(זלמן נשכב על הכורסא בסלון
הביט על הקירות הציץ מהחלון
“ביתי מבצרי הוא כמו ממלכה!”
ושוב יצתה בת קול ואמרה:
זלמן זה לא אתה
סוכות עכשיו צא אל הסוכה
נובו ריש אל תהיה לי מצוברח
הבט לכוכבים הקורצים מהסכך
ביתך לא אתה
אשתך לא אתה
מעמדך לא אתה
גם אדמתך לא אתה
אתה פשוט
זלמן)
הי, זלמן, לאן אתה יוצא?
ליטול לולבי הגעתי,
לברך על אתרוגי
עונה זלמן בעליצות
וכבר חובט ערבות פליצות.
זלמן, זלמן, יום חול הוא יום זה
הנח למיניך ועבודתך עשה.
מדוע שכך? - שואל זלמננו
הרי מצווה לשמוח ביום חגנו!
סוכתי עומדת בצד, בודדה
רוצה אני לדור בה ברנינה
סוכתך אינה שווה עוד דבר, הבן!
הרגל עצמך אל היבש והכן,
כי היום - לא חג, לא מועד
היום הוא יומך לעולם ועד.
ביתך הפשוט והישן הוא מגוריך
אשרי אתה ואשרי חלקך.
יש לו שני בנים מנשה ואפריים