סתם ככה לצאת לשכירות באיזשהו מקום? את לומדת או עובדת?

אבל תחשבי עם עצמך אם לעשות את זה או לא..

איך זה יראה אם ככה תלכי מהבית. האם אמא שלך צריכה ממך את העזרה או שזה לא כ-זה נורא אם תלכי..

תתייעצי עם אמא שלך- הכי טוב! היא בוודאי תעזור לך להחליט את ההחלטה הנכונה וגם תשמע את המצוקות שלך.

לגבי הצד הזה, של הדיבור, להסתכל "מהצד", לרחם על זה שכך הוא מדבר.  זה יכול להוציא את נקודת הפגיעה. לא נמצאת במישור של כאילו יכול לפגוע בך. את כלל לא מתחילה להתייחס כשיש דיבור כזה, אלא פשוט מצטערת עבורו - ועוברת הלאה.

ואז, קל גם יותר לנסות להעביר נושא, בחיוך. הרי הוא לא יכול באמת להזיק לך. תנסי להעביר למשהו אחר, שבו הוא יכול לומר משהו מענין, להביע שיקול דעת.

ב. לגבי הדברים האחרים - תשתדלי לא להיות שם בזמנים כאלו. ובענין "לנקות" - תגידי לעצמך, אם היו משלמים לי כדי לנקות באיזה מקום, עבור שכר הגון, הייתי משתדלת להתגבר. אז פה, השכר רב מאד.. לעשות "טכנית", ולזוז.  אם את רגישה לזה, אז אל תקחי עלייך.

ובאמת, לפעמים, כשמתייחסים בלבביות ומתעלמים מכל מיני הערות, בהבנה שזה באמת לא את, יכולים לראו צדדים חביבים שמתגלים.

צריך לגייס כוחות נפש , ולהתייחס לדברי הפגיעה של סבא , כפי שאת מתייחסת למה שאומר ילד קטן . כשילד קטן מסביר לך שאת מטומטמת למשל , את לא נעלבת כפי שאת נעלבת מאדם מבוגר. כי באיזשהו מקום , את נותנת תוקף לדבריו של המבוגר : " אם הוא אומר שאני מטומטמת -כנראה יש משהו בדבריו..." אצל ילד , את יודעת שהוא מתוסכל ,ולא שולט ברגשות שלו , וגם לא במה שהוא אומר. זה לא הופך אותך למטומטמת. 

תעברי למוד שבו את מבינה שסבא הוא סוג של מבוגר-ילד ואז תשימי שריון נגד הקללות והדברים הקשים . בהצלחה. 

זו הרגשה מובנת.

אבל אם "מקלל" - כשאת לא עושה משהו "כאן ועכשיו" כי אי אפשר, אז ממש לתַרגל שזה לא "אלייך". הרי ברור שבאופן נורמלי אדם לא מקלל כך. זה קשה - אבל אם מצליחים, אז פשוט "לא שומעים". מבינים שבאותו זמן, זה משהו לא נורמלי. הרי הוא לא באמת חושב שאת "כך".. ואת וודאי לא.

את טובה מאד. זה נסיון. ושכרך רב.

אז תעשי גבולות

לא לענות לו לבקשות עד שיבקש יפה, להגיד לו מה מפריע ומה לא מפריע בתנאי שהוא יכול באמת לבצע את זה

מי שפוגע בגיל 90 היה פוגע גם בגיל 30

אלה שגדלו ברחוב או בתי יתומים רואים בהבלגה חולשה ורשות להמשיך ולפגוע

מצד אחד הוא רוצה שיחה, אהבה ומצד שני לא יודע לבקש כמו שצריך 

ובזה שמרשים לו להתנהג ככה כולם מפסידים

אולי גם תשומת לב חיובית יכולה לעזור

פה, לא מדובר על חינוך ילדים.

וזה לא באמת משנה אם היה פוגע גם בגיל 30.

כעת הוא היכן שהוא, אין אפשרות "לחנך" אותו - ויש חובה לכבדו ככל האפשר.

