אני מקווה שיתנו לך כאן פתרונות מעשיים (אני עצמי לא אשת מקצוע ולא רוצה לכתוב סתם).

מה שכן - בטוח שאין סיבה שתמשיכו לסבול.

אני מכירה משפחה שהילדים סבלו אלימות כמו שאת מתארת, וגם יותר חמור מזה (אף שבור, ידיים שבורות), גם כן כורח להתנהג מושלם ליד אנשים.

הענין הזה שסוגרים את הדלתות והחלונות בזמן צעקות ובכי, מדליק נורה אדומה גדולה.

אם לא יעלו כאן רעיונות, מה שאני יכולה להציע זה לפנות ליועצת בית הספר, לספר שכשפנית למשטרה היה כעס גדול, ולבקש שתטפל בענין בזהירות ותפנה אותך לגורמים הכי מקצועיים.

טוב מאוד שאת פותחת את זה.

בהצלחה יקרה.

אפשר לבקש גם מהיועצת שתפנה היא למשטרה וכך זה לא יהיה את ... 

זו בטח  מציאות לא פשוטה אבל כדאי לטפל בזה כמה שיותר מהר...

וכל הכבוד על האומץ !!!! 

ואני ממש לא ילדה מפונקת אני עוזרת בבית וכאלה...................

מצד שני לא כתבת על מה מגיעה סתירה

יש הבדל גדול בין הורה אלים ועצבני שמוציא את זה לילדים לבין הורה שמנסה להתמודד עם ילדים מפונקים וחצופים

האמת שלהורים יש זכות לבקש שתקני ספרי לימוד מכסף שלך או לא לקנות לך משהו, יכול להיות שפשוט אין להם

משכנתא ואוכל ובגדים ואולפנה עולים הרבה

ו

את צודקת במאה אחוז!!!!

את מ ד ה י  מ ה !!!!

את צודקת ב100000000 אחוז!! (אפשר להוסיף עוד אפס)

איזו אחריות, איזה אהבה!! איזו מסירות!!

את מדהימה!!

אני דומעת לי פה.

אני אישית הייתי מדברת עם אחיות של אימי או אחים של אבי שידברו איתם.... מה נסגר??!!!

תגידי לדודים שלך (אם נראלך שיש מצב שזה יעזור ) שישקרו ושיגידו שהם ראו סימנים על אחיך

או שהם רואים שאתן עצובות ובגלל זה הם מתערבים...

לא שאת סיפרת להם.

גם עם ההורים מאוד עניים, אז אוקי, לא קונים ספרים, סבבה...

אבל אפשר לדבר עם בית הספר או משהו...

אבל לדבר במילים כאלה....

הרמת ידיים?? ברמה יומיומית...

מה נסגר??!!

ולא חושבת שזה לגיטימי, אסור להרביץ לבנות גדולות, ולקטנים אני חושבת שבמקרים מאוד קיצוניים זה יכול לקרות לפעמים בטעות

אני מצטערת

יכול להיות שהיית אומרת למורה שהורים לא קנו לך ולא קונה בעצמך

העניין הוא שלא בטוח שבפנימייה יהיה יותר טוב אם יוציאו אתכם מהבית

אם אין לכם קרוב משפחה שיכול לקבל אתכם אז קשה לדעת מה יהיה במקום אחר

מי שיש לו בעיה בלווסת את הרגש שלו/ כעס שלו- שילך לטיפול! חינוך לא נעשה בשום אופן ע"י מכות. זה משפיל ומבזה את הילד- והוא לא לומד מכך כלום. אני בשוק שאת/ה בכלל עושה הבחנה בין ילדים גדולים לקטנים או בין בנים בנות. למה יש גיל שמותר? 

צר לי לשמוע מה שאת חווה בבית. נשמע כואב (פיזית כמובן אבל בעיקר נפשית)

את אמיצה ומקסימה שהלכת למשטרה- זהו אומץ גדול מאוד וכל הכבוד לך שקמת ועשית מעשה!!!

במקרה הזה, כפי שכבר כתבו לך, המשטרה היא פחות הכתובת- כי האלימות אינה יוצאת דופן בחומרתה, ונראה שלמשטרה לא יהיה הרבה איך לעזור לך ולמשפחתך.

מה שכן יכול לעזור- זו פניה דיסקרטית לגורם מקצועי שמטפל בבריאות הנפש, כגון יועצת בי"ס. אם את מכירה דמות מטפלת כלשהי אחרת שאת סומכת עליה- זה יכול להיות טוב גם לפנות אליה ולאו דווקא ליועצת.

עלייך לפנות לדמות מטפלת כלשהי שאת מרגישה באינטואיציה שתדע לעזור לך. הקשיבי לתוכך- מבפנים יש לך יכולת לזהות מי יכול להועיל ומי לא. אם יש יועצת טובה בבית הספר שלך, או של אחייך- ואת מרגישה שהיא אמינה, אחראית, דיסקרטית ורגישה מספיק- פני אליה. אם לא- אל תפני כי לפעמים הפניה יכולה לפגוע ולא להועיל, כפי שחווית כבר.

מצאי מישהי שאת מרגישה לגביה שתוכל לעזור לך. יש כאלה!!

אם את לא מוצאת בסביבתך הקרובה- פני למרפאה לבריאות הנפש. שם יש פסיכולוגים טובים שיכולים לעזור בדיסקרטיות.

כיום אפשר לקבל בחינם או במחיר ממש מוזל טיפול נפשי. אני חושבת שזה מה שאת זקוקה לו: אדם אמין שאת יכולה לבטוח בו, דיסקרטי, ומבין לנפש- שיוכל לעזור לך להתמודד עם חייך ואולי יוכל בהמשך לעזור להורייך להתמודד עם חייהם בצורה אחרת.

הבקשות שלך מהורייך לשנות את יחסם הן יפות ונוגעות ללב- ולרוב אינן עוזרות כפי שראית. הם צריכים ליצור שינוי מהותי בחייהם, ובשביל זה צריך איש מקצוע מהימן שיעזור להם בכך.

כרגע אני חושבת שעלייך לדאוג לעצמך.

באיזה קופ"ח את? יש אפשרות במרכזי בריאות הנפש של הכללית לקבל טיפול שנה חינם.

פני לשם ובקשי פגישה עם פסיכולוגית. ספרי לה את סיפורך ובקשי עזרה.

לדעתי זה גם הכיוון שאליו את צריכה לכוון אם תפני ליועצת ביה"ס:

לעזור לך להתמודד עם מה שאת חווה. לפני שאת משנה את הורייך או את המציאות בה את חיה- לעזור לך. למצוא דמות בשבילך שתתמוך ותיתן לך כתף. ואולי גם לאחייך.

ואחר כך תראו יחד איך משנים את המציאות בבית.

כל הכבוד לך, אני מאמינה ביכולת שלך לשנות את מציאות חייך!!

המשיכי להאמין בכך שיכול להיות שונה. זה יכול להיות. ואת יכולה לבחור לשנות את מציאות חייך- אני מאמינה בך!!!

זו דרך, והיא יכולה להיות קשה או לא פשוטה- אך היא אפשרית לדעתי.

את עושה בחירות נכונות בדרך שלך.

היעזרי באדם אמין שאת יכולה להאמין שיעזור לך ובעזרת ה' לאט לאט המציאות שלך תהיה טובה יותר.

שתהיה שנה טובה. של יציאה מחשכה לאורה, ומסבל לשמחה גדולה.

חיבוק.

הקושי הוא נפשי- הילדים צריכים להעיד נגד ההורים ולהמשיך לחיות איתם ככל הנראה.

ואיני יודעת אם אכן יעמידו אותם לדין או לא. זה בכלל לא העניין והוא רחוק מאוד מאוד.

העניין הוא שהילדה זקוקה לתמיכה. למבוגר שיהיה איתה בצרתה, יקשיב לה ויתמוך בה. זה יכול להיות אפילו ללא ידיעת ההורים לעיתים.

הפתרון בעיני עבור הילדה המתוקה הזאת, שאני מאמינה שתיאוריה אמינים והיא אכן סובלת ממכות והתעללות נפשית ע"י הוריה-

הוא פניה לטיפול נפשי.

שם יתמכו בה ויעזרו לה.

ואז גם יפנו אותה אם יש צורך בכך- למקומות שבהם יכולו לעזור גם לאחיה.

צר לי לקרוא שהיועצת אינה כתובת והמחנכת לא נמצאת ושלא קיבלה מענה ראוי ע"י היועצת. (לכן גם כתבתי שיש לבדוק באינטואיציה מי יוכל לעזור... כי לא תמיד היועצת הינה כתובת מהימנה ולא תמיד גם המחנכת הינה כתובת לצערי. אבל יש דמויות שכן. בהחלט. אפילו מורה מקצועית רגישה מספיק וקשובה מספיק יכולה להיות כתובת ראויה. או אשה אכפתית וחמה כלשהי אחרת.)

