זה בסדר נכון?
כובש וממוגג (*זה בעייתי מבחינת לשון, אני יודעת)
וכל ישותך נרעדת
רק למשמע המילה -
אבא.
חום עוטף
וגעגוע נוראי
משבר אותך לחלקיקי
נטיפים מלוחים.
רחוק הוא, הוי כלכך!
ואני - כה קטנה
ומיותמת.
ואבדה דרך,
לא אדע היאך אשוב.
רסיסי חרטות גוללים
במורד פנים נפוחות מבכי.
אבא,
אני כאן
ואני באמת רוצה לחזור אלייך
בבקשה
שורף בי,
וזעקת נשמה מתפרצת;
סוף כל הגיע זמן,
תשובה.
@לצעוק כמותם
זה לא כלום, אבל זה מה שיש לי להגיד בינתיים
סליחה
ברור שזה בסדר, וזו פעם אחרונה שאת אומרת שאת כותבת לא יפה, טוב?
זה יהיה נורא חצוף מצידי לבקש התייחסות לתוכן?
לצעוק כמותםהממ. אני לא יודעת אם יהיה לי זמן בקרוב 
תודי שפשוט לא קראת אתזה 
אי אפשר לראות משהו שכתבת ולדלג עליו בלי לקרוא.
את רצינית איתי? 
זה קצת לא נראה.
את יודעת, כמות התגובות
טוף נו, לא התכוונתי לסתם אנשים.
אנשים בעלי טעם טוב בסיפרות, כמוני, או כמו יעל
באתי לתת התייחסות לתוכן ואז גיליתי שבעצם אין לי מה להגיד,
כי אני לא מספיק טובה בשביל לתת התייחסות לתוכן.
תסלחי לי?
פוסעתמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