כמובן, מותר גם לנסות לא להיפגע...

מה שכתבת, יכולים להיות משפטים יפים לחינוך ילדים צעירים.

[אגב, ההכללה על "בתי יתומים", היא לא נכונה. זה אולי טוב למקומות מסִפרוּת מסויימת, אבל חלילה מלהכליל כך]

כי פשוט אי-אפשר לסבול את זה יום-יום במשך שנים

כמה פעמים אפשר לא להתייחס? ובעצם למה? לשכן בספסל בגינה הוא כן ידבר בכבוד אז למה לנכדה לא? כי היא צעירה ממנו? מה זה - כמו בלאטמא - אני בן 90 , מה תעשה לי? סבא שלי נהג לצעוק על דוור כי משעמם לו וכי בא לו

ורוב קיטורים ותלונות שלהם באות מאותה סיבה

פעם באוטובוס איזה זקנה קיללה את הנהג במשך חצי שעה בלי הפסקה

ופעם זקנה אחת במחנה יהודה נתנה לי מכה עם מקל כי רצתה לעבור ולא היה שם מקום לעבור

הם רוצים כבוד ואחר שואלים למה אין כבוד לקשישים ולמה זורקים אותם לבתי אבות ולא מבקרים

אז זאת התשובה כי אי-אפשר לספוג אותם ואסור להעיר להם

כאילו עובד בבית אבות יתייחס אליהם בכבוד על שכר מינימום ועבודה קשה?

לא צריך לחנך אף אחד אבל זה המצב שאי-אפשר היום לדבר עם זקנים יותר מ10 דקות רצוף כי הם משום מה חושבים שמותר להם הכל

אז יוצא שמי שאין לו עצבי ברזל לא יכול להתקרב לסבא שלו

את כל הבעיות של שלולית אפשר לסבול ולהסתדר אבל ברגע שקללות באות מבן אדם צלול שראש שלו עדיין בסדר אז למה?

אגב אם לא סולחים לו בלב שלם אז זה גם מתווסף לו לא לזכויות שזה כמובן לא ענייני אבל עדיין

הוא לא "ידבר בכבוד" לשכן בספסל הגינה..  הרי את עצמך מביאה דוגמאות כאלה.

את "מסבירה" למה ראוי שידבר כך וכך וכו'. בוודאי שראוי. אבל צריך להבחין במי ובמה מדובר.

מקרה כמו שהיא מביאה, של אדם שהורגל בצורה כזו, לצערנו, וכבר בגיל שלו, זה מקרה שמעשית כבר לא יעזור בו "חינוך" מהסוג שהצעת. בוודאי שאם אפשר לנסות להסביר שזה פוגע ושידבר אחרת, זה בסדר גמור לעשות כך. ראוי. אבל כאשר זה כבר לא עוזר - ואכן יש לצערנו שזה כבר לא עוזר - אז זה לא כמו ילד שאפשר להתחיל לחנך אותו ע"י לא להיענות וכו'. הוא כבר לא במצב של "לימוד מחדש". אז הברירה היא או לנסות באופן שאמרנו, או לשבור את הזקן ע"י התנהגות לעומתית.

ה"תשובה" שלך לשאלה למה אין כבוד, "כי אי אפשר לספוג ואסור להעיר", יכולה לכל היותר להות לימוד זכות על מי שמתקשה בכך - אך אינה הצדקה.

כמו שלהבדיל ילד שעדיין "מלכלך", לא ייענש על כך - גם אם אדן הגיע לשלב שלמרבית הצער מתנהל כך (וזה לא חייב להגיע), אז המצוה היא נהוג בו בכבוד ככל האפשר, להשתדל להתמקד בטוב.

זה לא "משום מה הם חושבים שמותר להם הכל".. אלו לא "סברות". זה הרגל גרוע שבשלב מסוים כבר קשה מאד לצאת ממנו. ובוודאי שזה לא כל "סבא".