ובכל אפון- הפתרון בעיני הוא ללכת למרכז בריאות הנפש.

בירושלים יש מרכז בריאות הנפש שמטפל בילדים ונוער. שמו הוא "משמר העם" (הוא היה בעבר ברחוב משמר העם, אך עבר לתלפיות, דרך חברון, וכעת הוא שם. אך השם שלו נשאר...) יש לפנות לשם ולבקש פגישה עם פסיכולוגית.

אצרף לך את המספר כשאמצא אותו.

אם את ממש רחוקה מירושלים- יש מרכזי בריאות הנפש בערים שונות בכל הארץ. 

העונש- תלוי מאוד. בהתחלה מנסים רק טיפול ואם לא ממשיכות הכות סוגרי את התיק.

אחר כך תלוי במה היה, למה כשל הטיפול... יכול לנוח ממאסר על תנאי (אחרי טיפול!) לעבודות שרות או אפילו מאסר במקרים חמורים.

שוב, מניחה שלא על סטירה אחת יעמיד לדין (מחוסר עניין לציבור) אבל על הרבה- כן.

והתועלת, למעט טיפול? אולי הרתעה. ואולי לא כתבתי למעלה שלא בטוח שיעזור, זה באמת מורכב.

והעולם בחוץ יכול להיות לא סימפטי , שלא לומר מסוכן . אבל את צריכה לצאת מהבית למקום טוב . ממש לעשות הכל כדי ללמוד באיזו פנימיה טובה . יכול להיות שמשם תוכלי לעזור גם לאחים שלך . 

ההורים שלך הם הורים מתעללים . אולי הסיבה לכך , שגם הם עברו התעללות , אבל המעגל הזה צריך להפסק. לא פשוט בכלל. אין שום סיבה להורה לקלל את הילד שלו ולהרביץ לו . אין לכך שום הצדקה , לא משנה מה הילד עשה. 

יש יותר מדי בתים כאלו . ולילדים האלו אין מענה . לשכת הרווחה לפעמים אטומה . המשטרה לא פנויה . היו לנו פעם שכנים רחוקים כאלו , שגרו בקצה השכונה . שנים אחר כך ואני כבר בשנות השלושים לחיי פגשתי את הבת . באתי לבקר חברה במוסד לחולי נפש , ושם היא היתה אחרי נסיון ההתאבדות המי יודע כמה שלה . כמובן שהיא לא התחתנה מעולם . הבן נפטר מסרטן, גם הוא לא הקים בית . האמא המשפחה לא אפשרה לאף אחד להכנס לבית , אבל שמעתי מיד ראשונה , שפעם באמצע הרחוב היא ובעלה היכו את הבת מכות רצח . 

לכן , כשהילדה הזו כאן משמיעה את הזעקה שלה , תהיו בטוחים , שאין בן משפחה שאפשר לברוח אליו , פנימיה זה עולה המון כסף , שלא תמיד אפשר לשלם , בטח לא כשאת ילדה בת 15 , ולשכת הרווחה זה בעיקר מקום עבודה נוח , וסליחה עם יש כאן עובדת סוציאלית בקהל , כי לא תמיד הן יכולות לעשות משהו , חוץ מלשמוע. 

לבוא לשם עם תיק , להסביר שאין לה איפה להיות ולבקש שיקבלו אותה . יש אולפנות שגובות מחירים מאד גבוהים -אולי יש להם מקום לילדה אחת שאין לה אפשרות . אם שמה הדלת נטרקת -צריך ללכת לעוד מקומות , עד שבמקום אחד מישהו עם לב יקבל אותה . את הכסף היא תחזיר בעזרת השם , כשתבנה את הבית. בניין הבית דרך אגב קשור מאד למקום שבו אתה חי ולמה שאתה רואה וסופג . לכן חשוב מאד שהיא תצא מהבית ותקבל דוגמא טובה . 

אני יכולה לפרט בפרטי -נדמה לי שזה לא מתאים להפיץ את זה ברבים . 

זה מחדל של היועצת שלא קיבלת מענה מהיר. המנהל/ת או ראש/ת האולפנא מודעים לפניה שלך ליועצת?

אם לא, את חייבת לערב אותו/ה  כדי שידרבן את היועצת לתת טיפול הולם.

ספרי גם את ענין הכספים - ספרי כל מה שחמור.

אבל דווקא בתקופת חופש -הייתי כותבת להורים מכתב על ההתנהגות שלהם . היום בעידן הדיגיטלי אפשר להקליט ולהשמיע , ואז "נעלמת" לשבוע , כדי לתת להם לעכל . לפעמים גם זה לא עוזר -עד שלא יבוא מישהו מבוגר מבחוץ ויסביר להם , שזה לא תקין , ומשפחה נורמטיבית אפילו בעייתית משהו , לא מתנהלת ככה 

ראש האולפנה זה גם רעיון טוב!!

תפני למנהל/ת האולפנא, תתלונני למישהו גבוה יותר... מה אם מישהי במצב יותר גרוע ממך התלוננה אליה והיא רק מחממת כיסא ולא עושה כלום? למה היא מחכה? 

וגם אם היא מטפלת בזה, עליה לדווח לך על ההתקדמות בטיפול. אני מציעה לך לפנות אליה שוב ולשאול מה מצב הטיפול בנושא, ואם היא תגיד לך שוב את אותה תשובה תבקשי ממנה לפרט, ותגידי לה שבזמן שהיא מטפלת בזה את ואחים שלך סובליםםם. 

נ.ב: מתוך היכרות עם הנושא- פניה לקצין / חוקר ילדים ברווחה לוקחת מספר חודשים- ולכן יתכן והיא פועלת בנידון אך מן הראוי שתדווח לך מה ההתקדמות...

בהצלחה! ואת מהממת! כל כך יפה לראות ילדים שלא הופכים לחסרי אונים מול הוריהם האלימים. צריך הרבה אומץ. כל הכבוד! 

מתפללת בשבילך שהסבל ייפסק- בדרך הטובה ביותר בשבילכם הילדים. טיפול משפחתי (קופות מממנות חלקית/ מלא) יכול לעזור...

בדרך כלל המרפא למצבים כאלה זה לפתוח ולפרסם בפני מס' גורמים במקביל - אותם גורמים שההורים שלך כל כך מעוניינים להציג בפניהם תמונה מושלמת.

הנקודה הזו - הכורח להתנהג מושלם ליד אנשים - זה מפתח רב עוצמה בידיים שלך ושל אחותך (וגם של אחיך הצעיר, אם תוכלי לפנות בעצמך לצוות החינוכי בבית הספר שלו).

צריך לחשוב טוב איך עושים את זה - זה יכול להיות דוד או דודה שההורים מעריכים ואיכפת להם ממה שהוא/היא חושבים,

וגם רב הקהילה, וגם דמות שאת סומכת עליה מהצוות החינוכי של מקום הלימודים שלך.

ההורים שלך צריכים לדעת שהענין התפרסם - במסגרת הקהילה, או החברה שלהם, ושכאילו "סוגרים עליהם" מכל הכיוונים: בתי ספר של הילדים, המשפחה המורחבת, והקהילה.

אפילו הייתי אומרת - אם יש מישהו סמכותי במקום העבודה של אבא או של אמא, שאת מכירה וסומכת עליו, ושיכול להשפיע - זו גם יכולה להיות כתובת.

העיקרון הוא לפנות לכמה גורמים מרכזיים ומשפיעים בחיים של ההורים שלך במקביל.

אני לא אשת מקצוע, אבל ממקרה אחר של אלימות אני יודעת שהפתרון הוא א. לפרסם ו ב. שהאדם האלים ידע שלמי שסופג את האלימות יש אל מי לפנות במיידי במקרה שהוא חוזר על דפוס ההתנהגות הזה.

לצערי, לפעמים רק ההבנה שהתמונה שמנסים להציג נסדקת, והתמונה האמיתית מתגלה, מביאה הורים שמתנהגים כמו ההורים שלך לקחת את עצמם בידיים ולשנות כיוון.

ההורים צריכים לדעת שיש לכם אל מי לפנות, שיש מי שמפקח ובוחן את ההתנהלות שלהם, שאתם לא חסרי ישע ותלויים בגחמות שלהם לחלוטין.

את נערה אמיצה מאוד. לכי עם תחושות הלב שלך, תשקלי היטב את הצעדים שלך ותפני רק אל מי שאת סומכת עליו לגמרי.

נכון הגיבו לך פה, שאת צריכה למצוא אנשי מקצוע שיוכלו לחזק אותך עצמך, אבל החשש שלי הוא שבגלל גילך הצעיר, פניה לאיש מקצוע, כמו שהציעו, תמיד תגרור אחריה פניה של אותו גורם אל ההורים, והחמרה של המצב.

לעניות דעתי, צריך קודם להכין תשתית של מס' גורמים שמודעים למצב (כמו שהסברתי) ויוכלו להתערב מיידית במקרה הצורך.

