הוריי לי
זה אומר שהשמחת חיים שלי בוגרת יותר
כן, זה נחמד
ומה אם אני סתם רוצה שיתייחסו אליי? בלי לשרת איזושהי מטרה. סתם לדבר מתוך ידידות. ובלי לבנות עליי בלי להכיר אותי.
חלמתי חלום הזוי והסוף שלו היה *סמיילי לבבות בעיניים*
ושני אנשים אמרו לי אתמול שהם עוקבים אחרי הבלוג שלי. זה ממש, אבל ממש נחמד. אני אוהבת כשעוקבים אחריי
אולי זה מזכיר לי אותי, ואז אני מבינה שאני לא כל כך חייזרית
סיימתי אתמול את זהירות שביר של ג'ודי פיקו. הרעיון והכתיבה מעולים. הדמויות... קצת פחות. כלומר, אהבתי רק את אמיליה. לפעמים את שון. שנאתי את שרלוט. לוילואו לא היה מספיק אופי והיא לא הייתה כתובה טוב. היא הייתה בוגרת מדי בגיל חמש. אני מכירה את גיל חמש בצורה מדהימה. יש לי שמונה אחים שישנו איתי בחדר וראיתי אותם בגיל חמש. אני מתפקדת כמו אימא ביום יום, כולם יודעים את זה. די סביר להניח שאדע בכלליות.איך מתנהג ילד בן חמש. לא משנה כמה בוגר הוא צריך להיות- ולה אין סיבה להיות בוגרת יותר מקצת מעבר לממוצע- הוא לא מתנהג כמו שהיא התנהגה.
אבל את אמיליה אהבתי מאוד. ושרלוט הזכירה לי את אימא שלי, מה שגרם לי לילל כמו תינוקת.
קמתי יבשה. התחלה של מיובשת. אני מניחה שאימא ידעה מה היא אומרת כשלא הרשתה לי לצאת מהבית.
אני לא יודעת אם להאמין בשבב מחשבה הזה, הלא כל כך מזיק אבך מפתח ציפיות ואני עלולה להתאכזב.
אני לא יודעת אם זה מעשה נכון, אבל אני לא אחראית על כל העולם. אני לא צריכה לחשוב על טובתם של אחרים לפני טובתי שלי. מותר לי לחיות ולהנות מזה.
היא רזה וקטנה ומלאת סודות. אני רוצה להתקרב כי אני יודעת שהיא חכמה בטירוף והיא נראית כל כך... עמוקה, אבל היא דוחה כל מילה ממני.
ידעתם שעוד אף פעם לא ראיתי אנשים מכוערים?
ויום אחד אני אגדל ואתחתן ויהיו לי בית וילדים. ואני אהיה מאושרת. לפעמים זה ייסדק כי אולי נריב או מישהו יהיה חולה או סתם ארגיש מקופחת, אבל בסופו של דבר אהיה מאושרת.
אולי לא אצליח להקים את הבית ההוא. אולי זה מעבר ליכולותי. אבל ברור לי שלא אנטוש ילדים שברחו.
אני רוצה שוב להכין נשיקות חומוס
ואני צריכה ללכת לדואר לקנות בולים ומעטפה.
למה העירו אותי ברבע לשמונה?
פתאום נזכרתי, ואני לא באמת מתגעגעת.
אני לא מבינה מה אנחנו עכשיו
למה אני לא מצליחה להחזיק בדברים לאורך זמן?
ואני לא מצליחה לקרוא את שולינקה. אז יהיו לי ספרים חדשים רק אחרי סוכות? אופ. אה אולי יהיה ספר חדש באינדיבוק. זה יהיה נחמד.
אני באמת חושבת שעליתי על גל טוב
ואני מתקדמת ומבריאה
ולא משנה כמה היא תגיד שאני בכלל לא כזאת. היא במשך תקופה ארוכה הכחישה שאני קיימת, אז למה שאתייחס להגדרות שלה?
אני מרגישה כמו דבר כזה שמושך אליו אנשים רק כי הם צריכים להימשך למשהו, וברגע שאני מצפה ליותר מסתם שהם יהיו דבוקים אליי הם פשוט עפים משם, ואני נשארת עם כנף שלהם שנדבקה, והם כל הזמן חוזרים לנסות להוציא אותה ולא מצליחים.
אהוד בנאי בראש שלי
אני רוצה להרגיש יפה ואז לצאת החוצה ולרקוד
אבל בכלל, אני לא מאמינה ביופי
כן, בטח
פעם חשבתי ש-
אני ממשיכה לרזות ואני לא מרוצה מזה. אני לא רוצה להיות רזה ככה.
מים זה טוב
אנשים חולים, בכל מחלה שלי, גורמים לי לראות עד כמה אני נגררת.
אומייגד אני יודעת מה אני יכולה לעשות!
