בין הבנות בחלוקה לחדרים.

ואפשר לא לתת מקום גדול כל כך למושג חדר: אפשר שכולן ישנו בחדר אחד בלילה, אפילו בצפיפות, אבל במשך אחה"צ יהיה לכל אחת את המרחב שלה לזמן מה.

וכדאי להקפיד שיהיו שעות מסויימות - נניח שעות אחה"צ המאוחרות/ערב - שכולם מתרכזים בסלון או בקרבת המטבח, מכינים שיעורים סביב אותו שולחן או משחקים במשחקי קופסא או הרכבה או מה שמתאים, וסופגים אוירה ביתית לקראת ארוחת הערב.

אצלי הקטנים הם בהפרשים כמו שאת מתארת (הגדולים בישיבות וכו') וככה אנחנו עושים. יש אוירה טובה וחמימות משפחתית.

זה מצד אחד. מצד שני, לא כדאי ל"הנדס" אותם יותר מדי. שתהיה זרימה, שזה יהיה מרצונם ולא מאולץ.

11, 9, 6

וחדר אצלן זה לא רק לישון, הן מארחות חברות (יש להן ב"ה הרבה חברות שבאות)

יש להן מדפים עמוסים באוספים למיניהם, הן אוהבות לקרוא במיטה לפעמים, לשחק בחדר. סתם להיות לבד כשהן כועסות או עצובות. הן צריכות מרחב אישי שהן יודעות שהוא שלהן באופן קבוע.

לכאורה, לפי השיקול שלכם (בהנחה שכפי שכתבת, אינכם מעוניינים לשים את הגדול עם הקטנה):

האחת, לומר לגדולה, שאת אחות גדולה - ותהיי עם בת ה6.

השניה, את שתי הצעירות ביחד. על פניו, זה נראה יותר טוב. יתקבל יותר בהבנה כנראה. אם לאמצעית יהיה "חדר לבד", הגדולה שכבר רצתה בכך, עלולה מאד לקנא.

ויש מקום לומר לגדולה מראש, שזה מותנה בכך שהחדר לא הופך למקום שמסתגרים שם כל הזמן, כי חשוב שיש זמנים לכולן ביחד.

[בית גדול.. "צרות של עשירים"...]

מגיל 9 בערך. היו לי אחים בנים מעלי ומתחתי. אחות גדולה נשואה (שאותה החלפתי בחדר) ואחות קטנה שהיתה בחדר הקטנים.

מבחינתי היה סבבה. היה לי את המקום הפרטי שלי שהיה לי מאוד חשוב שיהיה קיים, בעיקר בגיל ההתבגרות. גם אהבתי לקרוא עד השעות הקטנות של הלילה... וגם כשהייתי צריכה מקום להתבודד, לחשוב, לדבר עם ה', לבכות...

לא נראה לי שזה קשור לקשר עם האחים, למרות שמטבע הדברים כשהאחים באזור שלי הם בנים הקשר קצת פחות הדוק.

לא היתה לי בעיה להתחלק בחדר עם שותפה או עם בעלי... 

אבל כן הייתי יחסית סגורה בזמן התיכון, לימדתי את עצמי לתקשר עם אנשים ועשיתי עבודה בשביל זה. אני לא יודעת האם זה קשור לכך ואם היו "מכריחים" אותי להיות בחדר עם אחותי הקטנה (שהיתה קטנה ממני ב-6 שנים) זה היה עוזר...

אנחנו 3 בנות ובן. עד כתה ה' ישנתי עם אחותי, ובחדר נוסף ישנו אחי ואחותי הקטנה. עברנו לבית גדול עם 3 חדרי ילדים. אחי קבל חדר לבד, אני- כי אני הבכורה ואחיותי נשארו יחד עד שנישאו  . (המון שנים, יש לציין)

לא זכורה לי שום טראומה מכך, לא בקשר עם אחי ואחיותי ולא בשיתוף בחדר עם בעלי לאחר נישואי.

גם כסטודנטית ובת שירות חלקתי חדר עם חברות ללא שום בעיה.

כאשר אני ואחותי היינו ביחד בחדר הקשר ביננו היה בינוני ומטה...(וממה שאני זוכרת זה היה סתם בגלל מריבות טיפשיות או הרגל לראות אותה.. וגם בגלל שעות שינה שונות וכו..) כאשר היא התחתנה ונשארתי לבד הקשר שלי איתה נהיה הרבה יותר טוב. 

אומנם אפשר לתלות את זה על הגיל שהשתנה.. וכך גם הבגרות..אבל לדעתי אין כללים בעניין, זה באמת תלוי באופי של הילדות..

בהצלחה! ותזכרי שכל מה שאת מחליטה עכשיו ניתן לשנות בעת הצורך.. זה לא קבוע! ואולי הידיעה הזו תעזור לך להירגע מהחששות (ניתן לשנות סדרים נניח בפסח, כשממילא הכל מבולגן ומסדרים הכל מחדש)

נחשוב על האפשרויות , רעיונות מעניינים.