ואחרי כל הדברים האלה צריך לומר שב"ה סה"כ זה נשמע מקרה שאפשרי לטפל בו יחסית בקלות וביעילות.

יהיה לזה מחיר  הרבה יותר כבד מאשר החשיפה.

אגב, החשיפה היא לא כללית חלילה - גם אין היתר לבייש את ההורים.

אתם נחשפים לשניים-שלושה גורמים, באופן שרק הם וההורים יודעים על הפניה שלכם/שלך, וביחד, כל הגורמים, מגבשים דרך לשינוי.

אבל הגורמים צריכים להיות רציניים, אמינים, בעלי סמכות  והשפעה על ההורים.

תעשי הכל בהדרגה: גם תחשפי בהדרגה. בהתחלה נחשפת פה. אח"כ את יכולה להחשף במוקדי עזרה טלפונים אנונימיים. אח"כ כלפי חברה טובה, כלפי עוד חברות...וכן הלאה. וגם בסוף להתמודד מול ההורים.

כשעושים דברים בהדרגה בלי לשים לב פתאום מגיעים לפתרון. 

אני ממליץ שלא להלחם בהורים. אף פעם לא ראיתי מישהו שיצא לא טוב מזה. כולל במצב של אלימות קשה. יש לך אומץ. יש לך מידות טובות מאוד, ונראה שאת יודעת מה צריך לעשות. קחי איתך את האמת ואת השלום ותזכרי שהכל את עושה לטובת המשפחה שלך, כולל ההורים, ואף אחד לא יוכל ללעוג לך. (את זה אני מבטיח).

אני אתפלל אל הקב"ה שיאיר את לבך בדרך הנכונה, זה שווה יותר מכל העצות של כולנו ביחד.

היא מסתכנת בכך , שהיא תמשיך לחטוף מההורים -כאשר התמונה כלפי חוץ תשתפר -לא כי מדובר באנשים רעים , אלא כי קל יותר להצדיק את עצמך מאשר לקבל ביקורת . 

וגם - מה שכתבתי מתאים למקרה הספציפי הזה, שהנטיה לאלימות באה על רקע צורך להציג חזות מושלמת.

תישמעי לה!

נשמה, עדיף להיות ב"פדיחה" כמה שנים מאשר כל החיים לסבול

את מצילה את החיים של אח שלך

את חזקה ואמיצה!! וכן, גם של אחותך.

היועצת בביצפר של אחיך, של אחותך, שכולם ידעו.

אני מכירה משפחה שחיו באלימות פחות או יותר מה שאת מדברת וכולם היום מבוגרים במצב נפשי קשה...

חבל עליכם!!

וחבל על ההורים שלך, הם עוד יכולים לתקן!!

זה לא חיק המשפחה , זה גהינום . 

ואם יגידו לפנות למשטרה אז למשטרה. היום לא מרביצים לילדים נקודה. ראיתי פעם סטיקר ילד הוא לא טלוויזיה, אם מכים אותו הוא לא פועל. טלפון 1-800-223966. בין 8:30-17:00.

אגודה להגנת הילד. המספר שרשמתי הוא קו חם. ואני כותב.

יפנו אל ההורים וינסו לגונן על הילדים אך בסופו של דבר הילדים ייפגעו מיותר אלימות נגדם...

צריך לדעת באיזו דרך העמותה פועלת לפני שפונים אליה.

האם עוזרת לילדים ולמשפחה או רק מנסה ליצור הפרדה בין ההורים והילדים, או נכנסת לבית בכח כדי לגונן על הילדים וכו?

לא כל עמותה להגנת הילד אכן פועלת נכון בהקשר הזה. יש לבדוק ולראות.

את יכולה לצאת מזה!!! את לא צריכה לפחד מפרסום.... נכון, אנשים יסתכלו וידברו, אני לא שוללת! אבל אני גם עוד מעט בת 15 וכשאני חושבת מה היה לי יותר חשוב: שירביצו ויקללו אותי או שיסתכלו עלי, אני מעדיפה שיסתכלו.... זה יהיה לא נעים גג לשבוע ואחר כך זה יכול ממש לעזור... את לא חייבת את לספר..... זה יכול להיות חברה מאוד טובה שתבקשי שתפרסם בשבילך ואז אם ההורים יתרגזו עלייך תגידי שזה לא את....

מה שתבחרי לעשות- שיהיה לך מלא בהצלחה!!!!!!!!!!!!! חיבוק ענק!

נ.ב. 

אם יבוא לך לפרוק על מישו את העצבים-מוזמנת לפרוק אותם עליי... מנסיון שלי- אני יודעת שזה מאוד מקל...

הערך העצמי שלך  או את ההכרה בצידקתך.

ניכר מההודעה שלך שמדובר באלימות על לא עוול בכפכם.

ברור לי שאת תלמידה טובה ובת ואחות למופת.גם מצד עצמך, וגם מצד זה שלילדים שנתונים לאלימות אין הרבה ברירה אלא להתנהג למופת, אחרת הם משלמים מחיר כבד.

וכינויים כגון בהמה. קורה שהורה "מאבד את זה" , אבל לא באופן קבוע. 

גם של האחים -בני 13 ו6?

תהיי בטוחה שאם מדובר בפנית שווא, המשטרה לא תתייחס.

חוץ מזה שרובנו המלצנו שלא לפנות למשטרה.

איך היא יכולה לעשות משהו רע?? 

 ב א מ ת !!!

את רואה פה זעקה!!

אם הילדה הייתה קונה סיגריות היא גם לא הייתה שמה על ההורים שלה או על בצפר או על שומדבר אחר ואפילו מרביצה בעצמה להורים שלה...

אז, סליחה, לפני שמגיבים במיוחד במקרה ככ רגיש, כדאי לקרוא את השירשור!

לא פיזית, לא מילולית, לא כלכלית, ולא מינית. 

אל תמציאו שיטות חינוך. יש דרכים הרבה יותר סימפטיות לחנך!! 

תאמיני לי שהחרמת כסף, אפילו לסמים לא תועיל! הילד ימצא דרכים להסתיר מההורים שלו את מעשיו. 

דרך הסברה/ אהבה הסיכוי שהילד יקשיב להוריו גדל. 

דרך הפחדה/ אלימות/ החרמות- הסיכוי שהילד יפסיק ולא יחזור לזה הוא אפסי!) 

ומדגישה שהדברים מכוונים לגבי היום לא לפני 40 שנה שאז ככה כולם היו מחנכים... 

לא הופך את צורת החינוך הזאת לנכונה לפני ארבעים שנה.

בכל השאר, אני מסכימה איתך לגמרי.

ער"ן זו עזרה ראשונה נפשית.

פונים אליה, אפשר באנונימיות, כדי לקבל עזרה ראשונה נפשית. בלי קשר להורים או לכל מה שקורה בבית- נתתי לה את המספר אם היא מרגישה במצוקה נפשית כדי שיהיה לה עם מי לדבר כשהיא מרגישה במצוקה. לכל אחד יכולה להיות מצוקה בחייו, בכל שלב שהוא. זו כתובת כדי לא להיות לבד. אין זה אומר כלום על משפחתה.

משטרה ורווחה- זה עניין שמערב כבר את ההורים ואת מה שקורה בבית ולא רק את תחושותיה ועולמה הפנימי של הילדה.

כבר בהודעתה הראשונה סיפרה הילדה שהיא פנתה למשטרה.

בעיני, מהסתכלות וקריאה קצת בין השורות- כנראה שהאלימות בבית לא נחוותה כנורמלית, והיוותה איום ממשי על שלמותה הנפשית/פיזית של הילדה. על כן היא פנתה למשטרה.

זה לא נשמע מינורי כלל.

על אלימות מינורית ילד לא יפנה למשטרה.

רק אם ירגיש מאויים בצורה נואשת.

וזה מה שנשמע לי מהודעתה.

יתר על כן- לפחות מה שאני ממליצה לה אינו נוגע כלל להוריה ולאחיה, לפחות לא כרגע, אלא לה עצמה: שתלך לטפל בעצמה ותמצא לעצמה אדם מקצועי שיתמוך בה ויעזור לה. מאוחר יותר יעזרו גם לאחיה ואולי להוריה.

בעיני זה הכי נכון ואף נתתי לה פרטים של מקומות אליהם היא יכולה לפנות- פשוט כי בעיני כל מצוקה של ילד/נער זקוקה להתייחסות, בין אם היא "מוצדקת" ברמה האובייקטיבית ובין אם היא סובייקטיבית לחלוטין ואינה "מוצדקת" בעליל. (ואגב, אם אינה מוצדקת בעליל- הילדה צריכה לקבל עזרה מהכיוון ההפוך כדי להבין שעולמה תקין לחלוטין והיא צריכה להתמודד מול הוריה בצורה שונה.)

