בס"ד

הם די גדולים אצלי, 11, 10, 8

מריבות ממש שנעוצות בוויכוחים שקשה להם לפתור- כמעט ואין אצלינו,

מה שיש זה הרבה התאבקויות פיזיות.

הם פשוט אוהבים ללכת מכות זה עם זה, אבל לא מכאיבים יותר מידי,

ולא מרביצים חזק, יותר בקטע של גוש מתגלגל על הרצפה שלושתם עם ידיים ורגליים מבצבצות.

אני מתייחסת לזה כאל צורך התפתחותי שלהם, או משחק.

הבחנתי בכך כאשר שמעתי אח אחד קורא מבחלל הבית :"אחים שלי, בא למישהו ללכת מכות?"

אחד האחים היה עסוק :"אני בדיוק קורא ספר"

השני (שיחק בלגו אך כנראה לא ממש היה מרותק למשחק)  :"טוב נו, אני אריב איתך, בוא.."

כשבכל זאת יש כעסים בניהם אני אומרת :"זה אח שלך, תלמד להסתדר איתו"

הילד :"אבל אבל....."

אני "הבנתי, עכשיו לך תסביר לו"

הילד :"אבל הוא לא יקשיב לי"

אני (בקול ככה שגם השני ישמע :"בטח שהוא יקשיב לך, הוא אח שלך!!"

השני קולט את המסר, ומקשיב.

יש גם מריבות שבפרוש נועדו לגרור תשומת לב, הם באים הכי קרוב למחשב שלי בדיוק כשאני עובדת,

ורבים בקולי קולות למעלה מהרגלם. 
במקרים האלו אני מבקשת הכי ברוגע שבעולם :"חמודים, לכו בבקשה לחדר, ותריבו שם. מפריע לי הרעש."

לרוב הם מחליפים מבטים של :"לא הלך לנו הפעם", והולכים לחדר לשחק.

(או שמבטיחים להמשיך לריב בשקט יותר ובוחנים אותי עוד קצת..)

ההתערבויות היחידות שקורות לפעמים מצדי זה כשאני שומעת על פיתרון לא הוגן שהם מגיעים אליו,

(הבכור שלי נערץ על אחיו, והם נוטים לקבל את רצונותיו)

אני שואלת אותו אם זה באמת הוגן לדעתו.
הוא מתחיל לספר למה זה הוגן, ואני שואלת אם זה נשמע לו משכנע ואמתי,

לפעמים יש צורך בכמה שאלות מנחות לרוב הוא מבין לבד.

אגב לפעמים האחים שלו אומרים לי :זה בסדר אימא, אנחנו הסכמנו"

(שזה בלשון עדינה "אל תתערבי..." ולפי המקרה אני בוחנת על סמך מה ההסכמה,

האם באמת טוב להם איתה וכ' ומשחררת בהתאם למסקנות..)

כל הנ"ל נכתב אחרי מחקר של עשר שנים, בהם אני לומדת את הילדים שלי,

אז הערבון מוגבל בהתאם...  

נראה לי שזה באמת מאפיין מריבות של בנים בלבד.

בס"ד

אני גם מוסיפה לפעמים :"הוא אוהב אותך, ורוצה שתהייה שמח",

ועוד כל מיני כאלו.

לעורר בשניהם את הרגש החיובי זה כלפי זה..

ב"ה זה עובד.

אבל היום אנחנו חברים טובים.

בילדות...

על פני השטח חברים טובים, ואני באמת אוהבת אותם מאוד - אבל יש צלקות ישנות שמעיקות על הקשר, וחוסמות אותי מלהתבטא בחופשיות ולהרגיש ממש בנוח עם חלק מהאחים שלי.

חייבת  פרקטיקה.  לא  מוכנה  להשלים  עם  המצב.  גם  אם  כוווווולם  רבים.

"הכל סובב את האשכנזים". 

לא בכל פעם שהם רבים, אבל כשהם נראים לי אבודים לגמרי בתוך זה וזקוקים ליד מדריכה, אני משתדלת להתגייס: "ילדים, אתם רוצים תיווך?"

לרוב הם רוצים, וזה הולך בערך ככה:

אמא: "יהוזבד, אתה נראה לי ממש מתפוצץ להגיד. מה בפיך?"

יהוזבד: "היא חטפה לי את הספר מהיד!! באמצע שקראתי!"

אמא: "כתריאלה, ליהוזבד יש טענה חמורה. לדבריו, חטפת לו את הספר מהיד באמצע שקרא. מה יש לך לומר על זה?"

כתריאלה: "זה דווקא הוא שהתחיל לקרוא בספר שלי ברגע שקמתי ל-"

יהוזבד: "אם קמת ועזבת את הספר זכותי ל-"

אמא מרימה יד גבוה ומסמנת 'עצור'. כשעיני הילדים פונות אליי, מבהירה: "בתיווך אנחנו לא מגיבים לטענה עד שהמתווכת פונה לשמוע אותנו. אתם עדיין רוצים תיווך?"