בעזהי"ת

(יש אח"כ עוד בן קטן יותר, אבל זה לא שינה שום דבר)

ותמיד האח היה בחדר אחד,

ולנו הבנות היו 2 חדרים- בחדר אחד הייתה אחת, ובחדר השני- שתיים- והתחלפנו כל כמה חודשים (אולי כל שנה.. משהו כזה)

ככה שכל אחת הייתה קצת לבד וקצת ביחד, וגם הביחד היה פעם עם זאת ופעם עם זאת.

כשאני- הבכורה- יצאתי לפנימיה, אני קיבלתי את החדר לבד לתקופה יותר ארוכה- כמעט שלוש שנים- עד שהאחות שמתחתי יצאה גם היא לפנימיה, ואז הועברנו שתינו לחדר המשותף וזאת שנשארה בבית קיבלה את החדר לבד..

זה גם שיקולים די הגיוניים- כל פעם לצמצם לכמה שפחות חדרים; אם אני בפנימיה ויש 2 בבית- הם יהיו באותו חדר והחדר הלבד יהיה סגור רוב הזמן,

אם יש 2 בפנימיה ואחת בבית- ה2 יהיו יחד בחדר- והחדר הזה יהיה סגור רוב הזמן..

כשהתחתנתי אחיות שלי עברו יחד לחדר והחדר הלבד נשאר ריק.

הפערים כמעט בדיוק אותם פערים..  אולי היינו 12, 9 ו6.. משהו כזה

הגדולה שלך מאוד רוצה להיות לבד ואת מפחדת מההשלכות, מובן לגמרי. מה עם לנסות? אני חושבת שכדאי לך לעשות תקופת ניסיון, לפני זה לדבר עם הגדולה ולהסביר לה את השיקולים ברמה שלה, להדגיש ולהבהיר כמה כללים שאת קובעת ובודקת אותם בתקופה זו ולראות איך הולך.

הרי בינינו- נכון שלחיות עם אחות באותו חדר מפתח שיתוף ופתיחות וכו', אבל אני מכירה הרבה בנות שחיו לבד והן אחלה בקטע, ומלא שחיו ביחד ולא מבינה איך אחיות שלהן שרדו איתן יום. אני חושבת שמלנסות לא תפסידי. בטח אם הילדה תהיה מודעת להתלבטות ומה את מצפה ממנה. שיתוף עם אחיות ואכפתיות וכו' נוצרים מעוד הרבה דברים- אפשר לקבוע ארוחה ביום שבה כולם ביחד, אפשר לקבוע שלמשל בשבת כן ישנים יחד, אפשר ליצור פעילות משותפת ונחמדה כמו אפייה או הכנת ארוחת ערב או יצירה או חוג ביחד של הבנות, התנדבות משותפת, תפקיד מסויים ששתי בנות שותפות בו  ועוד...

לפחות בנתיים

ושוב תודה לכל מי ששיתף.

התחלתי לדבר על זה עם הילדים, כמובן שלכל אחד דיעה שונה בעניין. נראה שנעשה איזה דיון משותף.

ונעשה תקופןת ניסיון.

לפעמים צריך לשים בצד את עבודת המידות והחינוך והמלחמות -- וללכת קצת עם הצרכים של הילד. כדי שאדם יוכל להתקדם ולהתפתח הוא צריך את המקלט הזה, את המקום שמקבל אותו ולא הולך נגדו.

כדאי שיהיו יחד ויתרגלו לשתף וכו'.

כשגדלים קצת הגיוני מאד שירצו יותר מרחב אישי. וזה לא כזה רע ונורא. כמובן במגבלות המקום וכו'.

ואני שותפה להרגשה שלך שזה נחמד שכולם כזה יחד ונהנים ומשתפים. ועדיין אפשר גם להענות לבקשות אם אפשרי.

אני הייתי תקופות מסויימות בילדותי עם אחות ואח"כ עם אחות קטנה ממני בהרבה ואח"כ גם לבד ולא נראה לי שזה עשה לי רע או משהו כזה.

אח"כ הייתי שמה את האמצעית לבד.

נשמע שהיא היחידה שבקשה ורצה.

הקטנה לא רוצה להשאר לבד.

אני חושבת שאפשר ללמוד להסתדר גם אם לא באותו חדר.

אפילו להפך אם לאחת קשה יותר להסתדר עם אנשים לחלוק ביחד אותו חדר רק יחריף את המצב בגיל ההתבגרות.

נשמע שבמקרה שלה היא נמצאת בשלב שלפני חלוקת אותו חדר. גם לחלוק אותו בית מזמין התמודדויות לא פשוטות בעיקר בשבילה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....