בס"ד

הם די גדולים אצלי, 11, 10, 8

מריבות ממש שנעוצות בוויכוחים שקשה להם לפתור- כמעט ואין אצלינו,

מה שיש זה הרבה התאבקויות פיזיות.

הם פשוט אוהבים ללכת מכות זה עם זה, אבל לא מכאיבים יותר מידי,

ולא מרביצים חזק, יותר בקטע של גוש מתגלגל על הרצפה שלושתם עם ידיים ורגליים מבצבצות.

אני מתייחסת לזה כאל צורך התפתחותי שלהם, או משחק.

הבחנתי בכך כאשר שמעתי אח אחד קורא מבחלל הבית :"אחים שלי, בא למישהו ללכת מכות?"

אחד האחים היה עסוק :"אני בדיוק קורא ספר"

השני (שיחק בלגו אך כנראה לא ממש היה מרותק למשחק)  :"טוב נו, אני אריב איתך, בוא.."

כשבכל זאת יש כעסים בניהם אני אומרת :"זה אח שלך, תלמד להסתדר איתו"

הילד :"אבל אבל....."

אני "הבנתי, עכשיו לך תסביר לו"

הילד :"אבל הוא לא יקשיב לי"

אני (בקול ככה שגם השני ישמע :"בטח שהוא יקשיב לך, הוא אח שלך!!"

השני קולט את המסר, ומקשיב.

יש גם מריבות שבפרוש נועדו לגרור תשומת לב, הם באים הכי קרוב למחשב שלי בדיוק כשאני עובדת,

ורבים בקולי קולות למעלה מהרגלם. 
במקרים האלו אני מבקשת הכי ברוגע שבעולם :"חמודים, לכו בבקשה לחדר, ותריבו שם. מפריע לי הרעש."

לרוב הם מחליפים מבטים של :"לא הלך לנו הפעם", והולכים לחדר לשחק.

(או שמבטיחים להמשיך לריב בשקט יותר ובוחנים אותי עוד קצת..)

ההתערבויות היחידות שקורות לפעמים מצדי זה כשאני שומעת על פיתרון לא הוגן שהם מגיעים אליו,

(הבכור שלי נערץ על אחיו, והם נוטים לקבל את רצונותיו)

אני שואלת אותו אם זה באמת הוגן לדעתו.
הוא מתחיל לספר למה זה הוגן, ואני שואלת אם זה נשמע לו משכנע ואמתי,

לפעמים יש צורך בכמה שאלות מנחות לרוב הוא מבין לבד.

אגב לפעמים האחים שלו אומרים לי :זה בסדר אימא, אנחנו הסכמנו"

(שזה בלשון עדינה "אל תתערבי..." ולפי המקרה אני בוחנת על סמך מה ההסכמה,

האם באמת טוב להם איתה וכ' ומשחררת בהתאם למסקנות..)

כל הנ"ל נכתב אחרי מחקר של עשר שנים, בהם אני לומדת את הילדים שלי,

אז הערבון מוגבל בהתאם...  

נראה לי שזה באמת מאפיין מריבות של בנים בלבד.

בס"ד

אני גם מוסיפה לפעמים :"הוא אוהב אותך, ורוצה שתהייה שמח",

ועוד כל מיני כאלו.

לעורר בשניהם את הרגש החיובי זה כלפי זה..

ב"ה זה עובד.

אבל היום אנחנו חברים טובים.

בילדות...

על פני השטח חברים טובים, ואני באמת אוהבת אותם מאוד - אבל יש צלקות ישנות שמעיקות על הקשר, וחוסמות אותי מלהתבטא בחופשיות ולהרגיש ממש בנוח עם חלק מהאחים שלי.

חייבת  פרקטיקה.  לא  מוכנה  להשלים  עם  המצב.  גם  אם  כוווווולם  רבים.

