מנסה את כוחי בהצעות. אם יתאימו - מה טוב. אם לא - בכל מקרה שלוחה לך אמפתיה וחיזוק.

ביחס לאמא:

את צודקת שאת נרתעת מלקיחת אחריות על בחירותיה, ואשרייך שאת מודעת לבעייתיות שבכך.

לעתים קורה מצב שרואים אדם מוחלש, והלב מתכווץ מצער, ומנסים בכל הכוח להוציא אותו משם; מה שעושים בכך, בלי כוונה רעה ובלי מודעות, הוא החלשה על גבי החלשה. המסר "אני יודע יותר ממך מה נכון בשבילך" הוא מקטין ומחליש ובשורה התחתונה מקבע אדם בעמדה של הקורבן, במקום לעזור לו להיחלץ ממנה.

נסי להאמין בכל לבך שלמרות היחס הקשה שאמך מקבלת - היא גדולה, היא חזקה, היא חכמה, היא יודעת לעשות את החשבון שלה היטב. ככל שתאמיני בכך יותר - תקריני זאת יותר החוצה, כלפיה, ושדר כזה הוא סם חיים בשבילה.

יש לך הרבה כוח והרבה איך להועיל לה.

אני ממליצה בחום על פעולה לא ישירה. אל תתמקדי בנושא ההתעללות שהיא חווה, ואל תחפשי בשבילה פתרונות. לעניות דעתי, השליחות שלך היא לתת לה הרגשת עוצמה, שהיא הבסיס לפתרונות ש*יצמחו ממנה*. את מכירה אותה הכי טוב. חשבי על מה שיחזק אותה, שיבסס את האמון שלה בעצמה, שיגרום לה להיות מודעת לכך שהיא בת מלך, ושנשמתה היא חלק א-לוה ממעל ולא ראויה לשום השפלה.

מה עושה לה את זה? מחמאות? שתשתפי אותה בהתלבטויות קטנות ותבקשי את עצתה? סדנה בנושא שמעניין אותה, שתיתני לה במתנה אם יש לך אפשרות כלכלית?

את תדעי מה התשובה הנכונה...

ביחס לאבא:

זה קשה כקריעת ים סוף, אבל אם תמצאי כוח בנפשך - נסי להעריך אותו על מה שאפשר. להתמקד בטוב, ולהיות עיוורת וחירשת לרע. רמזת שהוא דואג להוריו? מקיים מצוות כיבוד הורים? נסי להיות מודעת לאיזו נקודה טובה שתוכלי למצוא, ולהקרין גם אליו כבוד והערכה. על בסיס של כבוד והערכה אדם נדחף פחות להקטנת אחרים.

ביחס לעצמך:

הרשי לעצמך להיות עצבנית. הרשי לעצמך לבכות. זה לא סתם ואת לא מגזימה. את חווה דברים קשים מאוד.

זה שבעלך מודע זה נפלא. ב"ה שאין הסתרות ביניכם. זה הזמן להיתלות בו, להיעזר בו, למצוא בו נחמה. הוא הגבר, מן הסתם הוא יירתם בשמחה לתמוך בך. שתפי אותו.

שנה טובה. לגאולה שלמה מן המצר בע"ה. ישועת ה' כהרף עין...

אז תעזבי בינתיים. תתמקדי בסעיפים האחרים (אם מתאים לך, כמובן).

הייתי פעם במצב דומה אחרי אחת הלידות.

אחד הילדים היותר גדולים, ילד רגיש, ספג אלימות בבית הספר וממש שקע בדיכאון קליני. הוא לא אכל טוב, לא ישן טוב, וגם לא הלך לבית הספר. הוא גם היה מלא חרדות ולא הניח לי לעצום עין בבקרים כשהיינו שנינו לבד בבית, ואני לא יכולתי לנוח אחרי הלידה.

מלבד העובדה שהטיפול בו הצריך אנרגיות רבות, הצער שלי על מצב הנפשי שלו היה כל כך גדול עד שכמעט לא נשאר לי חלב בשביל התינוק. אני רגילה להניק שלוש שנים כל תינוק, והנה, בעיקר בגלל הצער והבכי הרב, נאלצתי להוסיף בקבוקים רבים של תמ"ל עד שכמעט הפסדתי את ההנקה.

עד שבעלי הטוב שראה בצערי אמר לי דברים חכמים שהצליחו לנחם אותי. 

הוא אמר שעם כל הצער, זו מנת חלקו (יש שיקראו לזה התיקון שלו) של הילד הזה מאת ה', ובסוף בסוף, ההתמודדות היא של הילד עצמו. הוא אמר שאני לא אוכל, וגם אין טעם שאקח את כל משא הצער על הכתפיים שלי משום שהזכות שנפלה בחלקי (בחלקנו - בעלי ואני) היא לתמוך בו, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים לרפואת הנפש שלו, ולא נוכל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר אם נשקע בצער כבד כל כך.

איכשהו הדברים שלו גרמו לי לראות את המצב מנקודת מבט שונה. הצלחתי להתעודד, התגברתי על הצער והצלחתי לשקם את ההנקה בחסדי ה'.

מקווה שעזרתי במשהו .

אם הוא לא רוצה- לא צריך. אבל לפחות שהיא תשקם את עצמה ויהיה לה טוב.

בהצלחה, לא פשוט..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....