מכתיבה בפורום אף פעם אי אפשר לדעת מה אמת ומה לא, מה הפרזה ומה האמת הפשוטה. זה ידוע ומובן לכולנו.

ועם זאת- אם אמת סיפורה של הנערה פה- אני חושבת שנכון תעשה לו תפנה לעזרה שהיא מעבר ליועצת שלה.

זו לא יציאה נגד הוריה אלא עזרה לעצמה. ואם מבוגר אחראי ומקצועי יתערב ויראה שאכן הכל סביר במשפחתה- הוא יעזור לה להתמודד עם משפחתה ועם עצמה והתבגרותה בצורה הטובה ביותר.

בתקווה שהיא אכן תגיע למבוגר אחראי אמין ומקצועי.

ביחוד הכינוי שציטטת...

[זה שסוגרים את החלונות כשיש צעקות ובכי, לא אומר דווקא ש"הכי חשוב להם" זה מה החוץ חושב עליהם. אלא לא נעים שישמעו בחוץ.. מספיק שקורה אפשר להבין...]

מה שהייתי מציע לך, זה קודם כל להשתדל מצידך להיות הכי בסדר. כלומר, שמצידך, כמה שאפשר, לא תהיה סיבה לרוגז.

לפעמים, הורים מסויימים לא כ"כ עומדים ב"לחץ" כמו שהיינו רוצים. לא שזה טוב - אבל גם הם בני אדם, והשאלה כעת איך יוצאים מזה הכי טוב. אז אם תהיה "פינה" כזו שנקראת את, ושם רגוע יחסית, ויחס מכבד - יש גם סיכוי שבהמשך יקשיבו יותר לעצתך בענין צורת הדיבור. וגם - את לפחות תספגי פחות יחס לא נעים. לא מדובר שתקבלי כ"בסדר" יחס פוגע ומילים לא ראויות, אלא שתשתדלי כמה שאפשר לא לתת סיבה להיות "כתובת" לכך.. בהתנהגות רגילה, סבירה.

גם זה לא תמיד פשוט, שהרי כמו שכתבת, את בעצמך בגיל מורכב - אבל שווה להשתדל. זה גם יתרום לעבודת המידות שלך, וגם יפנה לך זמן לעצמך, כי פחות תצטרכי להתמודד עם מילים לא נעימות, צעקות, ומעבר לכך.

אחרי כמה זמן, תוכלי להסביר שוב, בכבוד ובנחת, שהדרך הזו גורמת להרגשת עוינות - ואם יסבירו, זה ישפיע הרבה יותר.

נקווה שתצליחי.

בשורות טובות.

ראית שכתבה שהסטירות הן *יומיומיות*?

לא אוכל למנות את כל הדברים שלמדתי ממך, אבל התגובה הזאת שלך כאן, בכל הכבוד וההערכה, נראית לי מאוד לא פרופורציונלית למצב.

מחילה, דיני נפשות...

אני כותבת מוכרת כאן, אמא לילדים.

לא רוצה להיחשף מדי.

דן, בד"כ אני ממש מסכימה עם הדעה המתונה שלך ועם הראיה המכוונת ואני לומדת ממך המון.

במקרה הספציפי הזה, מתוך ניסיוני האישי ומתוך ניסיון עם חניכות- זה פשוט גרוע לנסות להיות הגורם ה"בוגר" בסיפור.

היא רק ילדה!

זה תיק גדול מדי על הילדים לנסות להתמודד לבד.

צריך לשתף מבוגר שיעזור. צריך לפרוק את הכאב. ממש לא לנסות לקחת אחריות על המצב.

וגם בד"כ התפרצויות באות כשההורים בתקופה נפשית לחוצה וכל פיפס יכול להדליק אותם.

לקחת אחריות ולומר יכולתי להתנהג אחרת ואז ההתפרצות היתה נמענת זה לא נכון ולא בריא.

ממליצה לשתף מורה שאת אוהבת ומתחברת אליה. זה יכול להיות מהעבר או מההווה.

אל תתביישי! למורה טובה יש את הכלים לעזור לך בהתמודדות הלא פשוטה שאת עוברת.

אם אין מורה אז אולי שכנה, דמות מבוגרת שאת רואה אצלה חכמת חיים?

בהצלחה יקרה!

הכי חשוב שלא תנסי להתמודד לבד ולא לשמור בבטן

[וזו גם תגובה לאלו שענו לפנייך על התגובה, כולל מי שכתבה בעוקצנות ש"הורים אלימים לא ירביצו אם היא תהיה בסדר".. וגם למי שכתבה שלא בריא להיות טובה, "כדי שלא ירביצו לה" (מסכים איתה, כפי שנכתב מפורש בהודעתי, "התנהגות רגילה, סבירה" ולא שתקבל כ"בסדר" שנוהגים כך) - וכן למי שכתבה אם ראיתי שכתבה ש"נאלצה לשלם", לא ראיתי. ראיתי רק את הודעת-הפתיחה, כולל מה שכתבה, בצדק, על קושי-הגיל שהיא בו]

אני מבין כל מי ש"ליבו חם" ממה שהיא כתבה. אני מניח שכל אדם סביר, שקצת קורא גם מידי פעם משהו שאני כותב, מבין שאצלי לא פחות..

השאלה כאן, אינה מה להוציא אובייקטיבית על המצב, אלא מה הכי יכול לעזור לילדה כזו כעת. ילדה שהיא באמת, כפי שניכר, בעלת מעלות מיוחדות.

לי היה נראה שבמה שנוגע אליה אישית - זה מה שנכון לכתוב. אני גם לא מסכים עם מה שכתבה "כוכבי בוקר" בציניות - ולאו דווקא בהקשר הספציפי - ש"הורים אלימים לא ירביצו לילדה ממש טובה"... העולם לא שחור-לבן. אני לא מכיר כמובן את ההורים הללו. אבל אכן יתכן מצב שיש ילדים ש"סופגים" יותר, "מושכים אש", ובה בעת - אחרים שלא מקבלים אף מכה. גם אני חושש, ממה שהיא תיארה, שאצלה זה לא כך, אבל לא היה ברור, האם היא מתכוונת שגם היא מקבלת "יום-יום" או שזו תופעה בבית.

היא גם כתבה "לא משהו נורא רציני". אז אולי למרות שזה נשמע מאד לא טוב, אלו התנהגויות שמפעם לפעם, כל פעם למישהו אחר, ולא העיקר הקבוע שם.

הקיצור, ממה שחשתי את הניגון, היה נראה לי שזה יהיה הכי טוב בשבילה כרגע. משהו שאפשר להשתדל, משהו שנותן סיכוי, משהו שגם מבין את הגיל שלה ואת ההתמודדות שיש ממילא.

כמובן, אי אפשר לחתום שזו האמת - אבל בפורום, עם מעט הנתונים שיש, משתדלים. עוד אנשים כותבים - הנערה תראה מה מדבר אל ליבה.

ואני בהחלט מסכים גם לעצתך, לנסות למצוא מישהי מבוגרת קרובה ומתונה ולשתפה (אגב, הדגשתי בדברי שלא תיקח אחריות, כאילו אם תהיה התפרצות, כשהיא מתנהלת "סביר", זה "בגללה". מובן מאליו. וגם מה שכתבתי "אם תהיה פינה כזו..יחס מכבד", הכוונה היתה יחס מכבד של ההורים כלפיה..).

גם אני כתבתי מתוך דברים ששמעתי, כולל מגיל כמו שלה. כנ"ל, כמובן שקשה לדמות מדבר לדבר.

ובכללי - מי שעונה בריתחה/עקיצה, על תגובה שבוודאי נכתבת מרצון לעזור ובאהדה למעלת-הבעיה, אז גם אם היא חושבת אחרת - נו... הרי הנושא המדובר פה הוא איך מגיבים כשמתרתחים על מישהו עם כוונות טובות...  והעובדה היא, שהיו כאן שהשיגו על דעתי בצורה מכובדת, ואף אני מכבד את דעתם.

אם יש לך נסיון, זה יכול מאוד לעזור כאן.

את נשמעת בחורה עם הרבה כוחות. איך אצלכם נפתרה הבעיה אם בכלל?

אבל אני יכול "לייעץ" לך באותה לשון:

היזהר מ"להזהיר" אנשים שאינך מכיר כלל אותם ובמה הם מבינים או לא. "אפילו" אם הם אומרים משהו שלא כדעתך...

ובכלל, אם אתה חושב שכתיבה בגסות רוח וביוהרה אווילית, כפי שכתבת - משל בידיך איזו "אמת אובייקטיבית".. - "תשכנע" פה מישהו, אז יש לך טעות מרה.

אם אינך יכול לכתוב לגופו של ענין, מוטב לא תכתוב. אדם ש"מבין", אינו נזקק לצורות כתיבה כאלו.

אל תזהיר פה אף אחד... זה שכתבת בעבר את השטות הזו - אינה עושה אותה ליותר חכמה. גם לא את כותבה.

