סתם ככה לצאת לשכירות באיזשהו מקום? את לומדת או עובדת?

אבל תחשבי עם עצמך אם לעשות את זה או לא..

איך זה יראה אם ככה תלכי מהבית. האם אמא שלך צריכה ממך את העזרה או שזה לא כ-זה נורא אם תלכי..

תתייעצי עם אמא שלך- הכי טוב! היא בוודאי תעזור לך להחליט את ההחלטה הנכונה וגם תשמע את המצוקות שלך.

לגבי הצד הזה, של הדיבור, להסתכל "מהצד", לרחם על זה שכך הוא מדבר.  זה יכול להוציא את נקודת הפגיעה. לא נמצאת במישור של כאילו יכול לפגוע בך. את כלל לא מתחילה להתייחס כשיש דיבור כזה, אלא פשוט מצטערת עבורו - ועוברת הלאה.

ואז, קל גם יותר לנסות להעביר נושא, בחיוך. הרי הוא לא יכול באמת להזיק לך. תנסי להעביר למשהו אחר, שבו הוא יכול לומר משהו מענין, להביע שיקול דעת.

ב. לגבי הדברים האחרים - תשתדלי לא להיות שם בזמנים כאלו. ובענין "לנקות" - תגידי לעצמך, אם היו משלמים לי כדי לנקות באיזה מקום, עבור שכר הגון, הייתי משתדלת להתגבר. אז פה, השכר רב מאד.. לעשות "טכנית", ולזוז.  אם את רגישה לזה, אז אל תקחי עלייך.

ובאמת, לפעמים, כשמתייחסים בלבביות ומתעלמים מכל מיני הערות, בהבנה שזה באמת לא את, יכולים לראו צדדים חביבים שמתגלים.

צריך לגייס כוחות נפש , ולהתייחס לדברי הפגיעה של סבא , כפי שאת מתייחסת למה שאומר ילד קטן . כשילד קטן מסביר לך שאת מטומטמת למשל , את לא נעלבת כפי שאת נעלבת מאדם מבוגר. כי באיזשהו מקום , את נותנת תוקף לדבריו של המבוגר : " אם הוא אומר שאני מטומטמת -כנראה יש משהו בדבריו..." אצל ילד , את יודעת שהוא מתוסכל ,ולא שולט ברגשות שלו , וגם לא במה שהוא אומר. זה לא הופך אותך למטומטמת. 

תעברי למוד שבו את מבינה שסבא הוא סוג של מבוגר-ילד ואז תשימי שריון נגד הקללות והדברים הקשים . בהצלחה. 

זו הרגשה מובנת.

אבל אם "מקלל" - כשאת לא עושה משהו "כאן ועכשיו" כי אי אפשר, אז ממש לתַרגל שזה לא "אלייך". הרי ברור שבאופן נורמלי אדם לא מקלל כך. זה קשה - אבל אם מצליחים, אז פשוט "לא שומעים". מבינים שבאותו זמן, זה משהו לא נורמלי. הרי הוא לא באמת חושב שאת "כך".. ואת וודאי לא.

את טובה מאד. זה נסיון. ושכרך רב.

אז תעשי גבולות

לא לענות לו לבקשות עד שיבקש יפה, להגיד לו מה מפריע ומה לא מפריע בתנאי שהוא יכול באמת לבצע את זה

מי שפוגע בגיל 90 היה פוגע גם בגיל 30

אלה שגדלו ברחוב או בתי יתומים רואים בהבלגה חולשה ורשות להמשיך ולפגוע

מצד אחד הוא רוצה שיחה, אהבה ומצד שני לא יודע לבקש כמו שצריך 

ובזה שמרשים לו להתנהג ככה כולם מפסידים

אולי גם תשומת לב חיובית יכולה לעזור

פה, לא מדובר על חינוך ילדים.

וזה לא באמת משנה אם היה פוגע גם בגיל 30.

כעת הוא היכן שהוא, אין אפשרות "לחנך" אותו - ויש חובה לכבדו ככל האפשר.

