בס"ד
כיף, אבל מוזר
בס"ד
כיף, אבל מוזר
בס"ד
כלומר, למה אנחנו עושים את כל ההקפות האלו, ומתרוצצים עוד ועוד, ורוקדים ורוקדים, ואז עושים כזה קידוש גדול וארוך ועם אנשים שמדברים בו, ואז קוראים את וזאת הברכה, ושוב, ושוב, ושוב, כמה שיותר פעמים?
אז פתאום הבנתי, שאנחנו מנסים לדחות את הקץ, אנחנו מנסים לדחות עוד ועוד את הסוף הבלתי נמנע, זה שמחניק בגרון.
אתם מבינים, אף פעם לא הסתדרתי עם ספרים שבהם הגיבור מת בסוף. אבל פה זה אפילו יותר גרוע. איך אפשר לומר דבר כזה? "וימת שם משה עבד ה'". אפילו עבד ה', זה שכל חייו מכוונים למטרה האמיתית שלנו, אפילו הוא מת בסוף? זה חורבן כל כך מוחלט, שאחר כך חייבים לברוא את העולם מחדש.
ואולי לכן מיד אחר כך פתפללים תפילת גשם, כי גדול יום הגשמים מתחיית המתים, ואולי אם ה' יקבל את התפילה הזו, הוא יחליט גם להחזיר לנו את משה.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)