ואני, כמובן, אמשיך לכתוב מה שנראה לי עוזר, כפי שעושה כל אדם בעל רצון טוב פה.

[הערה: כעת הסתכלתי רגע בכרטיס האישי, וראיתי שמדובר בכותבת ולא בכותב, ושא"האזהרה" שלה לא לייעץ "במה שלא מבינים" היתה לגבי מישהי מוכרת פה, שכתבה משהו לפני זמן מה.

תמהני, שאחרי מה שנאמר שם, את חוזרת על אותה שטות. גם שם, אחרי ש"הסברת" למה לא לדבר על מה שלא מכירים, רמזתי - ויותר מכך - שאני מכיר היטב את המקרה. ממש לפרטי פרטים. ומכיר עוד כמה דברים בנושא. אז אחרי שפעם אחת, "הסברת" כך וטעית - אל עדיף להיזהר בפעם הבאה?  יוהרה ריקה וגסות רוח]

אני מתייחס למה שהגבת לי כאן בכמה הודעות.

קודם כל, כידוע, אני מאד מעריך את ההתמודדות שלך ואת העליה הגדולה.

דבר שני, הקלת עלי במידת-מה בכך שכתבת "אתה מכיר אותי", אז כך אני יכול להתייחס עם פחות "התפתלויות".

כאשר אני כתבתי את התגובה שלי, אכן הבאתי בחשבון גם את המקרה שלך - וגם של מעט אחרים, קשים יותר וקלים יותר.

כמו שאמרתי, "אין מדמין בטריפות מזה לזה". התחושה שלי מהודעתה הראשונה, ביחוד אחרי כל מיני תגובות שנכתבו כאן (בגללל זה בכלל הגבתי, כדי "לאזן" קצת מבחינת מה תעשה הנערה), היתה שזה לא בדיוק דומה למה שאת מדברת עליו.

עכשיו, אני מוכרח לומר, שמישהי כבר שאלה אותי מקודם אם ראיתי את ההודעה על הספרים שקנתה מכספה, ואמרתי שלא. רק כעת, כשעברתי על הודעותייך, נתקלתי בהודעה הזו שלה (פותחת השרשור) - הורות

זה באמת מזעזע. כואב מאד-מאד.

מכל מקום, הנקודה שלי גם במה שהגבתי מקודם, לא היתה לומר שהיא זו ש"צריכה להשתפר" וזהו... זו תגובה של "עזרה ראשונה", לתת לה איזו נקודת אחיזה, תקוה שאולי היא תוכל להשפיע במשהו על המצב. אם הייתי מכיר במי מדובר, אז כבר הייתי מברר יותר מה הענין, והיה ניתן לראות אם וכיצד אפשר להשפיע גם על ההורים - ומי יכול לעזור לה בסביבתה הקרובה.  אמרתי כבר שאני חושב שהרעיונות שנתנו לה כאן לפנות למישהו/י מתון, מבין/ת ענין בנושא - שתוכל לפרט ויוכל להשפיע גם עליהם - זו דרך המלך.

לגבי מה שכתבת בהודעה קודמת:

אני לא חושב שכלפייך הפסיקה התנהגות לא-ראויה כי "הפכת לדמות הקרבן".. וגם לא "חוק חובת הדיווח" של פסיכולוגית, שלא בדיוק עשה משהו למי שאליו היא דיווחה..

אולי יותר דווקא התערבות של מישהו אחר, שהבהירה להם שהבת היא בן אדם בפני עצמו, ויהיה מי שיעזור לה, בצירוף התקדמות גדולה בכחות עצמך; וגם, בצירוף עבודה עצמית של ההורים, שגם את זה יש להעריך. כמו כן, אפשר גם ללמוד שלפעמים יש על הורים עומס לא פשוט (לא שזה מצדיק אלימות לכשהי, כמובן).

המסקנה הבוודאי-נכונה היא, שחשוב לנסות למצוא מישהו מבין-ענין, שיוכל להכיר יותר את פרטי המקרה, ולשוחח עם מי שצריך. וזה שלב לפני כל "התערבות חוקית" שמאד יש לקוות שלא יהיה בה צורך.

אני בת 35, הוריי הכו אותי ואת 9 אחיי,

כיום, כולנו מלומדים, הורי השיגו את המטרה, אבל הפסידו אותנו, והרסו לנו את החיים. 

אף אחד מאיתנו לא הצליח להחזיק זוגיות, אנו אנשים לא שמחים. 

אבי נפטר, כמעט שלא בקרתי אותו 4 שנים שהיה חולה.

אמי חיה, גם אותה אינני מבקרת. 

הדבר היחיד הטוב שעשיתי לעצמי שפניתי ליועצת והלכתי לפנימייה. 

כך עשו 3 אחיי הגדולים. 

את מספיק גדולה להבין. תעזרי לעצמך ולאחים שלך. 

מה"ניגון" של מה שהיא כתבה, נראה שזה לא באותה חומרה.

אז כדאי לפותחת השרשור לא להסיק חלילה שזה מה שאמור להיות גם אצלה.

כמו שאמרו חז"ל (בהשאלה) : אין מדמין בטריפות מזה לזה.

[מה שכּן, אולי כדאי שהנערה תעתיק את תגובתך - ותגיד להוריה שזה משהו שהיא מצאה באיזה מקום שמישהי כתבה, כמובן בלי הכותרת, שלא יזהו שזה בתגובה אליה - ותיתן להם, תוך שהיא אומרת שהיא יודעת שאצם זה לא עד כדי כך, אבל שיקראו. יתכן שבינם לבינם יחשבו על הדברים..]

אצלנו המצב היה גבולי . היום אני מבינה שהאנשים שגידלו אותי היו אומללים ופגועים . היתה הרבה התעללות רגשית . קיבלנו מכות , אבל נדמה לי שזה עוד היה בגבול הסביר . לא יומיומי. אכן , זה מתבטא בקושי לבנות בית ,לתת אמון באנשים , קושי לשמוח. 

עם עובדת סוציאלית תמיד מסתבכים- מניסיון (אני מכירה לא קצת מיקרים) 

מה שאני דווקא חושבת שכדאי זה או לפנות לרב או רבנית כלשהם, או באמת ללכת ליועצת בית הספר- תמיד הם עוזרים כמו שצריך. בקיצור לפי איך שזה מסתדר לך... 

בכל זאת חמודה, שיהיה לך בהצלחה

תעדכני אחר כך עם בא לך...

את והאחים שלך חייבים לדעת ולהפנים שזה לא נורמלי והורים לא מתנהגים ככה!

הורים כן צריכים לדאוג לחינוך של הילדים שלהם, לפעמים להעניש ובעיקר לאהוב אותם

ההורים שלכם חולי נפש אתם תהיו בריאים, תדעו שאתם הנורמליים והם הדפוקים בראש

תרחמו עליהם- אתם לא צריכים רחמים

בנאדם צריך שיכבדו אותו שיאהבו אותו והוא צריך לכבד ולאהוב את כולם.

זה לא חשוב מה הם חושבים עליכם ומה הם עושים זה חשוב מה שאת חושבת על עצמך (וזה דברים טובים) ומה את עושה

בהצלחה

שולחת חיבוק ענקי..

ו..תתנחמי כמוני כמוך רק שאני יותר גדולה מימך בשנה...

מוזמנת לאישי יש לי עצות 

עמותת משעולים- טיפול באמנויות לילדים ונוער- בשכונת מלחה ירושלים-  02-5619765 (אפשר ללא ידיעת ההורים.)

מרפאת בריאות הנפש משמר העם-ירושלים- לילדים ונוער- 02-5663638

ער"ן- עזרה ראשונה נפשית- 1201

כולם בדיסקרטיות מוחלטת.

פני למערך טיפולי כלשהו כדי שינחה אותך ויתן לך תמיכה. אל תישארי לבד!!

מאמינה בך. בהצלחה רבה רבה!!

מאוד קריטי שלא יצרו קשר עם ההורים, שהילדים לא יסבלו אלימות חמורה יותר על רקע הפניה שלהם לגורם מטפל.

ונראה לי גם שבשני הראשונים ניתן לקבל טיפול ללא עלות, במקרים מסוימים.

חיבוק גדול לך, הפותחת. מחזקת את ידייך!!!

ואני בהחלט מבינה את המצב הזה שפנית כבר ליועצת אך היא לא ממש עזרה. לצערי זה קיים. לא תמיד אנשים עוזרים. ולעיתים הם דווקא כן עוזרים אך אנו לא ידועים מה הם עושים ולכן נראה כאילו היא אינה עושה דבר אך מאחורי הקלעים היא פועלת רבות לטובתך.

אני ממליצה לך להמשיך הלאה ולפנות לגורם מקצועי. בדיסקרטיות כך שהורייך לא ידעו מזה. ולטפל בעצמך.

זה יעזור לך שלא תחזרי על הטעויות של הורייך ותמצאי כוחות ויכולות להתמודד עם מה שקורה.