כמובן, מותר גם לנסות לא להיפגע...

מה שכתבת, יכולים להיות משפטים יפים לחינוך ילדים צעירים.

[אגב, ההכללה על "בתי יתומים", היא לא נכונה. זה אולי טוב למקומות מסִפרוּת מסויימת, אבל חלילה מלהכליל כך]

כי פשוט אי-אפשר לסבול את זה יום-יום במשך שנים

כמה פעמים אפשר לא להתייחס? ובעצם למה? לשכן בספסל בגינה הוא כן ידבר בכבוד אז למה לנכדה לא? כי היא צעירה ממנו? מה זה - כמו בלאטמא - אני בן 90 , מה תעשה לי? סבא שלי נהג לצעוק על דוור כי משעמם לו וכי בא לו

ורוב קיטורים ותלונות שלהם באות מאותה סיבה

פעם באוטובוס איזה זקנה קיללה את הנהג במשך חצי שעה בלי הפסקה

ופעם זקנה אחת במחנה יהודה נתנה לי מכה עם מקל כי רצתה לעבור ולא היה שם מקום לעבור

הם רוצים כבוד ואחר שואלים למה אין כבוד לקשישים ולמה זורקים אותם לבתי אבות ולא מבקרים

אז זאת התשובה כי אי-אפשר לספוג אותם ואסור להעיר להם

כאילו עובד בבית אבות יתייחס אליהם בכבוד על שכר מינימום ועבודה קשה?

לא צריך לחנך אף אחד אבל זה המצב שאי-אפשר היום לדבר עם זקנים יותר מ10 דקות רצוף כי הם משום מה חושבים שמותר להם הכל

אז יוצא שמי שאין לו עצבי ברזל לא יכול להתקרב לסבא שלו

את כל הבעיות של שלולית אפשר לסבול ולהסתדר אבל ברגע שקללות באות מבן אדם צלול שראש שלו עדיין בסדר אז למה?

אגב אם לא סולחים לו בלב שלם אז זה גם מתווסף לו לא לזכויות שזה כמובן לא ענייני אבל עדיין

הוא לא "ידבר בכבוד" לשכן בספסל הגינה..  הרי את עצמך מביאה דוגמאות כאלה.

את "מסבירה" למה ראוי שידבר כך וכך וכו'. בוודאי שראוי. אבל צריך להבחין במי ובמה מדובר.

מקרה כמו שהיא מביאה, של אדם שהורגל בצורה כזו, לצערנו, וכבר בגיל שלו, זה מקרה שמעשית כבר לא יעזור בו "חינוך" מהסוג שהצעת. בוודאי שאם אפשר לנסות להסביר שזה פוגע ושידבר אחרת, זה בסדר גמור לעשות כך. ראוי. אבל כאשר זה כבר לא עוזר - ואכן יש לצערנו שזה כבר לא עוזר - אז זה לא כמו ילד שאפשר להתחיל לחנך אותו ע"י לא להיענות וכו'. הוא כבר לא במצב של "לימוד מחדש". אז הברירה היא או לנסות באופן שאמרנו, או לשבור את הזקן ע"י התנהגות לעומתית.

ה"תשובה" שלך לשאלה למה אין כבוד, "כי אי אפשר לספוג ואסור להעיר", יכולה לכל היותר להות לימוד זכות על מי שמתקשה בכך - אך אינה הצדקה.

כמו שלהבדיל ילד שעדיין "מלכלך", לא ייענש על כך - גם אם אדן הגיע לשלב שלמרבית הצער מתנהל כך (וזה לא חייב להגיע), אז המצוה היא נהוג בו בכבוד ככל האפשר, להשתדל להתמקד בטוב.

זה לא "משום מה הם חושבים שמותר להם הכל".. אלו לא "סברות". זה הרגל גרוע שבשלב מסוים כבר קשה מאד לצאת ממנו. ובוודאי שזה לא כל "סבא".