לרוב מתקבל האישור, ואפשר להמשיך. כתריאלה מקבלת מחדש את זכות הדיבור, ומשלימה: "-קמתי לפתוח למהיטבאל את הדלת של השירותים, כי היא צעקה שהיא תקועה".

אמא: "יהוזבד, כתריאלה הסבירה שהספר היה בידיה בהתחלה. היא הניחה אותו רק לרגע, כדי לעזור למהיטבאל שהייתה זקוקה לעזרתה. מה דעתך על הטענה הזאת?"

יהוזבד: "לא אכפת לי. אם היא הניחה אותו זכותי לקחת, ואסור לה לחטוף לי מהיד!"

כאן כבר עומדים לי על קצה הלשון לפחות חמישה דברים להגיד להם. למשל לאשר את הטענה שלו שאסור לחטוף מהיד בכל מקרה; או להודיע לו בפשטות שמי שקם לרגע כי קראו לו לעזור משאירים לו את הספר שקרא; ועוד ועוד. אבל אני נושכת את הלשון. בעיניי חשוב לאפשר להם לעשות את הבירור הזה בכוח החוש המוסרי שלהם. מניסיון, לרוב הם מגיעים למסקנות מצוינות! אולי שונות טיפה מהחוקים שאני הייתי קובעת, אבל טובות לא פחות מהם.

אז אני ממשיכה רק לתווך. רק להעביר את הטענות מאחד לשני, בלי להכניס לעניין את עצמי, את דעותיי ונקודת ההשקפה שלי.

אני מרגישה שכשאני מקשיבה לכל מילה שלהם, ומעבירה את הטענה גם ל'יריב', משתדלת עד כמה שאני יכולה בהבעת פנים רצינית וחגיגית של שופט עליון או משהו - זה כבר פותר חצי מהבעיה. זה מנטרל את התסכול והמרמור של מי שצועק ולא מקשיבים לו. אם יש צורך אני גם מוודאת איתם שהבנתי נכון את הטענה לפני שאני מתווכת אותה.

אני מתווכת אפילו אם הטענה הייתה קצרה וברורה מאוד, והילד השני שמע והבין בעצמו כל מילה. זה לא משנה. עיקר התיווך הוא בשביל הילד שאומר, לא בשביל השומע.

דבר נוסף - אני שומרת על התוכן של הטיעון, אבל הרבה פעמים משנה את המילים, ועוברת לשפה שלי. נראה לי שחלק מהעניין במריבות הוא שילדים (לפחות שלי ) נוטים לדבר בצורה לא הכי ברורה, במשפטים ארוכים ומפותלים, עם כל מיני פרטים שמקשים לעקוב, ואז נוצרת אי-הבנה ובעקבותיה מריבה. אני חושבת שבצורה הזאת אני נותנת דוגמה אישית איך אפשר להציג את הטיעון הזה והזה קצר וקולע וברור, וכשהם רואים שזה באמת עובד ושככה הם יוצאים מובנים יותר - הם מאמצים את השיטה.

מחכים ומעורר השראה ממש, והשמות המקוריים שנתת לילדים מוסיפים עניין

בת 30 האם שומעת? יכול להיות שדרכך הכרתי את השיטה הזאת, לפני כמה שנים?

אכן כתבתי משהו בסגנון לפני שנה בערך, אולי פחות. שמחה לשמוע שזה עוזר...

הזכויות שמורות לספר "איך לדבר כך ש..." (שם ארוך מדי מכדי לכתוב את כולו).

בדיוק עכשיו היתה מריבונת בין הגדולה לשלישית בנושא הבוער של "איזו מטריה כל אחת מקבלת".

הגדולה התפרעה בצורה כזו שבודדתי אותה מהחברות שעמדו בחצר והסתכלו, הכנסתי אותה כמעט בכוח הביתה, שלחתי אותה להרגע ואז כשהיא דיווחה שהיא רגועה ישבתי לדבר איתה.

מסתבר שהיה לה ענין במטריה מסוימת מסיבה שבכלל לא קשורה לאחותה ולמטריה, אלא קשורה לאי הנעימות שלה מזה שכל הילדים שחוגגים פה את הגשם רוצים להצטופף איתה מתחת למטריה וזה לא נעים לה. קשה לה להגיד להם לא, כי היא כזאת טובת לב ועדינה.

אז חשבנו מה אפשר לעשות ובסופו של דבר הסכמנו  שכשאני אשמע ששוב מתחיל גשם אני אצא החוצה וכשהיא תראה אותי יהיה לה יותר קל להגיד לילדים האחרים שזה לא נעים לה.

