שאנשים (ואימהות..) שיש להם כל טוב, "מריצים סרטים" מה יהיה אם ח"ו...

והמצחיק - אם זה לא היה כ"כ מצער - שבעצם מקלקלים ע"י הדמיון שאין לא כל אחיזה, את השמחה בטוב שיש בפועל ממש..

לענ"ד, קודם כל, ממש להתמקד בטוב. להתבונן בו, לחייך, להחזיר תודה לה'. להודות, לנצל את תחושת הטוב שיש כדי להוסיף מידות טובות ומעשים טובים. כך כבר "עושים איתו משהו" ולא רק מחכים ברעדה שמא ייגמר חלילה..  כל רגע של טוב, פעלנו טוב.

דבר שני, להרבות בביטחון בה'. לקרוא על מידת הביטחון. ובנחת, לא בעצבנות וב"כח"..  הקב"ה שומר. רוב העולם לא קורה להם פתאום משהו נורא ואיום, ובעז"ה גם לך לא יקרה..

בנוסף, לומר לעצמך, כמה שאהיה יותר נינוחה, גם יש סיכוי שאהיה יותר בריאה..  לפעמים, כשמבינים שהרגיעה אינה רק "נפעל" מהמצב אלא גם פועל עליו - זה עוזר.

עשית את שלך - תסמכי  על ה'.

וכמה שיותר תתרגלי - אז ההרגל של הרגיעה פועל על כל ה"מערכת" וכבר לא עולים כ"כ דברים כאלה.

הצלחה ושמחה!

הסרטים הם מוחשיים ומפחידים מאד, ונוסף פחד על פחד , שעצם הסרטים יביאו חלילה את מה שפוחדים . אז אני אומרת לעצמי שהקדוש ברוך הוא גדול מכל הפחדים שלי , והוא מחליט מה יהיה ומה שאני מרגישה -הפחד הוא לא רלוונטי. עוזר לדבר עם אנשים , ועוזר גם לתת לעצמך פסק זמן . להשאיר את התינוקת עם מישהו וללכת לבית קפה , טיול על חוף הים -פסק זמן . מברכת אותך בחורף טוב ובריא , ונחת גידול ילדים . 

לפעמים זה אפילו בגדר must . כמה שעות של הפוגה ואת אמא אחרת לגמרי. 

תפחיתי את המקדם של "אחרי לידה"..

והעיקר שלא יתפחד כלל....

חוויתי גם קושי כזה בעבר, וחשבתי שהשתגעתי...

הייתי אדם מאוד אופטימי שרואה בכל דבר את הטוב.. ופתאום התחילו פחדים.

לקח לי זמן עד ששיתפתי את בעלי.. וזו  היתה טעות

כי כשסיפרתי לו, הוא התייעץ עם הרב שלנו שאמר שאני צריכה עזרה בתחום הפסכולוגיה

ונפגשתי עם מישהי מדהימה שנתנה לי המון כלים וכמובןשהיתה סיעתא דשמיא גדולה ובה התגברתי..

סבלתי מזה שנה וחצי ואחרי שלושה חודשים של טיפול זה נעלם כלא היה..

כמובן שהייתי קצת יותר שבירה,

והיום אני חוששת שזה יחזור ולעיתים יש גלים כאלה.. אבל יש לי כלים להתמודד

ובמקרה הצורך יש לי כתובת.

לא להשאיר בבטן ולחשוב שיעבור לטפל!

מש השגחה

אנשים יקרים, תעלו חיוך...

אנחנו לא בגלות. זה לא שהגוי עושה משהו ואין לנו יכולת להגיב.

יש קצת בעיה בתודעה, וב"ה רואים - אמנם במחיר כבד מאד - שמשתחררים מזה.

כבר לא חוששים לומר ש"ניטרלו את המחבל וכשהוא ברח המשיכו לנטרל אותו"... (הומור מענין).

ובכלל, בזמן מלחמה - ההתחזקות היא חלק מהעסק. זה פועל ועוזר.

כשיודעים שאנחנו עושים טוב, ומחזקים ע"י שמתחזקים, זה עצמו נותן נותן כח ושמחה.

הרב חרל"פ אומר שההסתכלות בעין טובה, היא עצמה פועלת את הופעת הטוב במציאות.

לא סותר את הצער על אירועים לא טובים שקורים, אבל לחזור ולהתחזק.

המעמד הקבוע - של שמחת חיים, יצירה, גבורה.

אפשר לבחור באופטימיות. לשים לב לנקודות של טוב, לראות את חסד ה', להתרגל בכך.

חזק ונתחזק..

[מה שכתבתי חוץ מהכותרת, לא הופנה דווקא אלייך, אלא כללית לכמה כותבים שכתבו פה, לעודד..]

אם אצלך זה לא משהו בגלל "המצב", או אפילו כן וכבר לא ביכולת שליטה, אז באמת כדאי ללכת לטיפול. חבל לסבול.

ה' יחזקך וישמחך.

אבל יותר חשוב פשוט, לעודד אנשים לדבר על זה וללכת לטיפול.