ובעזרת ה' ישתנה הכל. אמן.

הייתה לי בבית הספר ילדה עם סיפור דומה. 

היא פנתה למורה שלה וליועצת של בית הספר והם ממש עזרו לה. תוך כדי היא גם הייתה מדברת עם הפסיכולוגית של בית הספר והיא הייתה מרגיעה אותה, מכוונת ובקיצור עזרה לה להתמודד עם כל מיני מיקרים שקראו לה... 

אני חושבת שכדאי לך גם לנסות. אם את מרגישה פתוחה ובטוחה עם צוות בית הספר שלך, כדי מאד לנסות לשתף מישהו שאת באמת סומכת עליו ויודעת שהוא ייכח אותך ברצינות. ואם יש לך בבית הספר פסיכולוגית, אני בטוחה שהיא תעזור לך עצמך. בכלל זה מאד עוזר שמשתפים מישהו, זה מרגיעה אותך ונתן לך כח להתמודד, אולי היא תיתן לך עצות וגם אם לא זה עוזר לדבר...

וכל הכבוד לך שאת מעלה את הנושא הזה ומשתפת. חשוב לתפל בעניין הזה, אני בטוחה שיש פה בתגובות המוון דברים שיכולים לעזור לך.

ובקשר למימון הספרים- בית הספר בטוח יכול לדאוג לסדר את העניין הזה, אין לי ספק בזה.

דיברת פעם עם ההורים שלך על זה שיחה רגועה ומועילה? או שזה פשוט לא הולך?

טוב, שיהיה לך בהצלחה...

היום אני בת 31 וממש מצטערת שלא פניתי לעזרה חיצונית. אין שום הצדקה לאלימות. אם לא בשבילך, בשביל האחים שלך, תפני לגורם שיוכל לעזור לך ושמכיר אותך ואת הבית שלכם, כמו: מורה מקצועית שאת כן מתחברת אליה, עובדת סוציאלית ממקום המגורים, טלפון למחנכת, אמא של חברה טובה, רב, בן משפחה קרוב שיחסית נייטרלי...

אתם חייבים לקבל עזרה, אחרת תמשיכו להפגע כל חייכם. את הגדולה וזה מחייב אותך כרגע לזעוק את מצוקתכם.

זה מאוד לא קל לצאת נגד ההורים, אבל לפעמים אנחנו צריכים להציל את עצמנו מהם ואותם מעצמם.

בהצלחה!!

מאחל לך שנה טובה 

גם אני עברתי ילדות קשה וכל מה שאני יכול להגיד לך זה שתהיי חזקה כי בחיים כמו בחיים החזק שורד

אני אישית חושבת שאת צריכה לבדוק עם עצמך כי ישנם בתים שהחינוך בהם הם בכפות גם לידים בני 30 

וזה סגנון וקצץ כואב ודי 

השאלה היא איך ביתך ואם המצב באמת גרוע אז יש לפעול

במידה ועדיין יש בעיה אשמח לעזור לך אמי עובדת סוציאלית אז במידה והיה לך שאלה...

ומשטרה לא יכולה לעזור

בס"ד

ממש הצטערתי עד כדי דמעות לקרוא את מה שאת מתארת.

אני מסכימה עם הנאמר פה שצריך להיעזר בגורמים מקצועיים ,אני רק הייתי מוסיפה- בדחיפות. כמה שיותר מהר.

האחים שלך עוד יותר צעירים ממך וכל יום שעובר משאיר בכם עוד ועוד צלקות וזכרונות קשים לכל החיים.

אני ממש מבקשת, יקירה, תאזרי את כל האומץ שלך ותדברי על כך לדעתי עם המנהלת, היא בטוח תטפל בע"ה. מנהלות הן בד"כ אכפתיות ותקתקניות וראש גדול,ואני מאמינה שזה יהיה מפתח לשינוי המצב

בע"ה במהרה.

יש לך את הבינה התבונה והאומץ לא להיכנע למצב המשפיל הזה,.

אל תחששי ממה שיגידו כי זה לא משהו שאמור להתפרסם. המנהלת תפנה לגורמים המתאימים וגם תבקשי ממנה שהדבר יישמר בדיסקרטיות.

אם ההורים שלך יכעסו תסבירי להם שאת אוהבת ומכבדת אותם אבל לא יכולת להמשיך להחזיק מעמד במצב הזה, ושאתם לא יכולים לסבול עוד. תסבירי להם בעדינות שהם במו ידיהם הורסים  לכם את החיים. במילים אחרות.

אני ממש שמחה שאת פותחת את הנושא הכאוב הזה ושאת מבינה שזה בכלל בכלל לא נורמלי מה שאתם חווים.

שוב ,תשתדי מאד לזרז עניינים. בע"ה תצליחו

אני שומעת בימי שני בלילה את התכנית של הרב חיים ולדר ברדיו קול חי.

הוא מתעסק הרבה עם סיפורים כמו שלך.

הוא תמיד ממליץ לפנות למרכז הילד והמשפחה בבני ברק (זה בניהולו) והוא כבר יודע לאן להפנות אותך לפי אזור מגוריך

קו חם, ייעוץ טלפוני אנונימי לנשים ונערות​:
טל:'            036776668  

לדעתי דווקא כן חשוב לפנות לעובדת סוצאלית/יועצת כי היא מומחית בעניינים כאלו. מחנכות ורבנים לא עברו הכשרה לטפל בכאלו מקרים.

בכל עניין בחיים חשוב תמיד לפנות לאיש מקצוע.

אני לא יודעת אם זה ינחם אותך אבל גם לנו הרביצו וב"ה אנחנו מצליחים פחות או יותר לנהל חיים תקינים.

אצלנו אמא היתה יותר עצבנית ומרביצה כדי 'להוציא עליך עצבים' אבל אבא ב"ה היה יותר מתון ומרביץ ממש לעיתים רחוקות (לשם חינוך וכו')

גם אנחנו הלכנו לפנימיות שבאמת היו ממש הצלה ב"ה.

ועוד דבר ממש חשוב,

את צריכה להבין שבע"ה יהיה סוף לתקופה הזו. אתם לא תגורו עם הוריכם לנצח.

הכי חשוב זה, שכאשר התקופה הזו תיגמר אתם תהיו בריאים בנפשכם עמ"נ לנהל חים תקינים.

בקיצור, לא חשוב מה קורה בבית העיקר שמבחינה נפשית אתם בריאים ושלמים.

אתם בע"ה עוד תתחתנו ותקימו בתים לתפארת והתקופה הזו תישאר מאחוריכם.

קצת הצטערתי לשמוע שיש ילד בן 6 בתמונה. יש לו עוד הרבה שנים בתוך הג'ונגל הזה.

אולי יש קרוב משפחה שגר בקרבת מקום (כמו סבתא או דוד) עם בית בריא, שיהיה מוכן לקח אותו אליהם?

היתה פה מישהי שאמרה לך שהפתרון זה א'- לפרסם את הדברים בכל פורום שההורים שלך מתפדחים ממנו. וב'- ליצור מצב שבכל פעם שהם מרביצים לכם, יהיה מישהו שיודע מזה ומפקח על העניין.

גם הרב חיים ולדר תמיד אומר את העצות האלו. זה נראה לי ממש בכיוון.

בהצלחה לך. אני ממש מעריצה אותך. הלוואי שהיית אחותי הגדולה.

ילדה צדיקה ואמיצה!!!

השיתוף הוא על משפחת בעלי.

ראשית, חיבוק אדיר על פתיחת הדברים, על השיתוף ועל הידיעה הברורה שלך שדברים כמו שקורים אצלך בבית - אסור שיקרו אצלך או אצל אף אחד אחר.  

בעלי גדל בבית אלים, בדיוק כמו שאת מתארת את שלך.  נכון להיום הוא והאחים שלו מעל גיל ארבעים, ועדיין ההתעללות (צריך לקרוא לעניין בשמו המלא, לא להתיפייף שזה "מכות חינוכיות") ניכרת בהם בכל דבר.  

דרך אגב - האלימות הפיזית כלפי הילדים פסקה רק לאחר שהילד המסוים הרביץ חזרה להורה, וגם אז, לא ב- 100%.  מצד אחד, אני לא בהכרח ממליצה לך להרביץ לאבא או לאמא, אבל, כן, מה לעשות, מי שגיבור על החלש, נעלמת גבורתו כביכול (כי אין שום גבורה להרביץ לאדם חלש ממני, רק חולשה), כשהוא מגלה שעומד מולו אדם חזק מהם.  

יחד עם זאת, אני לא שוללת את זה שתאמרי להם, בצורה מנומסת ורגועה, שאת ספגת את המכה האחרונה מהם.  אם יחליטו להרביץ \ לסטור לך שוב - את תחזירי להם.  העניין הוא, שאם תגידי להם דבר כזה, את חייבת לעמוד בדברייך, ואם שוב יתנו לך סתירה - להחזיר סתירה בכל הכוח!  אסור לאיים "סתם".

