נדמה לי שרובנו- הנשים שרואות ערך בלידת יותר מילד אחד או שניים- מתמודדות עם הדילמה הזאת בוואריאציות שונות לאורך כל שנות ההריון- לידה- גידול ילדים שלנו.

קשה להחליט בשבילך, כמובן....

אבל דבר אחד ששמעתי פעם שאולי יבהיר לך את התמונה: במחקר מקיף שנעשה בקרב נשים בכל העולם התברר שרוב ככל הנשים הצטערו על כך שלא ילדו עוד ילד אחד, בנוסף לאלו שילדו, בלי קשר למספר הילדים.

תראי, מבחינה מקצועית בוודאי שיותר קל להיכנס לקריירה בשנות העשרים מאשר בשנות הארבעים שלנו, אבל יש לא מעט נשים שעושות ועשו את זה, בהצלחה יפה.

הי.

אני התחתנתי מבוגרת וב"ה יש לי שלושה ילדים. גם צפופים - דבר שמקשה מאוד.  אני גם עובדת כך שהקושי גדול עוד יותר.

אבל.    הייתי מאוד רוצה עוד ילד. רק שהזמן כמעט תם ולא מצליח לנו.

את הילד אי אפשר אח"כ את העבודה כן, גם אם קשה.

וכדי לקבל החלטה תסתכלי קדימה עוד 10-20 שנה ותראי את המשפחה שלך.   לי קוסם לראות שם עוד ילד.

זו התכלית לדעתי.  העבודה מספקת עכשיו ונעלמת אח"כ.  המשפחה מספקת עם כל הקושי, כל הזמן ובטח בעתיד.  משם הנחת האמיתית.

תזכרי שאפשר לחזור לעבודה גם אחרי שנה בבית.  לפעמים בריא לאמא לעשות משהו עם עצמה וכך טוב יותר לבית ולילדים.

הרבה הצלחה

בגלל זה אני כל כך רוצה עוד ילד, כי בטווח הארוך ברור לי שאשכח את כל הלילות בלי השינה ואת כל העומס שבלגדל ילדים קטנים וצפופים. אילו ההריון ההוא היה מחזיק הייתי אמא לחמישה ילדים כשהגדולה עוד לא בת 5 (הריון תאומים) אבל זה לא מה שקרה. הזדרזנו במודע כי הזמן כמעט נגמר גם לנו, ושנינו רוצים עוד אחד.

וכן, אני בטוחה שאתחרט אם לא אלד שוב. בטוחה מרגע שילדתי את השלישית.

אבל - בדומה לבתים רבים - אני הלב של הבית. אם לי אין כוח הבית נופל איתי ועלי. בעלי נהדר, פשוט המפתח לאיזון הוא אצלי. ההריון מטלטל את הגוף ואת הנפש, ולאחריו שהות בבית עם קטנטן חדש.

במישור האישי מפחדת שלעולם לא אפתח קריירה. אני עצמאית ועובדת בבית, וזה כבר לא עושה לי טוב.

לקח לי הרבה זמן להתאושש מההפלה ולהתאזן מחדש. אז שוב לטלטל הכל. והכוח מנין. והכסף. והרוך והעדינות לבעלי. והסבלנות לילדים. אלה לא רק המחירים האישיים שאני משלמת, לא רק המחירים שסופגת הזוגיות, אלא גם מחיר שמשלמים הילדים הקיימים.

כל הטיעונים בעד ונגד כל כך משכנעים . אז נדמה לי שמהפורום לא תצא לך ישועה . את צריכה לנשום עמוק , להסתכל פנימה . להקציב זמן ולקבל החלטה . ואז -גם אם את מחליטה שזהו, את שמחה ברוך השם בשלושה ילדים בריאים ולא יהיו עוד -אז לסלק את הצער, ואת החרטה , ולשמוח. 

מברכת אותך בהחלטה טובה , ותמיד לזכור , שאת ההחלטה האמיתית מחליט בורא העולם , ולא נותר לנו אלא לקבל באהבה, שזה לא פשוט בכלל לפעמים . 