ברור שאם מדובר במשהו נקודתי המילים והשמחה וההתמקדות בטוב יכול לחזק מאוד!!!

והכי חשוב שבעזרת ה' יסיר הקב"ה את כל הנגעים המחלות והחרדות! ושנזכה כולנו לחיות חיים שלמים בשמחה ובנחת!

במקרה שלי , בסוף לא השתמשתי בכלום - אבל כתבתי המון , והמון קמומיל . המחשבות שלי היו מפחידות שרציתי להתאשפז-אבל כאמור עברתי את זה (ואולי עוד עוברת)  . אני מכירה אנשים שלוקחים דברים טבעיים . יש אנשים שעושים הליכות ליד הים (לא כל אחד יכול להרשות לעצמו) , ויש לי שכנה מקסימה שכן לוקחת תרופות . כל אחד מה שמתאים לו. 

אצלי אני כבר יודעת שאחרי הלידה אני חווה התקפי חרדה כאלה . היום(ב"ה לא מזמן ילדתי את בני הרביעי) אני כבר מזהה את זה ויודעת שזה חלק מכל התהליך - הורמונים וכו. אבל כשזה קרה לי בלידות הראשונות ממש נבהלתי . אני ממליצה לך לעשות בדיקות דם לבלוטת התריס - לפעמים זה קשור . אצלי היה היפרתירואיד - שזה פעילות יתר של בלוטת התריס וכשטיפלתי בזה (אני העדפתי בדרך טבעית , עברתי לתזונה מאוזנת וטבעית יותר) ראיתי ממש שיפור . ממש חבל שלא מדברים על זה יותר , כי כל חברה שדיברתי איתה על הנושא הזדהתה עם התחושה של החרדות וכו במיוחד אחרי לידה .

יש הרבה פתרונות - כדורים ,שיחות, תרפיה.

לדעתי דווקא מי שפוחד ממחלות כדאי לו לשנות קצת את אורח חייו - ספורט ותזונה בריאה מורידים משמעותית את מפלס החרדה וגם כמובן תורמים לבריאות.

איך מתגברים על הפחד?

הרב יהושע שפירא

שאלה:
שלום וברכה, אני נשואה, אמא לארבעה, גרה ב"שטחים". מאז הפיגוע בחג הסוכות אני מרגישה מעורערת, אני חיה בפחד גדול מאוד, אני חיה בתחושה שכל נסיעה היא אולי נסיעה אחרונה ח"ו, אני פוחדת לדבר על זה אפילו עם בעלי כדי שלא אהיה בחזקת "יודעת".
אני מרגישה שאין לי מה לעשות עם הפחד הזה ולא יעזור כמה שאתפלל או אחזור בתשובה או אהיה צדיקה יותר, אם ה’ גזר עלי או על אחד ממשפחתי גזירה ח"ו היא תתקיים. (בבחינת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו)
איך מתחזקים באמונה? איך מתנערים מהפחד הזה? איך ממשיכים לחיות?

תשובה:
פחד הוא רכיב לא רציונלי בנפש, וכיון שכך הסברים רציונלים לא תמיד פועלים כדי לעדן אותו וכדי לעצור אותו. למרות זאת, הכלי שיש בידינו הוא הכלי של הניתוח השכלי- להבין היטב את העומד בפנינו. אא"כ החרדות חורגות מגבול הסבירות שאז צריך ללכת למישהו מומחה בתחום הזה. 
השכל אומר שאמנם אנחנו נמצאים במאבק ומאבק זה דבר מפחיד, אך האדם מצווה להתגבר על פחדיו ולמצוא בעצמו כוחות שנלחמות בגבורה כנגד החולשה הזאת בנפש. כמו שאומר הכתוב "לא תירא מהם"- אם אנחנו רואים סוס ורכב עם רב מאתנו ואנחנו נלחמים על א"י, הקב"ה אומר לנו לא לירא מהם. מצות יישוב א"י בעצמה גם נותנת לנו את הכח ואת הברכה, אך זה לא אומר שזו מלאכה קלה. 
בסה"כ האמת היא שהחששות הם גם מופרזים בדרך כלל. תאונות דרכים הם דבר מצוי ומסוכן יותר מפיגועים ובכל זאת אנשים חוששים מפיגועים הרבה יותר מתאונות דרכים, ולא מסיבות רציונלית בהכרח. להפך על פיגועים לאדם הפרטי יש הרבה פחות מה לעשות, ואילו על תאונות דרכים יש הרבה יותר בידיו לתקן ולא כולם מתקנים. 
השאלה נובעת מעולם הדמיון ששומע הרבה חדשות, והתיאור של הזועה מחודד ואז הפחד עולה. יותר טוב למעט בשמיעת חדשות, להרבות בלימוד על הגבורה של ישראל לאורך הדורות, גם בימי אבותינו בתנ"ך וגם בימי בנין הארץ, ללכת לאורם של הגיבורים, להתמלא עוז וביטחון בה', והקב"ה יתן לנו גם את הכח להתמלא בגבורה בשעה שאנחנו נוטים לפחד. 
 