את אומרת "שהראש שלו צלול". בענין הזה, הראש אינו "צלול" לפעמים. קשה מאד לשנות. כמובן, כנ"ל, ראוי נסות - אבל לא בשיטות שהצעת. החינוך הזה אינו מתאים לשלב הזה בחיים. צריך להכיר שזה כבר אחרת.

ולגבי ה"זכויות"... חוששני שהבעיה היא דווקא אצל מי שיתבע מאדם שאינו בשלב שיכול לשנות, צורת התנהלות ותיקון של מישהו צעיר בהרבה

את מתייחסת לקשישים באיזו צורה כוללנית של "ההם , המנוולים האלו". נראה לי שהתייחסות אנושית , זה להבין שמאחורי האדם הזה שמתנהג בצורה איומה ונוראית (מי כמוני יודעת) , אז מאחוריו שנים והתנסויות שהביאו אותו למקום הזה . אדם שמתנהג ככה הוא מן הסתם לא מאושר , ואין לו רצון גדול לנתינה . לפעמים הוא  בקושי שורד את השדים של עצמו. בכלל מנקודת מבט דתית , יש אלוהים , והוא נתן לך כאן מנוף להשתפר -כי הקשיש/ה באוטובוס או בגן , או שאת עובדת איתם הם הקורס הכי קשה באוניברסיטה של החיים . יש כל מיני קשישים , וזה חבל שאת מסתכלת עליהם כקבוצה אחידה . 

לי אישית קשה המחשבה של בית אבות .משהו לא נורמלי בכך ששמים אנשים בני אותה קבוצת גיל ביחד כל הזמן . זה סוג של התפוררות חברתית לדעתי. בחברה בריאה , קשישים , צעירים וילדים חיים ומתקשרים יחד. יום אחד גם אם קשה לראות את זה עכשיו , גם אנחנו נהיה קשישים , נודניקים , נרגנים ואולי דווקא שמחים , אוהבים ?

סבא אצלכם , וזה אומר , שאתם מנסים להתמודד עם הזקנה שלו אצלכם בבית . כשלעצמו זה דבר יפה 

בגיל השלישי יוצאים לפעמים הצדדים הכי קשים והכי מכוערים אצל האדם . אני יכולה לספר לך , שאני מכירה אישית קשישה אחת , שהסבירה לי כמה אני דפוקה וכמה אף אחד לא היה רוצה אותי  כי אני עקרת בית כשלונית ומבולגנת ובגלל זה לא התחתנתי, וכמה אין לי סיכוי בחיים... תוך כדי שאני מנקה את הבית שלה לפי השיטה האובססיבית שהיא המציאה לניקוי הבית -כי ככה חשוב לה. כמובן שזה לא היה נקי מספיק ועשיתי לשיטתה עבודה גרועה  . זו אמא שלי . 

זו מציאות מאד קשה שאני מכירה אותה מכלי ראשון . יש את הצד הפיזי , שגם הוא לא קל כפי שאת מתארת , ואת הצד הרגשי . עכשיו השאלה מה עושים עם זה . 

לפעמים אין עם מי לדבר , אבל אפשר בעדינות להתעלם , או לזרום עם המצב . לפעמים דווקא יש -וצריך ממקום אוהב להסביר לסבא , שההתנהגות שלו פשוט פוגעת. רצוי שמישהו שלא גר בבית יסביר לו את זה , כי לא תמיד אנשים כאלו קשובים למי שאיתם . יש מקום גם לטיפול משפחתי , והכי חשוב -צריך לספק לסבא שלך תעסוקה , תחושה מעצימה של עשייה כלשהי -ואז אולי הוא לא יפגע באחרים . 

ולפעמים אפשר יותר לצאת מהבית . הזקנה היא דבר קשה וגם הבדידות . לפעמים כשאיש קשיש שם לב , שאף אחד לא רוצה להיות בחברתו , הוא מסיק את המסקנות ומשתפר בעצמו . חזקי ואמצי . נדמה לי שזה פורום מתאים ביותר לשיחה הזו. 

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.