אין זה סותר.

כמובן צריך הרבה כוחות אבל בסופו של דבר הילדים נותנים את הכוחות גם לכל השאר...

ואפשר לגדל ילדים ביחד עם יציאה לעבודה ופיתוח האישיות, תוך ויתורים מסוימים, שאת חושבת שאינם גדולים מדי עבורך. למשל אין חובה להשאר שנה עם כל ילד בבית. יש בעולם מעונות מצוינים ומטפלות מעולות שאפשר להשאיר את הילד בעיניים עצומות ולתת לעצמך (וגם לפרנסה) את רוב היום ואז אחר כך מתחילים החיים "האמיתיים"

נכון שאפשר, אבל מבחינתה אם היא תלד עוד ילד אז היא רוצה להישאר איתו בבית.

גם אני חשה כך.

כל ילד מעכב עוד שנה (+-) את ההתפתחות האישית.

אני כ"כ רציתי להתחיל ללמוד את התואר השני אחרי הלידה האחרונה (הקטנטונת בת 1.8) ולטפח את העסק שלי והיה לי ברור שזה מה שאעשה סוףסוף!!!! (גם היה לי ברור ש"סגרתי ת'בסטה")

אבל לריבונו של עולם היו תכניות אחרות ואני כבר בסוף החודש השמיני.

מבינה שעם כל הקושי והכמיהה ללמוד ולהתפתח - אדחה זאת לעוד שנה שנתיים.

פעם יצא לי לשוחח עם אם לשישה, שכיום כבר סבתא, והיא אמרה שהיא מאוד מאוד מצטערת שלא "הביאה" עוד שני ילדים בהמשך. בזמנו, כשהיתה צעירה יותר, היו לה שיקולי קריירה. והיום היא מצטערת.

מצד שני: אני מכירה אמא ל3 בנות מקסימות שמבחינתה מציתה את העניין והיא פורחת מבחינת קריירה.

לכי עם הלב!! בהצלחה.

לפעמים כיף ולפעמים... מתסכל לדחות את הלימודים שוב ושוב ושוב. ושוב.

להביא ילד.

נשמע שמבחינת הגיל להריון אין לך עוד הרבה זמן. זה כנראה דבר ידוע.

באשר לגיל התעסוקתי- זה לא דבר שיש בו כללים ושנה- שנתיים לא מהווים באמת בעיה.

מקובל לומר בשם חכמים שהילדים מביאים איתם את המזל.

יתכן ויהיה קושי כלכלי. לדעתי כשבעוד עשור או שניים תשבי בשולחן מלא באנשים וילדים שכולם יצאו מפרי בטנך (לרבות נכדים מתוקים)- לא תצטערי שהיה לך קצת קשה כלכלית. ולוואי שגם קושי כלכלי לא יהא.

"הכל סובב את האשכנזים". 

שלום כמובן ששאלתך נפוצה גם אצל דתיים, אולם הזכות להוסיף עוד ילד בעם ישראל גדולה לאין ערוך מהתפתחות עסקית שמתוך רצון אמיתי תוכל להיות מצליחנית גדולה גם בעוד כמה שנים ובצלחה בגידול השלושה שכבר זכיתם .

בתחילת הקשר הייתי מאד חולה והריון לא היה אפשרי. משהחלמתי והבאנו את הראשונה היינו כל כך מאושרים שהמשכנ, בקצב שהפתיע את הסובבים אותנו (3 ילדים ב 3.5 שנים לא נפוץ במחוזותנו), פשוט איבדתי את עצמי בדרך ואני רוצה למצוא את עצמי מחדש . אם לי יהיה רע כל המשפחה תסבול. אני רוצה להתאזן, מקווה לעשות זאת בקרוב, ואז להרות שוב. בעלי איתי, הוא רק רוצה שאהיה במצב טוב יותר להכיל הריון ולידה וגידול אינטנסיבי של ארבעה. הגדולה עוד לא בת 5.