נא לזכור, כשלאמא יש יום גרוע בעבודה - היא לא מרביצה לנהג האוטובוס, לא לקופאית בסופר, לא לבוס בעבודה, לא לשכנה ממול.  גם אמא וגם אבא יודעים להתאפק - אם הם רוצים!!!!  

הבעיה היא, שהם בוחרים לא לרצות.  

אינכם שק האיגרוף של אבא או אמא.  היה להם יום גרוע - חבל.  שימצאו דרך נורמטיבית וחוקית לפרוק את התסכול.

לגבי "להתנהג יפה כדי לא לחטוף מכות\סטירות" - 

כמה שהתגובה הזו תיסכלה אותי.  כל מי שכותב כך, ב"ה אינו יודע מהי אלימות.  לא צריך סיבה, ולא משנה איך אני מתנהג.  אדם אלים הוא אדם אלים, הוא אדם אלים.  נקודה!

במרוצת השנים דיברתי מעט עם חלק מגיסותיי על האלימות שחוו כילדים.  

מספר תובנות -

אין חוקים למשחק.  אפס.  ההתנהגות של הילד אינה מעלה או מורידה מהעצבים\אלימות של ההורה.  ההורה האלים (כן, אני קוראת להם אלימים בכוונה, כי ככה הם, אסור לכבס את ההתנהגות שלם במילים רכות)  עושה מה שהוא רוצה,מתי שהוא רוצה - לא משנה מה הילד עושה.  בדיוק כפי שתיארת, את בבית, עושה משהו מועיל, אמא נכנסת ומעיפה לך סתירה.  למה?  כי היא החליטה שאין סיבה שתשלוט בעצמה.  

הטראומה נשארת לכל החיים.  גם היום, שלושים שנה (פלוס מינוס) מאז שבעלי והאחים שלו עזבו את בית ההורים, רובם אינם בקשר אחד עם השני, בוודאי שלא היו בקשר קבוע עם ההורים כשההורים היו עדיין בחיים, אין לאף אחד מהאחים זוגיות תקינה.  רוב האחים לא הקימו משפחה.  לאחת מגיסותיי, אין זכרון מהבית בה גדלה עד גיל 14!  היא פשוט מחקה הכל מהזיכרון.  לדוגמא - אחת מאחיותיה הראתה לה תמונה שכל האחים יושבים על גרם מדרגות.  הגיסה שאלה - איפה הצטלמנו?  התשובה שקיבלה - אצלנו בבית!  היא לא זיהתה את גרם המדרגות בבית בו גדלה מגיל אפס ועד גיל ארבע עשרה!

בקיצור - מגיע לך לקבל עזרה מ- "מבוגר אחראי".  מישהו שיודע מה לעשות ושמח לעזור לכם.  

הערה נוספת - היה מי שהביע צער על האח בן שש שחווה את האלימות - את סובלת מגיל צעיר ועד עכשיו!  נכון שכולנו כואבים את כאב הילד הקטן, אבל את סבלת גם כקטנה וגם כגדולה את עדיין סובלת, ואת גם מרגישה את האחראיות של להיות האחות הגדולה שצריכה, איכשהו לגונן על הקטנים.

ההצעה לפנות לחיים ולדר נשמעת טובה.  אפשרות נוספת היא פניה למרכז סיוע לאשה הדתית.  למרות שהנשוא העיקרי שלהם היא פגיעה מינית, הם "הגדילו ראש" ויכולים לעזור בכל מקרה של אלימות (אם לא הם עצמם, לייעץ לאן לפנות).  

ברכה והצלחה! 

כל הכבוד על הפניה לפורום.  כולי תפילה שמכל הדברים שכתבו לך, תמצאי את מה שיסייע לך ולכם להינצל מהאלימות.

היא מדגישה את זה שאסור להפוך לקורבן- ולא כמו שמישהו אמר פה- לנסות לרצות את ההורים (כי זה לא עוזר...) אכן אין חוקיות... 

כמובן הפניה לחיים ולדר נשמעת מעולה. 

בודאי שחשוב לקבל עזרה. אבל צריך לדעת איזו עזרה לקחת ומאיזו להתרחק.

פניה לרשויות: בי"ס, משטרה, רווחה, בי"ח, קופ"ח וכו' או לכל גורם שעלול להפנות אותך לרשויות עלול להוביל אותך אל הרווחה ושם את עלולה למצוא את עצמך במוסד בנפרד מהאחים שלך והמצב עלול להיות יותר גרוע. תזהרי גם מעובדות סוציאליות נחמדות. כי הן אולי באמת נחמדות ורוצות לעזור. אבל הן בסה"כ הפנים היפות של מערכת מכוערת ביותר.

אני ממליץ שתתחילי במשפחה (כמובן שאני סומך עליך שאת יודעת אם נכון או לא לפנות אליהם). אם הם יתנו לך תשובות והסברים אבל לא יפתרו את המצב אז תנסי גורמים חיצוניים. עדיף להתחיל מטלפונים אנונימיים למוקדים, כי שם את לא מסתכנת שיזהו אותך. שימי לב שמי שאת מדברת איתו מבין עניין ולא סתם איזה מישהו לא מקצועי. תתרחקי מעצות רעות.

ראיתי שהועלו פה כמה הצעות. אם את עדיין צריכה עזרה תודיעי לי. (פה בפורום. לא באישי). אנסה להפנות אותך לאנשים מתאימים.

ושוב אני מדגיש. לצערי צריך לחשוד בנותני עזרות למיניהן בימינו. ולברר עליהם כמה שיותר לפני שפונים אליהם. כי יש הרבה אנשים שמרוויחים ממצבים כמו שלך על חשבון מבקשי העזרה. או אחרים שיש להם כוונה טובה אבל לא מנוסים ויוצרים רק נזק. 

נתתי לך עצות כלליות בלבד. אני יותר עוזר למשפחות שהרווחה מפרקת למרות שהכל בסדר במשפחה, ולכן אולי נשמע שתיארתי עולם שחור. אבל יש עזרה בחוץ ויש המון אנשים טובים. רק תבדקי אותם טוב לפני, ואל תעזבי את האחים שלך. הם צריכים אותך. את אחות נהדרת. השם יברך אותך.

ראיתי כאן כמה וכמה אנשים, שכתבו מנסיון חיים מזעזע מאד, שלהם או של אחרים, ולכן יעצו עצות מרחיקות לכת (עד כדי לאיים שהיא "תחזיר סטירה", ושתעשה כך... להציע לה לחפש משפחה אחרת שתגדל את האח..).

אחד הדברים המסוכנים, דווקא כש"חווים מקרוב", הוא לדמות ענין לענין.

בדברים הללו, יש הרבה מדרגות. מול מקרים קשים כמו שתוארו בחלק מהתגובות, אכן קשים ומזעזעים - יש גם מקרים שהורים הגיבו בצורות דומות למה שהזכירה, וזה לא היה קיצוני, ולא מ"עצבים" בעלמא ללא תואנה, אלא מתפיסה בעייתית כלשהי לגבי הדרך הַסבירה בה מגיבים לִדברים.

ההריסה של מסגרת משפחתית, היא גם דבר עם השלכות חמורות. הערעור המוחלט אצל ילדה בגיל הזה של מושג ההורים (תחזירי סטירה.... ר"ל), הוא גם דבר חמור וקשה.

יש פה שתי קיצונויות של דברים שיכולים להיות בעלי השלכות חמורות. קשה מאד מכתיבה של ילדה כֵּנָה בת 15 בפורום, לעמוד על המאזן הכללי שם. מה גם שבעצמה כותבת, "לא משהו נורא רציני"; "במהלך חופשה משפחתית".. כלומר: יש שם עוד כמה דברים חוץ מהנושא הכאוב שהיא העלתה.

לכן, לדעתי יש להימנע מעצות נמהרות חד-משמעיות (אגב, מי ש"הבין מדברי" כאילו כתבתי "תתנהגי יפה כדי שלא ירביצו"... פשוט קרא את הדברים לא נכון, וחלקית).

מי שמקריאתו בדברי הנערה, מסיק שזה כבד מידי לפיתרון פנימי בתוך המשפחה, יכול כמובן - כפי שעשו כמה - להציע לה פנִיָה לגורמים חכמים ומתונים, שמכירים מציאויות כאלה, יכולים לשמוע ממנה אישית יותר פרטים, ויכולים לעזור; לא "לפעול בכח" באופן ראשוני, אלא קודם כל לנסות לעזור.

יתכן לגמרי, שמדובר בהורים' שאם מישהו מוכר ובעל נסיון (הזכירו את חיים ולדר. אפשרות), ישוחח איתם בנינוחות, יסביר משהו מעבר לראיית-הרגע, יהיו הורים מצויינים.