בס"ד

ספר שאני משער שמאוד יעזור "בגן האמונה".

בנוסף יש בערוץ מאיר שיעורים שקשורים לעניין:

משבירה לתיקון - התמודדות עם משבר

ד"ר מיכאל אבולעפיה

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=56724&cat_id=4260

אני כל כך מזדהה עם מה שרשמת. המצב הבטחוני פשוט משתק, מה שאת חווה זו סוג של חרדה, אתמול בלילה היה לי בדיוק את אותו הדבר. גל של חרדה הציף אותי, כל כך הרבה מחשבות שלא נותנות שקט ובטח שלא לישון, התהפכתי במיטה, קמתי להכין לעצמי תה אבל הראש כל הזמן עובד, בסוף לקחתי תוסף לקטיום (הייתי לוקחת אותו לפני מבחנים בתואר כדי טיפה לשחרר את הלחץ) הוא הקל קצת ויכולתי לישון. מציעה לך להתמקד בדברים הטובים, לשתף ולדבר עם הקרובים אליך בתחושות, את ממש ממש לא לבד! אגב, את יכולה להרשות לעצמך להיות קצת פחות מעודכנת שבכל דבר שקורה, עם כל הכבוד אני חושבת שהתקשורת מסקרת מידי, בדיוק שמעתי תוכנית ברדיו איך בארה"ב אירועים כאלו מסוקרים רק אחרי, ולא בשידור ישיר מהזירה, התקשורת בישראל מלבה את החרדה אין לי ספק בכך.

החרדה הזאת מלווה אותי לאחרונה בכל מקום!

אני מנסה להירגע אבל המצב לא פשוט בכלל.. שמעתי על התוסף לקטיום מחברות ונראה לי שזה הזמן שאני אתנסה.

תשתדלי לחשוב חיובי ובאמת שיהיה בסדר!

אני כל כך מבינה אותך.

אני מאוד חרדתית. וזה בא לי בתקופות

ודווקא כשהכל כל כך טוב, אני יותר חרדה. כשאני יותר עמוסה ולחוצה ויש כל מיני בעיות, אז אני פחות חרדה.

כמובן שהתקופה הזאת קשה מאוד.

בעלי יעץ לי לומר כל ערב את תפילת "השכיבנו". זה נמצא במעריב וגם בקריאת שמע על המיטה. תפילה נפלאה.

אבל אני לא שוכחת שאת חרדה ממחלה, ואני מאוד מבינה אותך. מאוד מליצה על הספרים של הרב ארוש, "בגן האמונה" וגם "שעריו בתודה".כשאת קוראת את קולטת שה' רק רוצה שתהיי בשמחה, ושאין שום "מצווה" לפחד ולהתכונן. (יש תקופות שאני מרגישה שאני מוכרחה, או חייבת, להיות מוכנה, להתכונן לכל תרחיש, כדי שאהיה יותר מוכנה, או אפילו, כאילו שאם אני אחשוש מזה, זה לא יקרה! נכון מוזר? אבל אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה. בעלי צוחק עלי/צוחק אתי בנושא הזה)

הדור שלנו מאופין בייסורי נפש יותר מכל דור אחר. עם כל הפיגועים, אי אפשר לומר שבדורות קודמים היה יותר קל. אבל בתחום הנפש, שם הדור שלנו סובל מאוד. את ממש לא היחידה. תנסי לדמיין שה' מחזיק אותך בידיו. תחליטי שלא יקרה לך כלום כלום כלום. ואחר כך תאמרי לעצמך, רק פעם אחת: "גם אם יקרה לי משהו, אני בידי ה' והכל הכל לטובתי, והוא יעזור לי להתמודד" - ומיד תחשבי שוב: "אין שום סיבה לחשוב שיקרה לי משהו רע! ה' הוא טוב! הכל טוב! אני כולה לחייך וצאת בריקוד!"

וכל הזמן, ברוגע, תגידי לה' תודה על כל החסדים, תודה על התינוקת, תודה על הבית, על האוכל (לא בלחץ ובאובססיה! רק כשאת שמה לב למשהו טוב) - תחייכי ותגידי תודה, וגם את פרק התהלים , "מזמור תודה", מניסיון - יש בזה משהו מרגיע. כמו שאמרה פה מישהי - לפעול טוב. גם לומר תודה לה' זה סוג של לפעול משהו טוב עם כל הטוב שה' נתן לי.

ועוד עצה אחרונה - תדברי עם ה' על החרדות שלך. תבכי לו את הכל, תסבירי לו בדיוק ממה את פוחדת. מניסיון, זה עזר לי מאוד.פתאום הרגשתי את קול האמת בתוכי אומר לי שה' לא מחכה לי בפינה כדי להפיל עלי צרה גדולה. הייסורים הקטנים של כל יום (אפילו כשהבת שלי סובלת מעקיצה ומתגרדת ובוכה) זה מספיק...

בהצלחה!!! בשורות טובות, ישועות ונחמות!!!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....