שעות בבית הספר לילד עם בעיית קשב יכולות להיות סיוט. 

אפשר לקחת בחשבון לוותר לו , אבל אז השאלה היא מה החלופה? לשבת בבית בחוסר מעש -לא חלופה טובה כמובן. אתם יכולים להרשות לעצמכם חינוך ביתי? אם מחליטים להשאיר בבית ,אז חייבים לייצר מסגרת חדשה בתוך הבית. היא יכולה להיות טיפה יותר גמישה , אבל עדיין מסגרת זה בריאות. 

מכירה את זה מקרוב. זה מאוד לא פשוט.

אי אפשר לוותר על שיגרה וסדר יום לאורך זמן. אפשר לתת לו יום חופש פה ושם, אבל מנסיון, קשה להם עוד יותר לחזור ללימודים אחרי יום חופש.

את יכולה לשקול חינוך ביתי - יתכן שזה יהיה פתרון טוב, ויתכן שלא.

רק השבוע הבנתי מהיועצת בביה"ס שלנו שבהוראת הפיקוח ניתן לאפשר לילדים שסובלים מקשיים בתחום לסיים את יום הלימודים מוקדם יותר - זה יכול להיות חלק מהפתרון.

צריך לנסות כל מיני פתרונות - מאלטרנטיבי (אנחנו ראינו ישועות) ועד - אם אין ברירה - ריטלין.

להיות בקשר רצוף עם המחנך והיועצת ולחשוב יחד איתם איך אפשר למשוך אותו לביה"ס.

במקביל יש דרך הביטוחים המשלימים בקופות החולים כל מיני טיפולים רגשיים.

להתפלל שיעבור את מערכת החינוך בשלום , וגם לדעת שהילדים האלה הם ילדים נפלאים עם ערך מוסף.

אספר לך חוויה משלנו : את אחד הילדים (תיאור מאוד דומה למה שאת תיארת את הילד שלך) חשבו להשאיר כיתה. אמרתי למחנכת שלו - "תראי, אין לי ספק שבחיים הוא יצליח מאוד (בעל ידי זהב ויצירתי באופן יוצא דופן, וגם מבריק מבחינת אינטליגנציה), מה שנשאר זה לסמן V על 12 שנות לימוד. בואי נתקדם ושזה יהיה כבר מאחורנו..." .

בהצלחה.

לא כזה תענוג לשבת על כסא שעות על גבי שעות ולהשתעמם חלק ניכר מהזמן. אם יש לו בעיית קשב, זה דורש ממנו מאמץ גדול מאוד רק לעמוד במינימום, ואם הוא גם חכם מאוד אז המאמץ מאוד מאוד משעמם. 

לי יש שניים כאלה, אבל אני חייבת להגיד שבדרך כלל יש עוד אלמנט. לאחד יש מחנך מאוד מעצבן. לאחד אין ממש חברים (אף אחד לא מציק לו או רב אתו, אבל אין לו כל כך עם מי לשחק). שווה לבדוק אם יש עוד משהו שלא עליתם עליו. 

בזמנו הבן הגדול למד בתלמוד תורה, ולא רצה ללכת. אחרי בירורים מכאן עד פתח תקווה (וקשה מאוד לסחוט מילדים מידע!) התבררו תופעות חברתיות קשות מאוד, וחוסר מענה איום ונורא מצד הצוות. הוא הועבר אחר כבוד לממ"ד, אבל בגלל זה אני אומרת ששווה לברר לעומק. אם היית שואלת את הרב בתלמוד התורה, הוא היה אומר שהכל מצויין, והבן שלי היה מביא כל מיני סיפורים מופרכים לגבי למה הוא לא רוצה ללכת, כיון שהאמת כאבה מדי בשביל להתבטא.  

אם באמת זה "רק" חוסר רצון ללמוד, אז בד בבד עם טיפול הולם בבעיית הקשב, נדמה לי שמערכת מסודרת של תגמולים ו"מחירים" יכול לעזור - אם זה נעשה ברוגע ובאדישות מוחלטת מצד ההורים. מה שמתואר כאן נראה בין היתר כמאבק כוחות שנועד להקפיץ את ההורים אולי יותר מאשר זעקת מצוקה על תנאים לא הולמים בבית הספר. עם אחד הבנים (שכבר גדול יחסית) ולא אוהב ללכת לבית הספר היו המון המון מאבקים, צעקות, תחנונים, מה לא, עד שהחלטנו ששלושים יום של הליכה מסודרת לבית ספר מתוגמלים ביום כיף עם אבא, ואילו אי הליכה לבית הספר גורר "קנס" של עשרה שקלים, אבל בלי צעקות, כעס או מרירות. עד היום התוצאה הייתה שאפילו בימים שהוא הוציא את המיץ, אם התמדנו ודאגנו להישאר רגועים, ולהודיע לו שאין בעיה ש"יקנה" יום חופש בעשרה שקלים, אבל אבא יוצא עוד שתי דקות ואז נגמר, הוא תמיד הלך בסוף. כמובן שהטריק כאן זה באמת לקבל את זה שייתכן וישאר בבית באותו יום. כיון שזה ילד שמאווד אוהב כסף, עוד לא התנסינו בניסיון שבו הוא לוקח שבוע חופש בשישים שקלים!  מזל....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....