היא יצאה שוב החוצה בלב קל ובשמחה, ואחרי כמה דקות כשהתחיל הגשם, הצטופפו איתה 2 חברות. באתי אליה, ווידאתי איתה שזה אכן נעים לה, ובסדר מבחינתה.

ואני שוב הבנתי כמה חשוב להקשיב לילדים שלנו ולמה שמפריע להם, כי אנחנו הרבה פעמים עלולים לפספס את הנקודה, ויחד עם זה לפספס הזדמנות לנתינת כלים להתמודדות.

הלוואי שאצליח בזה יותר...

שרוב הפעמים אני מפרידה לשני חדרים נפרדים כדי לתווך, אחרת הם לא מצליחים להפסיק לצרוח, לנסות לבעוט וכו'. 

כשכל אחד בחדר משלו ואימא עוברת מחדר לחדר לתווך הם נרגעים יותר מהר, לפחות אצלי. זה כשמדובר במריבה שכבר הגיעה למכות. אם אין עדיין אלימות אני מתווכת וזהו. אם המריבה על חפץ מסוים, והתיווך לא עוזר, אני מודיעה שאני לוקחת את החפץ עד שהם יחליטו איך הם מסתדרים, שמי שינקוט באלימות לא יקבל את החפץ, ולפעמים מתווכת גם את הדיונים אחרי לקיחת החפץ.

מה שיותר קשה לי זה לעודד יחסים טובים ביניהם, במיוחד בין הגדול (גיל 11) לקטנה (גיל 6). היא שק החבטות שלו. עצם המציאות שלה מעצבנת אותו, והוא מאשים אותה בכל דבר ומנצל כל רגע לרדת עליה.

מאיזה גיל אפשר להתחיל עם השיטה?

הקטנה שלי בת שנה וחצי ועוד לא מדברת אבל מבינה היטב ואנחנו מבינים אותה,

השאלה אם זה נכון להעביר למילים דברים שהיא לא אומרת? מבחינת הילד בן השלוש וחצי...

כלומר, פשוט לתאר לו את הסיטואציה מנקודת המבט שלה.

נניח: "אתה ממש רוצה עכשיו את המשחק הזה. אתה יודע שגם היא רוצה. יש לך רעיון מה לעשות?"        ואם אין לו- אפשר לתת לו רעיונות. "אולי...אפשר להביא לה משחק אחר? אולי...אפשר שהיא תשחק קצת ואז היא תלך לישון ואתה תשחק?" וכד'.

לגבי הקטנה- לא נראה לי שבגיל הזה היא יכולה להבין כ"כ את הענין. גם לא נכון לדעתי לצפות ממנה לחשוב ולהציע פתרון...

באופן כללי על ה"שיטה": אני חושבת שזה נכון להשתמש בה מגיל צעיר. אני רואה שעם הזמן זה יוצר הבנה אצל הילד שיש פה עוד ילד עם צרכים ורצונות, ויוצר יכולת להתמודד בצורה עניינית עם בעיות.

בנוסף- זה חוסך ממך את תפקיד ה"שופטת" הלא נעים, מהם זה חוסך את "הוא התחיל...אבל הוא אמר..", והכי חשוב- זה נותן יחס של כבוד לרצונות ולתחושות של כל ילד, בלי שזה  יבוא על חשבון הכבוד לאלו של אחיו.

קרובת משפחתי אשה מבוגרת, סיפרה לי שכך חינכה את ילדיה, והיום ממש אין להם קשר אחד עם השני.

ממש מקווה שאצלך יהיה שונה, אבל עצוב לראות אחים מבוגרים שלכל אחד כבר משפחה משלו שאין להם שום קשר אחים.

אולי ללא תיווך הם אינם מצליחים לתקשר ביניהם.

כמובן שמן הסתם ישנם גורמים נוספים לניתוק בין אחים, אבל צריך לדעתי להיזהר מלהיות הגורם המתווך המרכזי.

ללמד אותם להבין אחד את השני ולהתחשב, ע"י שיחה ישירה ביניהם.

זו דעתי

כשמתווכים הם פשוט רצים לאמא, שתתן את פסיקתה כדי להכריע ומתקשים להתמודד לבד..

אבל אני באמת שלא מנוסה מספיק.

רק עוזרת להם לשמוע זה את זה ולשתף פעולה בדרך לפתרון. הפתרון הוא שלהם בלבד.

ממה שאני רואה זה ב"ה עוזר, ועם הזמן הם נזקקים לתיווך הזה פחות ופחות. מפנימים את הכללים של להקשיב זה לזה ולהתייחס לטענה של השני בכבוד.

לא נשאר אלא לקוות שיישארו חברים טובים גם הלאה. מובן שלא הכול בידינו...

אבל תמיד חשוב ללמדם להקשיב ולהתייחס בכבוד

שנזכה

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.