תלוי כמובן במקור למריבה - לפעמים זה משעמום או מצורך בגירויים, ואז הפתרון הוא להפנות את האנרגיות ליצירה או משחק קופסא משותף, הרכבת פאזל, וכו'.

לפעמים (אצלנו הרבה פעמים  - רובם בנים) מאי שקט, צורך בעיסוק פיזי - אז יורדים למטה עם אופניים או להליכה ארוכה עם העגלה של התינוק או למתקנים בגינה.

ולפעמים המקור הוא יחסי כוחות בעייתיים - אז לשרטט קווים אדומים וללמד ניהול סיכסוכים, וגם לפעמים ללמד את הילד הנפגע פשוט להתעלם .

האמת היא שזה מתחיל עוד קודם - צריך לעבוד על יחסים טובים בינהם, עוד לפני שמתחילות המריבות : ללמד שיתוף, וויתור, נתינה, אהבה, התגייסות לעזרה.

תמיד תהיינה מריבות, לפעמים נצטרך להתערב ולשפוט משפט צדק ולפעמים אפשר להניח להם להסתדר לבד.

לא בכל פעם שהם רבים, אבל כשהם נראים לי אבודים לגמרי בתוך זה וזקוקים ליד מדריכה, אני משתדלת להתגייס: "ילדים, אתם רוצים תיווך?"

לרוב הם רוצים, וזה הולך בערך ככה:

אמא: "יהוזבד, אתה נראה לי ממש מתפוצץ להגיד. מה בפיך?"

יהוזבד: "היא חטפה לי את הספר מהיד!! באמצע שקראתי!"

אמא: "כתריאלה, ליהוזבד יש טענה חמורה. לדבריו, חטפת לו את הספר מהיד באמצע שקרא. מה יש לך לומר על זה?"

כתריאלה: "זה דווקא הוא שהתחיל לקרוא בספר שלי ברגע שקמתי ל-"

יהוזבד: "אם קמת ועזבת את הספר זכותי ל-"

אמא מרימה יד גבוה ומסמנת 'עצור'. כשעיני הילדים פונות אליי, מבהירה: "בתיווך אנחנו לא מגיבים לטענה עד שהמתווכת פונה לשמוע אותנו. אתם עדיין רוצים תיווך?"

לרוב מתקבל האישור, ואפשר להמשיך. כתריאלה מקבלת מחדש את זכות הדיבור, ומשלימה: "-קמתי לפתוח למהיטבאל את הדלת של השירותים, כי היא צעקה שהיא תקועה".

אמא: "יהוזבד, כתריאלה הסבירה שהספר היה בידיה בהתחלה. היא הניחה אותו רק לרגע, כדי לעזור למהיטבאל שהייתה זקוקה לעזרתה. מה דעתך על הטענה הזאת?"

יהוזבד: "לא אכפת לי. אם היא הניחה אותו זכותי לקחת, ואסור לה לחטוף לי מהיד!"

כאן כבר עומדים לי על קצה הלשון לפחות חמישה דברים להגיד להם. למשל לאשר את הטענה שלו שאסור לחטוף מהיד בכל מקרה; או להודיע לו בפשטות שמי שקם לרגע כי קראו לו לעזור משאירים לו את הספר שקרא; ועוד ועוד. אבל אני נושכת את הלשון. בעיניי חשוב לאפשר להם לעשות את הבירור הזה בכוח החוש המוסרי שלהם. מניסיון, לרוב הם מגיעים למסקנות מצוינות! אולי שונות טיפה מהחוקים שאני הייתי קובעת, אבל טובות לא פחות מהם.

אז אני ממשיכה רק לתווך. רק להעביר את הטענות מאחד לשני, בלי להכניס לעניין את עצמי, את דעותיי ונקודת ההשקפה שלי.

