כולם הבטיחו שזה יעבור, יקח זמן, ויעבור. אבל זה לא. ואחרי חצי שנה של קשר אינטנסיבי עם הבחור ההוא, חצי שנה של קשר!! אנשים מתארסים בשלושה חודשים...בחיים לא חשבתי שאני אצא כלכך הרבה זמן ולא אתחתן איתו - אני לא מצליחה לשכוח..ועברו כבר חודשים טובים מאז...והיו רגעים שבהם הרצפה לא רעדה והחיים היו נראים בסך הכל בסדר אבל יש רגעים כמו השבת האחרונה שבה הייתי כמו רוח רפאים שמסתובבת בבית ושותקת, לא מעניין אותי כלום. כשהאחים הקטנים משגעים אותך, בעצם כולם משגעים אותך. ההורים וגם החברות שטוענות שהם באמת מבינות אותך (אני אוהבת אתכן והכל אבל אתן לא מבינות כי מעולם לא חוויתן את זה. הרי התחתנתן עם הבחור ה-3\4\5 שיצאתן איתו)ובהתחלה בבית עוד הבינו את הכאב אז התעלמו מהעצבים שלי, עכשיו זה כבר פחות מתקבל..וזה מחרפן. וכולם מדברים עלייך כל הזמן, כל מי שאי פעם ידע על הקשר שלנו-" אוי, תראו אותה..מסכנה..היא מסתגרת..חבל שהיא ככה.. תכף יגיע מישהו אחר..."
הוא היה הבחור ההוא, שמגיע אחרי תקופה ממש קשה.. אחרי שיצאתי עם מישהו אחר וזה נגמר בטעם רע, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי במהלך התקופה שקדמה להיכרות שלי איתו, שממש בקרוב, מעבר לפינה יגיע מישהו טוב. שבאמת יתאים. והיה לי קשה כי חברות קרובות שלי התחתנו ואלה שלא - יצאו רציני עם מישהו.. והרגשתי שרק לי יש הצעות מוזרות מחברות של אמא שלי שלא מכירות אותי בכלל..
ואז, זה אשכרה קרה..המישהוא הזה שהגיע... היה לנו טוב יחד. לא הכרזנו על איזו אהבה..לא דיברנו על חתונה.. אבל היה כלכך טוב. החיים אשכרה הסתדרו פתאום.זה כל כך נדיר. והשכל נתן אישור להמשיך את הקשר ממש מההתחלה. זה היה כאילו אנחנו מכירים שנים..לא יודעת באמת מה מצאתי בו..אין לי משהו ספציפי..אבל ברגע שהשכל נתן אישור הרגש לאט לאט עלה אצלי ..ואז אחרי מספר חודשים רב...משהו אצל הבחור התערער...והקשר כבר לא היה אוטופי..זאת הייתה ההתחלה של הסוף. ולא רציתי להודות בזה..ואפילו לא שאלתי אותו על זה.. לא שיתפתי בתחושה שלי על זה והוא לא שיתף גם (כן..גרוע..ממש לא מערכת יחסים אידיאלית..)ואז זה פשוט נגמר. ולא יכלתי לעשות כלום. ודיברתי, אמרתי לו כלכך הרבה, וניסיתי, וכעסתי, והתגעגעתי. בעיקר התגעגעתי. ועכשיו עדיין מתגעגעת. רוצה שהכל יחזור לקדמותו, כולם מסביבתי טוענים ש"למה לך?" "הוא לא היה כנה" "הוא ילד". אבל אני. אני עדיין רוצה כל יום לשלוח לו הודעה פשוטה של - "ביננו, באמת מיצית אותנו?" אבל אני מכירה אותו. אין לו מילים בשבילי. ואת הנעשה אין להשיב..
והוא בטח יצא בקרוב שוב עם מישהי, וילך איתה לאותם מקומות שהיינו בהם, ויסביר לה את כל מה שאני כבר יודעת. ויפגיש אותה עם חבריו - שאני כבר פגשתי. והמחשבה על זה שורפת לי את הלב.
ואני תוהה - מתי זה עובר? מה זה המשחק הזה? שהולכים עם אנשים שונים לאותם מקומות, ואומרים אותם דברים, ונקשרים לאנשים ואז במחי יד זה נגמר? ושוב...מתחילים את זה מההתחלה?..
כי אם זה כבר כביכול עבר טיפה באותם רגעים שהרגשתי שהשפיות חוזרת ואז שוב חזר הכאב אז למה שהוא יעלם בכלל? תמיד תהיה תחושה שאולי הוא יתחרט. שאולי כמו באגדות עוד כמה חודשים משהו יזוז שם אצלו, אולי הוא ייצא עם מישהי אחרת ואני אצא עם מישהו אחר ושנינו נבין שחבל לוותר על מה שהיה. ואז נוכל לחדש הכל?.. אבל זה לא עובד ככה...והוא ייצא ואני אצא, והוא ימשיך בקלות ואני אשווה ואשווה. ואתגעגע כלכך. למי שהוא היה, למה שהוא היה בשבילי. וכן, בסוף אולי אפגוש מישהו אחר.. וכן, יהיה קשר אחר ועוצמתי. וכן אני אופטימית שיהיה לי בע"ה טוב כי הקב"ה יגלגל את זה ככה.
ואני מאמינה, באמת מאמינה שיגיע מישהו שטוב בשבילי. שנרצה להיות יחד תמיד - וזאת השאיפה שלי, לא רוצה להתפשר כמובן..אבל בתוך תוכי לא רוצה לוותר עליו.. בזמן שעליי-עליי הוא וויתר כבר מזמן.
אני תקועה.
יש לי אלפי חברים בכל מיני צבעים לפרוק בפניהם את זה אבל תמיד נחמד לשמוע דעות שונות מאנשים שלא מכירים אותך..ובטח הרבה פה גם עברו את התהליך הזה שאני עוברת עכשיו..
אפשר סימן שהכל הולך להיות ממש בסדר?
