שכחתי לציין, שהיא עומדת על זה שנלביש לה טיטול, בערב.

ואם אנו עושים זאת - הוא מתמלא כעבור זמן.

אני לא רוצה להיכנע לרצון הזה.

נראה לי שהיא מסוגלת להתפנות.

אבל אולי היא לא מסוגלת וצריכה זמן? למה היא מסרבת לגשת לצורך גדול לשירותים? בלי זה היא מתפקדת בעצמאות ראויה לשבח בשירותים. הכל לבד. בלי מעורבות.

ב. הכל בנחת, באהבה. אין כל ענין לעוות פני מהריח.

לפעול באופן טבעי, בלי לעשות מזה ענין.

ממילא תוך זמן לא רב גם היא לא תיהנה מזה.

במקביל, להרבות ביחס חם ונעים, אוירה טובה - ללא כל קשר לנושא, ולא דווקא סביבו.

וגם לברר - ליתר ביטחון - אם לא היה משהו בגן. לשוחח איתה על הגן בנחת, לשמוע מה קורה. לראות שהכל בסדר.

ואז, ממש התאמצה. והיתה שמחה. הכל היה פשוט.

היא 3 וחצי.

זה התחיל הרבה לפני הגן.

למה לברר מה היה בגן. מה יכול להשפיע לכיוון הזה?

הכל באהבה. גם הכעס...סה"כ היא רואה את אי הנעימות.

בשירותים הכל נופל ונשטף. לא מתלכלכים ומייד מתנקים- זה לא שורף לה. ואמא שמחה ולא נגעלת.

יותר כיף ויותר בוגר ללכת לשירותים.

וכבר כתבתי בהתחלה, שהיא כבר מזמן גמולה. ורק גדולים היתה הבעיה.

כמה שיותר בנחת, יעבור יותר בקלות. ילדה קטנה.

ופרס אחרי שבוע - זה קצת יותר מידי לחכות בגיל הזה.

אפשר לומר: שני ימים..

וגם להוסיף - שהפרס זה נחמד, אבל הפרס הגדול יהיה שהיא כבר תתרגל רק בשירותים, וכך יהיה יותר לה יותר נעים וגם יותר מתאים.

אבל לא לעשות משהו "טראומתי" כשלא מצליח.

לפי דעתי ממש לא לעשות מזה עניין! להחליף ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. כשהיו מצבים שראיתי שהיא עשתה בכוונה הייתי אומרת לה משהו כמו: זה ממש עצוב לאמא שעשית ולא הלכת לשירותים.

אבל לא בכעס.

לגבי הטיטול, זה חדש שהיא רוצה? כשהבת שלי מבקשת לפעמים אז אני קצת צוחקת ואומרת לה: אבל את גדולה!! מה, את רוצה טיטול??

לגבי הסיבות שרשמת מאד יכול להיות שזה קשור להשפעה מהסביבה ולכן כדאי לא לעשות מזה עניין...

זו דעתי..

בהצלחה

זה תלוי גם מתי התחלתם גמילה

אם זה לא מזמן אז לחכות ולהזכיר שעושים בשירותים

ולפעמים אפשר לתת פרס, שנה שעברה בת שלי פספסה בלילות אז הבטחתי לה שאם היא לא תפספס חודש אני אקנה לה חצאית. זה לא ממש חינוכי אבל היא הפסיקה לפספס

תלוי עד כמה ילד בשל לזה כי אם הוא לא בשל או בתחילת תהליך אז פרסים לא עוזרים וצריך רק לחכות בסבלנות ולשחרר

גמלה את עצמה.

היא טיפוס עצמאי בשטח שעושה הכל לבד ומתוך בגרות ...

יש לנו ישבנון עם מדרגה. היא לבד מסדרת את מושב האסלה אם מורם. לבד מסדרת את הישבנון והבגדים ומנגבת ומורידה מים. כל זה כמעט בלי שלימדתי אותה. הכל ברצונה ובעצמה. לא זוכרת שהיה שלב של סיר. הישבנון הוא של 3 שלבים-כסא עם סיר, מדרגות ובסוף רק מושב. נראה  לי שדי מהר עברנו לשירותים והיא מסתדרת יפה גם בלי שום ישבנון.

מתי נגמלה? תהליך של שנה?

כי פתאום קמה יבשה בבוקר ובהתחלה שמתי לה טיטול כי חששתי שתפספס אצלינו במיטה. גם כשישנו בבתים של אחרים. גם ביציאות ארוכות מהבית.

אבל כבר לא.

כן נתתי לה פרס יומי, אחרי שדיברנו על הפיספוסים של הגדולים. היא מאד שמחה. היתה מאושרת ופיספסה.

קניתי טיטולי תחתוני גמילה. אמרתי לה שכשהחבילה תיגמר- אנחנו לא קונים יותר (חבילה קטנה מאד ביחס לחבילות טיטולים). זה יהיה סימן שהיא כבר גדולה. ואנחנו שמים רק לביטחון ויודעים שהיא מסוגלת וגדולה ועוד מעט הולכת לגן של גדולים . ואז היא לקחה לבד. כל פעם במקום ללכת לשירותים- מילאה טיטול גמילה בגדולים...

אבל כמו שאמרתי - אתמול עשתה מיזמתה בשירותים והלכה בעוד מועד...(כי כבר אספתי מהרצפה גם ולא רק מהבגדים, בשבועות האחרונים.)

לא תיגמלתי בפרס, אלא ביחס, בכבוד וסיפרתי לאבא כחדשות מרעישות...

אבל

היא כבר השתמשה בזה כמניפולציה- 

היא תסכים להתרחץ רק אם לא נחפוף לה את הראש - כי עשתה בשרותים...

לגבי קניית מתנה - היא חולמת על משהו גדול ויקר, שמוצדק לתת ביום הולדת - שסבאסבתא יקנו...- אניחוששת שזה יהווה קרקע לתובענות אצלה. ושמחה בפרס, ללא עמידה בתנאים. ושזה די מובן לה מאליו שהיא מקבלת כל הזמן מתנות ושקונים לה כל הזמן בלי התניה. היא בכורה- אז הכל חדש והכל מתנות מכולם. (גם בגדים יד עשירית - זה מתנה וזה חדש לה). ככה, אני חושבת שיש בזה המרצה ולא שופטת אם זה חינוכי או לא. בגלל זה בשבוע הראשון, אחרי השיחה, נתתי לה כל יום פרס קטן עם קיטי- עיפרון, מחק, מחדד, מחברת לציור, סרגל לעשות קוים ישרים. הכל עם קיטי וזה ממש הפתיע אותה ושימח אותה מאד. 

בשבילה זה פרס כי לא כל יום מקבלים שוקולד

זה נשמע כמו תגובה על משהו שהיא עוברת . צריך לברר מה זה . בינתים כמו שאמרו אחרים , להחליף בלי עניין . זה מזכיר לי שבגן אחד הכרתי ילדון בן 4 או אפילו 5 , שהיו לו אחים תאומים בני שנתיים . הוא היה טיפוס של מנהיג , מפותח מכל בחינה שהיא , חכם ,ומשום מה עדיין עם חיתול , ועדיין החליפו לו את מספר 2. 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....