אז על אף שיש סיפורים כואבים - לדעתי כדאי "להתאפק" כשמתייעצת מישהי כזו, כדי לא להביא לקלקול שאולי הוא בכלל מעבר למה שקיים.

כעת - אני מניח שלא כולם "מסכימים". אז אני אומר מראש: אני אומר את דעתי, לא בשביל לערוך פה דיונים, אלא כדי לעזור לנערה. וגם יש לי נסיון מסויים.  אם  מישהו חושב אחרת, יכול לומר. סה"כ, את הדעות שהציעו כאן פניות לגורם מתון לעזרה, וחיזקו אותה - אני מכבד מאד, גם אם יש חילוקים בניואנסים שכל אחד קורא בהודעה (ובאמת קשה לעמוד על המכלול, שדי חשוב בנושא כזה, מהודעה די קצרה).

אבל מי שבשרשור על אלימות, מגיב באלימות ופראות בגלל שמישהו אחר אמר אחרת ממנו - במקום להסביר את דעתו ומדוע חושב שמה שהשני אמר לא נכון (כפי שעשו כאן כמה, בצורה מכובדת, וקראתי בהנאה את דבריהם החולקים עלי. ב"ה שגם מי שבענוותו/ה לומד/ת, לדבריו/ה, לפעמים מדברַי - לא נרתע מלחלוק היכן שחושב שנכון..) - את זה אני לא מכבד כלל. סה"כ, הוא לא רחוק בכך מההתנהלות שהיא מדברת עליה..

רעיון כ"כ אידיאלי. לא יודעת מה בדיוק מחכה לו בחוץ, ואם זה יהיה יותר טוב.

נראה לי שמה שגרם לי לכתוב את הדברים זה באמת הזיכרון במציאות החסרת אונים הזו. איך בתור ילדה קטנה את מקבלת מכות מהאדם שאמור הכי לדאוג לך בעולם, הכי להגן עליך...

וכשהוא פוגע בך את מרגישה שמכאן, רק הקב"ה יכול לעזור, שאין לך אף אחד בעולם.

בכל מקרה, בהסתכלות אחורה, לא הייתי רוצה שיוציאו אותי מהבית, או שתבוא איזה עובדת סוציאלית מעצבנת לחטט לי בחיים. (כי היו יועצות/מחנכות שניסו. הן לא תמיד מצליחות להבין את המציאות לאשורה, ולפעמים הן בסוף מאשימות את הילד. הן טוענות שהילד ביקורתי מדי, או עצבני מדי. כמובן שגם ההורה מצידו לא מספר להן את התמונה המלאה...)

נראה לי שהרב ולדר יהיה יותר חכם ממני לייעץ וזו העצה הטובה ביותר.

מובן לחלוטין למה "לא מצאת"... שהרי כל המבט שלך הוא עויין מראש. אתה פשוט "תפסת טרמפ" כדי לנסות לתקוף אישית, בפחדנות אנונימית. כמובן, אם היית מזדהה, כולם היו יכולים לדעת מה הנושא/הסגנון שכנגדו ענו לך בעבר.

כותב בגסות מתחכמת ("לעזוב את ההשתלחויות. לא לכבודך.."  ממש נוגעת ללב הדאגה.. "הריטואל מוכר ומעייף"... מגוחך - אז למה התחלת אותו שוב? בגלל מסיכַת-האנונימיות? צביעות בהתגלמותה. אתה באמת חושב שאנשים פה טפשים עד כדי כך?) - ופוסל במומו, לאחרים..

אדם שמתחבא מאחורי ה"אנונימיות" בטענה ש"סבל" מהזדהותו בעבר...

בהיות שאני לא נוהג להגיב חריף למי שאינו כותב קודם כל בסגנון תוקפני בעצמו - כמו שעשית כעת, לדוגמה - או למי שמנסה לתת לגיטימציה להפקרות בעניינים בסיסיים מסויימים - אז יש להניח שמה שהוגבת עליו בעבר, היה משהו מעין זה. לפי סגנונך העכשווי, זה לגמרי מובן.

מציע לך לא להשתלח בצורה מגוחכת כזו, שקוראת למישהו אחר "לעזוב את ההשתלחויות", שלא היו כאן - כפי שכל אחד יכול לקרוא..

"טרחת" לכתוב  שתי תגובות, שאין להן ולא כלום לשרשור זה, העיקר כדי לבטא את טינתך האווילית. ומאותה סיבה, "לעבור על כל מה שהגיבו לך.." - לא בשביל לעזור פה למישהו, אלא כדי להצליח למצוא, בעצימת עין אחת, הפוך ממה שהערתי בשתי מילים על סגנון כלשהו, בסוף הודעה ארוכה על נושא השרשור...

אח"כ, אתה מתלונן על ש"סבלת" בעבר ממה שהגיבו לסגנונך...

ולגבי "אין מדמין בטריפות מזה לזה" רק קריאה כשלך יכולה למצוא בכך "גסות". זה משפט מהגמרא, שמשמעותו בהקשר הנוכחי ברורה לחלוטין: לא לדמות בדברים קשים מזה לזה. והיה גדול מגדולי ישראל, שהצליח מאד בטיפול במישהו עם בעיה נפשית, הציעו לו לטפל במישהו אחר עם בעיה אחרת, אמר: אין מדמין בטריפות מזה לזה.. ברור לכל בר-דעת, שלא התכווין שמישהו מהם הוא "טריפה".

ולגבי מה שענית ל"נשואים פלוס" - לא נכון. אדם שכותב מאנונימי, אין רקע קודם של הודעותיו. מי שכותב מהניק שלו - בנקל אפשר להבין מדוע כותב (ודומני שלגביך, אם איניי טועה בזיהוי - זה אכן כך).

מי שקורא לגופם של דברים, יכול בקלות להבין, את הכוונה, שכאשר בשרשור שמדבר על התנהגות אלימה, מישהו "מתנפל" בצורה שיש בה לגלוג/אלימות כלפי מי שכתב אחרת מתוך רצון ברור לעזור, הרי הוא עושה עקרונית את אותו דבר שעליו דיברה הכותבת: משהו לא מוצא חן, מלגלגים או מדברים באלימות, ללא כל תואנת אמת.

על זה כמובן לא שייך לומר "אין מדמין". זה דבר שבא לחדד את הענין. פשוט לגמרי.  לא כמו מי שבא לתת עצה אופרטיבית לנערה צעירה, מתוך נסיון חיים באמת מזעזע, אבל "מקיש" מהמציאות הקשה שהכיר, למציאות שאי אפשר להכיר דיה מכאן.

את העצה שלך, "אתה יכול להמשיך לתקוף ואתה יכול לעצור רגע ולקרוא" - באמת הייתי מציע לך. אני מניח שזה לא יעבוד, לצערי.

[ולא כתבתי ש"ההודעות" שכתבו לי הן "גסות ואלימות" (אגב, לא כתבתי "גסות", זו מילה שלך..). אני התייחסתי למיעוט ממה שהגיבו (שלש דומני, ובכוונה לא פירטתי שוב, "להראות" שאכן כתבו כך, כי לא ראיתי כל ענין ללבות ע"ח אחרים את האש שניסית להצית. הערתי, הנחתי שמי שיועד אליו הבין - וזהו). ואכן היה שם סגנון כנ"ל.

אדרבה, לגבי התגובות האחרות, רבות יותר, אמרתי שאני מכבד מאד את הדעות שחלקו עלי, ושנהניתי לראות שגם אנשים שבענוותם חושבים ש"לומדים" מידי פעם מדברי - לא נרתעים בנושא כזה שנראה להם בנפשה של הנערה, להגיב כנגד דברי. ובאמת נהנתי מזה, ואני אכן חושב שהתגובות משלימות זו את זו בחלקן]

אני לא אציע לך "אפילו להתנצל", כי אני מניח שלא תעשה את זה. תהיה בריא.

את הפותחת, ואולי בנות או בני נוער שקוראים את השירשור ונמצאים באותו מצב - באינטרנט כמו באינטרנט .

אנחנו לא יודעים מי נמצא מהעבר השני של המקלדת, ואם הכוונות שלו טובות. 

אל תתנו אמון בלי לברר פרטים מדוייקים, גם אם מדובר באיש מקצוע, ואל תמסרו פרטים אישיים שלכם.

וגם אז כבדהו וחשדהו. 

את יכולה לפנות למנהלי הפורום או למישהו אחראי.

גם אני יכול להקשיב.

אני לא מבקש ממך למסור שום פרט אישי, רק ספרי מה מצבך, ולנסות לעזור לבחור דרך התמודדות באופן יותר מתאים.

שוב, אם את מרגישה יותר בנוח, פני לאחד המנהלים או מישהו שאת סומכת עליו.

אני חושב שלא כדאי לתת למחאה שלך לשקוע ולהמשיך כי "נשארו לי רק עוד X שנים בבית ואז נגמר הסיוט הזה"...

מקווה שתמצאי בקרוב פתרון יעיל ונכון.

מועדים לשמחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....