התחלתי לעבוד. זה דבר מבורך בפני עצמו. אני מודה לה׳ על כך ממש. אבל זה בא לי ממש במפתיע. לכן לא הספקתי לעזור הרבה בבית לפני החג. בדרך כלל אנחנו עושים ניקיון קצת יסודי פעמיים בשנה וחשבתי לעשות את זה קרוב יותר לחג וכל פעם דחיתי ועכשיו התחלתי לעבוד......
ולא עזרתי..... וזה כןאב לי.....
כואב לי גם לראות חברות שהיו איתי בשירות, לראות שהן הולכות פתרום עם מכנסיים.. קצרים, ארוכים.. מזה משנה.... עם שרוולים קצרים (לפעמים אפילו מאוד).... זה גם כואב לי....
כואב לי גם שאני מפספסת את האוטובוס. זתומרת לפעמים אני קמה מאוחר או יוצאת מאוחר מהבית, ואני רואה את האוטובוס *בתחנה* (אני מגיעה ממול הנהג) והוא רואה *אותי* והוא לא עוצר. וזה כןאב לי שאני סתם מתעצבנת עליו במיוחד בימים כאלה... ואם זו היתה אישה מבוגרת? מישהו זקן? אישה בהריון או מישהו שקשה לו לרוץ?
אבל יש גם משהו טוב. יש נהג שיחכה לך עד שתגיע, או שיוריד מישהי מבוגרת איפה שהיא צריכה. גם אם זה לא התחנה שלה. *זה* חימם לי את הלב...
סוף פריקה.

