר לבד בבית עם ההורים במיוחד כשיש מתחים איתם, ולהיות איתם לבד בשבתות וכאלה זה אחד הדברים היותר מבאסים (לא שאני יודעת איך זה אצל אחותך אבל לפחות אצלי...) 

אז בתור אחים גדולים ממש תשתדלו, אם זה אפשרי, להתעניין, להזמין, לבוא, להיות בשטח... זה ממש עוזר, כי לה קשה לא פחות מלכם ואולי יותר, ואם תנתקו קשר ופשוט לא תבואו היא תהיה ממש לבד ועם כל הלחץ של ההורים רק עליה...

בוודאי שהתורה קבעה כיבוד ילדים.

ממש לא באותם גדרים כמו כיבוד אב ולא שזו מצווה העומדת בפני עצמה, אבל בהחלט בגדרי שאר בני האדם, הכוללים איסור הונאה וציעור, איסור לשון הרע ורכילות, ושאר מצוות שבין אדם לחברו.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..