אני זוכר איך ביום כיפור, כתלמיד ישיבה צעיר, ראיתי לפתע את אחד האברכים החשובים מדבר בחזרת הש"צ.
צריך להגיד משהו לגבי דיבור בחזרת הש"צ. רובנו מדברים בה. היא ארוכה, טרחנית ומיותרת, וקשה מאוד לעבור אותה בלי למלא אותה בתוכן. רובנו לא מתיימרים אפילו לעמוד בדרישות של ההלכה, שקוראות גם לא ללמוד בה ולהקשיב לשליח הציבור. אמנם בימים נוראים היא חוויתית ועשירה יותר, מלאה בשירים וברגש, אבל גם אז היא איננה חפה מהרגעים המתים.
צריך להגיד עוד משהו: ההלכה אוסרת לדבר בחזרת הש"צ. ומי שעובר על כך מכונה בשולחן ערוך "חוטא גדול" ש"גדול עוונו מנשוא". חד משמעית, חד וחלק.
ואני זוכר שראיתי את אותו אברך, ותוהה, ותמה, וחושב על הלכות אטרקטיביות והלכות אבודות, שגם בעמדנו לפני הדיין הכי גדול אנחנו לא מנסים לקיים אותן, וכמה חבל שאנחנו מדברים שם הרבה על שמירת מצוות אבל נכשלים ממש בתוך האקשן, בכמה רגעים אפורים.
-
היום אני לא שם.
היום גם אני מדבר בחזרת הש"צ ולא מרגיש עם זה לא בסדר.
ההלכה מתנהלת בדרכיה שלה, עם חשש מתיקון כלי שיר ואיסור על מחיאת כפיים שנותר בתקפו לספרדים, עם איסור ריקוד בשבת וביום כיפור, עם איסור דיבור ולימוד בחזרת הש"צ, עם הרבה פרטים קטנים, משלימים, שבעבור רבים מייצגים עבר.
ה'יהודיות'/התנסות יהודית/חוויה יהודית/פרקטיקה יהודית של רבים מאתנו, כאלו הרואים בעצמם דתיים, מרגישים בבית עם ההלכה ומזוהים עם הזרם הנקרא אורתודוכסי -
איננה שואפת לנאמנות מלאה, מוחלטת והרמטית להלכה ולציווייה.
יש איזה 'נו, שוין', שלו ורוגע, שמכבד את העולם הדתי ההלכתי, קשור אליו בקשר עמוק, אוהב ומממש את המצוות, המסורת והערכים, אבל בוחר שהאוטופיה שלו, האידיאל שאליו הוא שואף, החלום הבלתי ממומש שבוכים עליו בדמעות ביום כיפור, קנה המידה לשיפוט ולבחינה -יהיה אחר. רך יותר. אישי יותר. ואולי, אם כי כאן צריך להיזהר ולהסתייג, בעבור רבים - אמתי יותר.