את אומרת "שהראש שלו צלול". בענין הזה, הראש אינו "צלול" לפעמים. קשה מאד לשנות. כמובן, כנ"ל, ראוי נסות - אבל לא בשיטות שהצעת. החינוך הזה אינו מתאים לשלב הזה בחיים. צריך להכיר שזה כבר אחרת.

ולגבי ה"זכויות"... חוששני שהבעיה היא דווקא אצל מי שיתבע מאדם שאינו בשלב שיכול לשנות, צורת התנהלות ותיקון של מישהו צעיר בהרבה

את מתייחסת לקשישים באיזו צורה כוללנית של "ההם , המנוולים האלו". נראה לי שהתייחסות אנושית , זה להבין שמאחורי האדם הזה שמתנהג בצורה איומה ונוראית (מי כמוני יודעת) , אז מאחוריו שנים והתנסויות שהביאו אותו למקום הזה . אדם שמתנהג ככה הוא מן הסתם לא מאושר , ואין לו רצון גדול לנתינה . לפעמים הוא  בקושי שורד את השדים של עצמו. בכלל מנקודת מבט דתית , יש אלוהים , והוא נתן לך כאן מנוף להשתפר -כי הקשיש/ה באוטובוס או בגן , או שאת עובדת איתם הם הקורס הכי קשה באוניברסיטה של החיים . יש כל מיני קשישים , וזה חבל שאת מסתכלת עליהם כקבוצה אחידה . 

לי אישית קשה המחשבה של בית אבות .משהו לא נורמלי בכך ששמים אנשים בני אותה קבוצת גיל ביחד כל הזמן . זה סוג של התפוררות חברתית לדעתי. בחברה בריאה , קשישים , צעירים וילדים חיים ומתקשרים יחד. יום אחד גם אם קשה לראות את זה עכשיו , גם אנחנו נהיה קשישים , נודניקים , נרגנים ואולי דווקא שמחים , אוהבים ?

סבא אצלכם , וזה אומר , שאתם מנסים להתמודד עם הזקנה שלו אצלכם בבית . כשלעצמו זה דבר יפה 

בגיל השלישי יוצאים לפעמים הצדדים הכי קשים והכי מכוערים אצל האדם . אני יכולה לספר לך , שאני מכירה אישית קשישה אחת , שהסבירה לי כמה אני דפוקה וכמה אף אחד לא היה רוצה אותי  כי אני עקרת בית כשלונית ומבולגנת ובגלל זה לא התחתנתי, וכמה אין לי סיכוי בחיים... תוך כדי שאני מנקה את הבית שלה לפי השיטה האובססיבית שהיא המציאה לניקוי הבית -כי ככה חשוב לה. כמובן שזה לא היה נקי מספיק ועשיתי לשיטתה עבודה גרועה  . זו אמא שלי . 

זו מציאות מאד קשה שאני מכירה אותה מכלי ראשון . יש את הצד הפיזי , שגם הוא לא קל כפי שאת מתארת , ואת הצד הרגשי . עכשיו השאלה מה עושים עם זה . 

לפעמים אין עם מי לדבר , אבל אפשר בעדינות להתעלם , או לזרום עם המצב . לפעמים דווקא יש -וצריך ממקום אוהב להסביר לסבא , שההתנהגות שלו פשוט פוגעת. רצוי שמישהו שלא גר בבית יסביר לו את זה , כי לא תמיד אנשים כאלו קשובים למי שאיתם . יש מקום גם לטיפול משפחתי , והכי חשוב -צריך לספק לסבא שלך תעסוקה , תחושה מעצימה של עשייה כלשהי -ואז אולי הוא לא יפגע באחרים . 

ולפעמים אפשר יותר לצאת מהבית . הזקנה היא דבר קשה וגם הבדידות . לפעמים כשאיש קשיש שם לב , שאף אחד לא רוצה להיות בחברתו , הוא מסיק את המסקנות ומשתפר בעצמו . חזקי ואמצי . נדמה לי שזה פורום מתאים ביותר לשיחה הזו. 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....