אני מרגישה שכשאני מקשיבה לכל מילה שלהם, ומעבירה את הטענה גם ל'יריב', משתדלת עד כמה שאני יכולה בהבעת פנים רצינית וחגיגית של שופט עליון או משהו - זה כבר פותר חצי מהבעיה. זה מנטרל את התסכול והמרמור של מי שצועק ולא מקשיבים לו. אם יש צורך אני גם מוודאת איתם שהבנתי נכון את הטענה לפני שאני מתווכת אותה.

אני מתווכת אפילו אם הטענה הייתה קצרה וברורה מאוד, והילד השני שמע והבין בעצמו כל מילה. זה לא משנה. עיקר התיווך הוא בשביל הילד שאומר, לא בשביל השומע.

דבר נוסף - אני שומרת על התוכן של הטיעון, אבל הרבה פעמים משנה את המילים, ועוברת לשפה שלי. נראה לי שחלק מהעניין במריבות הוא שילדים (לפחות שלי ) נוטים לדבר בצורה לא הכי ברורה, במשפטים ארוכים ומפותלים, עם כל מיני פרטים שמקשים לעקוב, ואז נוצרת אי-הבנה ובעקבותיה מריבה. אני חושבת שבצורה הזאת אני נותנת דוגמה אישית איך אפשר להציג את הטיעון הזה והזה קצר וקולע וברור, וכשהם רואים שזה באמת עובד ושככה הם יוצאים מובנים יותר - הם מאמצים את השיטה.

מחכים ומעורר השראה ממש, והשמות המקוריים שנתת לילדים מוסיפים עניין

בת 30 האם שומעת? יכול להיות שדרכך הכרתי את השיטה הזאת, לפני כמה שנים?

אכן כתבתי משהו בסגנון לפני שנה בערך, אולי פחות. שמחה לשמוע שזה עוזר...

הזכויות שמורות לספר "איך לדבר כך ש..." (שם ארוך מדי מכדי לכתוב את כולו).

בדיוק עכשיו היתה מריבונת בין הגדולה לשלישית בנושא הבוער של "איזו מטריה כל אחת מקבלת".

הגדולה התפרעה בצורה כזו שבודדתי אותה מהחברות שעמדו בחצר והסתכלו, הכנסתי אותה כמעט בכוח הביתה, שלחתי אותה להרגע ואז כשהיא דיווחה שהיא רגועה ישבתי לדבר איתה.

מסתבר שהיה לה ענין במטריה מסוימת מסיבה שבכלל לא קשורה לאחותה ולמטריה, אלא קשורה לאי הנעימות שלה מזה שכל הילדים שחוגגים פה את הגשם רוצים להצטופף איתה מתחת למטריה וזה לא נעים לה. קשה לה להגיד להם לא, כי היא כזאת טובת לב ועדינה.

אז חשבנו מה אפשר לעשות ובסופו של דבר הסכמנו  שכשאני אשמע ששוב מתחיל גשם אני אצא החוצה וכשהיא תראה אותי יהיה לה יותר קל להגיד לילדים האחרים שזה לא נעים לה.

היא יצאה שוב החוצה בלב קל ובשמחה, ואחרי כמה דקות כשהתחיל הגשם, הצטופפו איתה 2 חברות. באתי אליה, ווידאתי איתה שזה אכן נעים לה, ובסדר מבחינתה.

ואני שוב הבנתי כמה חשוב להקשיב לילדים שלנו ולמה שמפריע להם, כי אנחנו הרבה פעמים עלולים לפספס את הנקודה, ויחד עם זה לפספס הזדמנות לנתינת כלים להתמודדות.

הלוואי שאצליח בזה יותר...

שרוב הפעמים אני מפרידה לשני חדרים נפרדים כדי לתווך, אחרת הם לא מצליחים להפסיק לצרוח, לנסות לבעוט וכו'. 

