פשוט סיוט מהלך.
והיא רק בכיתה ו'.
הלכנו יחד שעה לסניף, רק שתינו. בטעות.
נקרעה לה השקית, אז מה עושים? כמובן, עוזבים. היא כבר תעוף לפח בכוחות עצמה, נכון?
וכשאני מסתובבת לרדוף אחרי השקית ולהביא אותה ליעודה היא מתעצבנת. כשאני רוכנת לאיזה לכלוך בדרך היא שמה עליו רגל כדי שאני לא ארים. והחוצפנית הזאת עוד קטנה ממני.
בכוח לא החטפתי לה סטירה.
ואז היא אומרת לי שאני מעצבנת שאני כל הזמן מתכופפת לזרוק זבל. תודה נשמה. ניסיתי להסביר לה שזו ארץ ישראל וזו מחוייבות אישית, והיא עם השטויות שלה שמה אכפת לה בכלל שהרחוב מטונף. כמעט ברחתי לה.
ואז היא אמרה לי שהיא בטח ממש מעצבנת אותי. אמרתי לה שכן, קצת, כי לא רציתי לשקר וזה גם היה ברור. אז היא שאלה מה אני אעשה בפעם הבאה שנצטרך ללכת יחד. מה את רוצה מחיי??
והיא שואלת. כל כך הרבה שואלת. לא, לא בא לי לענות לך.
ואז היא רוצה שאני אכתוב עליה בעיתון. כן גבירתי הצעירה. רק עלייך.
והיא נותנת לי רשימה של דברים לכתוב עליהם, ושבכולם יהיה קרדיט על זה שהיא הציעה לי. תהיי כבר בשקט, לא רוצה לשמוע אותך.
ויש לי עוד כעס כלפיה על זה שבאיזה טיול ישבנו על גדר גבוהה והיא דחפה אותי למטה. נפלתי מגובה שהוא בערך פעמיים אני, כמעט שברתי רגל, ואני רואה אותה מלמעלה צוחקת עלי. כמעט צרחתי עליה.
היא מעצבנת כל כך.
לא נעים להגיד, אבל אני שונאת אותה.
איך אפשר לאהוב? לא רוצה להיכנס ככה לשנה החדשה, אבל... 
