לפעמים, ברגע שנולד ילד שני, הילד הראשון נדחק לפינה

לעיתים במודע או שלא במודע

לעיתים באמת, לעיתים לא בדיוק, אך זו תחושותו.

והוא זקוק לחום אהבה גדולים מהרגיל

כדי להרגיש שאין מי שמתחרה על מקומו

ושאוהבים אותו בזכות מי שהוא, שהוא רצוי ואהוב ומקובל..

אולי כדאי לחשוב בכיוון הזה..

בהצלחה!

בנות הן יותר רגשיות, יותר דרמטיות ונוטות לעשות הצגות הסטריות...

יש לי בן בגיל 8 וחצי, בת בת 7 ובן בן 3.5.

גם אותנו ההצגות ההסטריות האלה יכולות לפעמים לשגע, והן ברמה אחרת לחלוטין ממה שהבנים עושים כשהם לא מרוצים. גם הקטן, יכול לבכות מעט אבל די מהר להרגע, ואילו הבת יכלה להכנס להתקפים גם של חצי שעה.  אבל ברוך ה', היא גדלה, התבגרה וכיום נדיר שיהיו התפרצויות כאלה, אך זה עדיין יכול לקרות (היה התקף אחרון בסוכות...).

צריך להראות לה שעל ידי בכי וצעקות היא לא תשיג יותר, אלא להיפך, ולעודד אותה כאשר היא מסבירה את עצמה במילים ולא בבכי. מצד שני, לחבק ולנשק הרבה ולתת הרבה חום. להראות לה שהיא גדולה ולתת לה תפקידים משלה בבית, לפי הגיל והיכולת (צריך לחשוב מה היא יכולה לעשות בגיל 3 וחצי, להגיש לשולחן, לעזור עם הכביסות ודברים דומים)

זה יעבור עם הגיל, אבל צריך סבלנות.

(כמו שבנים הם הרבה פעמים אלימים/שובבים וזה עובר עם הגיל, בנות הן צרחניות/חוצפניות וזה עובר עם הגיל, כל ילד עם ההתמודדויות שלו...)

זה לא עניין טיפולי הפרעתי. אופי, לא להתרגש ממנה, ללמד אותה לדבר במקום לבכות. היא פשוט במעבר בין פעוטה לילדה. לא להילחץ. עם הזמן היא תתבגר.אפשר לדבר, להבין, לתת שם לתחושותיה-בפניה- נכון שאת עצובה שאנחנו לא מרשים, אבל כך וכך...

זה בהחלט ענין של אופי, לדעתי פחות של גיל.

ולדעתי, אם ההתנהגות הזו היא חלק ממכלול התנהגויות שמראות על קשיים רגשיים שונים, כמו קושי לדחות סיפוקים וכד'- אז אולי כדאי לבחון כיוון של טיפול רגשי.

ואם יש איזושהיא בעיה, דווקא עדיף לטפל בה בגיל צעיר. זו דעתי בכל אופן.

לקחנו לפסיכולוג, לטיפול התנהגותי קבוצתי, אני להנחיית הורים (מגיל 4 וחצי עד 5 וחצי).

הוא היה מאוד אלים וכועס יחד עם תחרותיות גדולה וחוסר יכולת לשחק בקבוצה. 

מה עזר לו לבסוף? הוא התבגר... כיום הוא ילד ממש מקסים, ומוקף בהרבה חברים (כמובן שעדיין יש התמודדויות, אבל יחסית לילדים האחרים בכיתה הוא בין העדינים).

הגיוני שאם היה ממשיך גם בגיל מבוגר יותר היה מקום באמת לטיפול, אבל אני זוכרת את הפסיכולוג שאמר לנו, הוא עוד קטן, הוא עדיין לומד את העולם, אל תצפו ממנו מההתחלה להיות מושלם, אפילו שלכם הוא נראה בוגר וחכם. מצד שני, תראו לו את הדרך בצורה מאוד ברורה (והיו לו התנהגויות מאוד קיצוניות)

היום ברור לי שכל זה היה מיותר ולא תרם הרבה. הוא היה צריך להתנסות על עצמו ולהתבגר. כך גם הבת שלי, שכמה גננות המליצו לי לקחת אותה לטיפולים התנהגותיים שונים (רגישה באופן קיצוני, מסתגרת, מדברת בצורה תינוקית, מתבכיינת, ביישנית). היום היא פורחת בכיתה ללא שום טיפול, אך היא עשתה בעצמה כברת דרך והתבגרה.

קשה לנו עם הגיל הזה, שמצד אחד הם כאילו נורא בוגרים ומבינים, ומצד שני, הם עדיין ילדים ובוחנים את העולם כמו דרך חלום. גם הקשיים החברתיים הם לא מעטים, עד שהם לומדים איך כדאי ומה ראוי. ודחיית סיפוקים - זה עוד גיל די מוקדם לצפות לדחיית סיפוקים של ממש, כמובן שצריך להרגיל, אבל כל ילד בקצב שלו.

זו לפחות הגישה שלי, להאמין בילד, לתת לו את המקום שלו לגדול ולהתפתח, והזמן והחינוך יעשו את שלהם.

מהטיפולים האלה יצאתי די מתוסכלת כי לא הרגשתי שהם באמת תורמים, לפחות לא לגיל כזה קטן...

יכול להיות שיש כאלה עם חוויות אחרות, ואולי כן ראו איך טיפול רגשי בגיל קטן עוזר.

אני פשוט לוקחת את הגיל המקסים הזה של 3-6 כגיל עם הרבה אתגרים התנהגותיים וחברתיים, עד שהילדים לומדים את העולם (ומצד שני הם כאלה מתוקים ותמימים יחד עם חכמים ומפתיעים, זה הזמן להנות מכל החוכמות שלהם) 

לפי מה שאמרו לנו אז, לרוב טיפולים רגשיים/התנהגותיים בגיל הזה הם טיפולים משולבים עם ההורים, בעצם מראים להורים איך להתנהג עם הילדים שלהם ולהבין את העולם שלהם, אפשר גם דרך משחק וכאלה. אבל להורים יש את התפקיד המשמעותי העיקרי, הרבה יותר מאשר טיפול פרטני ללא ההורים או טיפול עם קבוצת שווים - זה עוד לא הגיל.

ועשו לה בדיקות - גילו שהיא לא שומעת טוב באוזן אחת. אז אני ממש ממש מסכים עם כל מה שכתבו כאן, 

אבל לא לשלול בדיקות כאלה ואחרות.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....