זהו בינתיים
זה אומר שהשמחת חיים שלי בוגרת יותר
כן, זה נחמד
ומה אם אני סתם רוצה שיתייחסו אליי? בלי לשרת איזושהי מטרה. סתם לדבר מתוך ידידות. ובלי לבנות עליי בלי להכיר אותי.
חלמתי חלום הזוי והסוף שלו היה *סמיילי לבבות בעיניים*
ושני אנשים אמרו לי אתמול שהם עוקבים אחרי הבלוג שלי. זה ממש, אבל ממש נחמד. אני אוהבת כשעוקבים אחריי
אולי זה מזכיר לי אותי, ואז אני מבינה שאני לא כל כך חייזרית
סיימתי אתמול את זהירות שביר של ג'ודי פיקו. הרעיון והכתיבה מעולים. הדמויות... קצת פחות. כלומר, אהבתי רק את אמיליה. לפעמים את שון. שנאתי את שרלוט. לוילואו לא היה מספיק אופי והיא לא הייתה כתובה טוב. היא הייתה בוגרת מדי בגיל חמש. אני מכירה את גיל חמש בצורה מדהימה. יש לי שמונה אחים שישנו איתי בחדר וראיתי אותם בגיל חמש. אני מתפקדת כמו אימא ביום יום, כולם יודעים את זה. די סביר להניח שאדע בכלליות.איך מתנהג ילד בן חמש. לא משנה כמה בוגר הוא צריך להיות- ולה אין סיבה להיות בוגרת יותר מקצת מעבר לממוצע- הוא לא מתנהג כמו שהיא התנהגה.
אבל את אמיליה אהבתי מאוד. ושרלוט הזכירה לי את אימא שלי, מה שגרם לי לילל כמו תינוקת.
קמתי יבשה. התחלה של מיובשת. אני מניחה שאימא ידעה מה היא אומרת כשלא הרשתה לי לצאת מהבית.
אני לא יודעת אם להאמין בשבב מחשבה הזה, הלא כל כך מזיק אבך מפתח ציפיות ואני עלולה להתאכזב.
אני לא יודעת אם זה מעשה נכון, אבל אני לא אחראית על כל העולם. אני לא צריכה לחשוב על טובתם של אחרים לפני טובתי שלי. מותר לי לחיות ולהנות מזה.
היא רזה וקטנה ומלאת סודות. אני רוצה להתקרב כי אני יודעת שהיא חכמה בטירוף והיא נראית כל כך... עמוקה, אבל היא דוחה כל מילה ממני.
ידעתם שעוד אף פעם לא ראיתי אנשים מכוערים?
ויום אחד אני אגדל ואתחתן ויהיו לי בית וילדים. ואני אהיה מאושרת. לפעמים זה ייסדק כי אולי נריב או מישהו יהיה חולה או סתם ארגיש מקופחת, אבל בסופו של דבר אהיה מאושרת.
אולי לא אצליח להקים את הבית ההוא. אולי זה מעבר ליכולותי. אבל ברור לי שלא אנטוש ילדים שברחו.
אני רוצה שוב להכין נשיקות חומוס
ואני צריכה ללכת לדואר לקנות בולים ומעטפה.
למה העירו אותי ברבע לשמונה?
פתאום נזכרתי, ואני לא באמת מתגעגעת.
אני לא מבינה מה אנחנו עכשיו
למה אני לא מצליחה להחזיק בדברים לאורך זמן?
ואני לא מצליחה לקרוא את שולינקה. אז יהיו לי ספרים חדשים רק אחרי סוכות? אופ. אה אולי יהיה ספר חדש באינדיבוק. זה יהיה נחמד.
אני באמת חושבת שעליתי על גל טוב
ואני מתקדמת ומבריאה
ולא משנה כמה היא תגיד שאני בכלל לא כזאת. היא במשך תקופה ארוכה הכחישה שאני קיימת, אז למה שאתייחס להגדרות שלה?
אני מרגישה כמו דבר כזה שמושך אליו אנשים רק כי הם צריכים להימשך למשהו, וברגע שאני מצפה ליותר מסתם שהם יהיו דבוקים אליי הם פשוט עפים משם, ואני נשארת עם כנף שלהם שנדבקה, והם כל הזמן חוזרים לנסות להוציא אותה ולא מצליחים.
אהוד בנאי בראש שלי
אני רוצה להרגיש יפה ואז לצאת החוצה ולרקוד
אבל בכלל, אני לא מאמינה ביופי
כן, בטח
פעם חשבתי ש-
אני ממשיכה לרזות ואני לא מרוצה מזה. אני לא רוצה להיות רזה ככה.
מים זה טוב
אנשים חולים, בכל מחלה שלי, גורמים לי לראות עד כמה אני נגררת.
אומייגד אני יודעת מה אני יכולה לעשות!
זהו בינתיים