כשכל אחד בחדר משלו ואימא עוברת מחדר לחדר לתווך הם נרגעים יותר מהר, לפחות אצלי. זה כשמדובר במריבה שכבר הגיעה למכות. אם אין עדיין אלימות אני מתווכת וזהו. אם המריבה על חפץ מסוים, והתיווך לא עוזר, אני מודיעה שאני לוקחת את החפץ עד שהם יחליטו איך הם מסתדרים, שמי שינקוט באלימות לא יקבל את החפץ, ולפעמים מתווכת גם את הדיונים אחרי לקיחת החפץ.

מה שיותר קשה לי זה לעודד יחסים טובים ביניהם, במיוחד בין הגדול (גיל 11) לקטנה (גיל 6). היא שק החבטות שלו. עצם המציאות שלה מעצבנת אותו, והוא מאשים אותה בכל דבר ומנצל כל רגע לרדת עליה.

מאיזה גיל אפשר להתחיל עם השיטה?

הקטנה שלי בת שנה וחצי ועוד לא מדברת אבל מבינה היטב ואנחנו מבינים אותה,

השאלה אם זה נכון להעביר למילים דברים שהיא לא אומרת? מבחינת הילד בן השלוש וחצי...

כלומר, פשוט לתאר לו את הסיטואציה מנקודת המבט שלה.

נניח: "אתה ממש רוצה עכשיו את המשחק הזה. אתה יודע שגם היא רוצה. יש לך רעיון מה לעשות?"        ואם אין לו- אפשר לתת לו רעיונות. "אולי...אפשר להביא לה משחק אחר? אולי...אפשר שהיא תשחק קצת ואז היא תלך לישון ואתה תשחק?" וכד'.

לגבי הקטנה- לא נראה לי שבגיל הזה היא יכולה להבין כ"כ את הענין. גם לא נכון לדעתי לצפות ממנה לחשוב ולהציע פתרון...

באופן כללי על ה"שיטה": אני חושבת שזה נכון להשתמש בה מגיל צעיר. אני רואה שעם הזמן זה יוצר הבנה אצל הילד שיש פה עוד ילד עם צרכים ורצונות, ויוצר יכולת להתמודד בצורה עניינית עם בעיות.

בנוסף- זה חוסך ממך את תפקיד ה"שופטת" הלא נעים, מהם זה חוסך את "הוא התחיל...אבל הוא אמר..", והכי חשוב- זה נותן יחס של כבוד לרצונות ולתחושות של כל ילד, בלי שזה  יבוא על חשבון הכבוד לאלו של אחיו.

קרובת משפחתי אשה מבוגרת, סיפרה לי שכך חינכה את ילדיה, והיום ממש אין להם קשר אחד עם השני.

ממש מקווה שאצלך יהיה שונה, אבל עצוב לראות אחים מבוגרים שלכל אחד כבר משפחה משלו שאין להם שום קשר אחים.

אולי ללא תיווך הם אינם מצליחים לתקשר ביניהם.

כמובן שמן הסתם ישנם גורמים נוספים לניתוק בין אחים, אבל צריך לדעתי להיזהר מלהיות הגורם המתווך המרכזי.

ללמד אותם להבין אחד את השני ולהתחשב, ע"י שיחה ישירה ביניהם.

זו דעתי

כשמתווכים הם פשוט רצים לאמא, שתתן את פסיקתה כדי להכריע ומתקשים להתמודד לבד..

אבל אני באמת שלא מנוסה מספיק.

רק עוזרת להם לשמוע זה את זה ולשתף פעולה בדרך לפתרון. הפתרון הוא שלהם בלבד.

ממה שאני רואה זה ב"ה עוזר, ועם הזמן הם נזקקים לתיווך הזה פחות ופחות. מפנימים את הכללים של להקשיב זה לזה ולהתייחס לטענה של השני בכבוד.

לא נשאר אלא לקוות שיישארו חברים טובים גם הלאה. מובן שלא הכול בידינו...

אבל תמיד חשוב ללמדם להקשיב ולהתייחס בכבוד

שנזכה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....