הגדולה גמולה.
פתאום תקופה של עשיית גדולים...
ואז : איזה יחס נכון?
עיווי הפנים, סלידה מהריח. הבעת צער וגם אמון ביכולתה. זה בטבעי.
"קרה לי" "לא בכוונה"...
הכחשה.
בריחה.
ודיברנו איתה, והיא הסכימה. אמרנו שנתגמל. היא מאד רוצה אופניים. ראתה בגן סרט של חני נחמיאס ושם נונים- מחילה על הביטויים הבאים- "פיפי פרס" ואנחנו ניתן "קקי פרס".
עמדה בזה. תוגמלה בפרסים קטנים שאוהבת ושוב.
ואז חזרה.
יש קרוב משפחה שאמר לחנך לא רק מאהבה, אלא לתת לה פליק שתבין.
מ מ ש ל א נ ר א ה ל י !!!!!!!!!
אני מתעניינת למה היא עושה זאת.
מחשבות שלי - רוצה להיות כמו אחותה התינוקת.
אבל התינוקת היא עכשיו בעצמה בתהליך גמילה.
אולי המעבר לגן חדש.
אולי מתחים וכעסים בבית.
אולי באמת עוד לא גמולה?
אולי האופי הדייקני שלה, היא מפחדת לפספס?
אולי מגעיל אותה ומעדיפה טיטול ולגמור?
אולי נהנית מהטיפול המסור בה? (רחצה)
אולי נהנית להפעיל כפתור ויש אחלא הצגה?
אותי זה מגעיל ברמות ואני רק מודה לה' שיש לי את הזכות לטפל בה ולא בקשישים...(יותר קשה ויותר מגעיל - אני כמעט מקיאה ממנה)
וגם שהיא בריאה וגם שהעגמת נפש עדיפה מעונשים אחרים...-כפרת עוונות... 
אבל כל זה רק כדי להרגיע את עצמי...
- אניחוששת שזה יהווה קרקע לתובענות אצלה. ושמחה בפרס, ללא עמידה בתנאים. ושזה די מובן לה מאליו שהיא מקבלת כל הזמן מתנות ושקונים לה כל הזמן בלי התניה. היא בכורה- אז הכל חדש והכל מתנות מכולם. (גם בגדים יד עשירית - זה מתנה וזה חדש לה). ככה, אני חושבת שיש בזה המרצה ולא שופטת אם זה חינוכי או לא. בגלל זה בשבוע הראשון, אחרי השיחה, נתתי לה כל יום פרס קטן עם קיטי- עיפרון, מחק, מחדד, מחברת לציור, סרגל לעשות קוים ישרים. הכל עם קיטי וזה ממש הפתיע אותה ושימח אותה מאד.