מאד מייחלת למשפחה גדולה, זה חלום שלי מגיל צעיר.

תודה לכולכם על החיזוק והעידוד, הכף אצלי מאד נוטה להריון ולא לכיוון כלכלי/עסקי (אנחנו טיפוסים מאד לא חומרניים) אבל אני מרגישה שהנפש צריכה להיות מאוזנת וכמהה באמת לילד נוסף, שאי אפשר להביא נשמה לעולם 'בכוח', אלא צריך לרצות באמת, כפי שרציתי את השלושה שישנם.

קודם כל חיבוק על החולי שתיארת בתחילה, ועל ההפלה שחווית לא מזמן. הפלה זה דבר טראומטי וכואב ששובר את החלומות ואת התקוות. זה ממש אובדן גדול וקשה, גם אם היה בשבוע מוקדם.

חיבוק חם.

אני רוצה להבדיל פה בין מספר דברים שכתבת, ואולי לתת לך נקודת מבט.

את רוצה ילד, זה רצון טבעי ונורמלי של אמא, נשמע שאת מאושרת עם ילדייך ועם גידולם ואת רוצה עוד. זה נפלא! נשמע גם שבעלך תומך מאוד ואוהב אותך ואת הילדים. נשמע שהוא קשוב לך ולרגשותייך ומכבד אותם. כמה נהדר וחשוב, ולא מובן מאליו!

אני מניחה שהאובדן גרם לרצון לעוד ילד לגדול בהרבה. יש תחושה אחרי אובדן הריון- שאם נלד עוד ילד הוא ימלא את החלל שנפער (אני מדברת מנסיון). זה נכון במידה מסוימת אם כי לא לגמרי. תמיד נשארת פינה קטנה לאובדן ההוא, שאי אפשר להחליפו בדבר אחר.

ויחד עם זאת- ההרגשה החזקה מאוד היא שהריון נוסף באמת יביא רפואה לנפש ולנשמה שכל כך רצו עוד, ואיבדו...

הרצון שלך מובן והגיוני.

זה מישור אחד.

יש מישור נוסף- של הרצון שלך לעבוד ולצאת לשוק, ליצור לעצמך קריירה משלך שהיא שונה ממה שעשית עד היום בבית. הרצון שלך לפרוץ החוצה ולממש את עצמך, כשהתחושה החזקה היא שמימוש עצמי וקריירה בהכרח סותרים את גידול הילדים והתנהלות הבית השליו.

דבר שלישי שאת מעלה פה- והוא בעיני המפתח- זה התחושה שלך שאת חלשה בנפש, שאין לך כוחות, שמשהו בתוכך זקוק לקצת אויר ולאיזון. 

אני חושבת שיש לך יכולת מודעות טובה מאוד, והמבט הזה על עצמך הוא המפתח להחלטותייך.

יקרה, אמא טובה ובת זוג טובה היא זו שמרגישה שיש לה מקום בנשמה שלה להכיל את העולם ואת עצמה. היא אישה שמרגישה שטוב לה בתוך עצמה. היא אישה שמרגישה שיש לה כוחות נפש להכיל את הדברים סביבה- הבית, הילדים, הבעל, וגם את מה שהיא חווה בתוכה.

אין זה משנה כל כך אם תצאי לעבוד ובכך תרכשי את האיזון ותחושת הרוגע הפנימית שלך, או שתישארי בבית ותלדי עוד ילד ובכך תשיגי רוגע פנימי, או שתעשי דברים נעימים וטובים לנשמה ולעצמך. משנה האם בסופו של דבר תשיגי תחושה פנימית שאת רגועה ונינוחה, מסוגלת בצורה מאוזנת להכיל את העולם סביבך.

לשם את צריכה לחתור בעיני, וזו הנקודה שצריכה להיות נר לרגלייך בבואך להחליט החלטות.

לפי מה שקראתי ממה שכתבת- את רוצה מאוד ילד אך מרגישה מדולדלת כוחות.

האם יכול להיות שתמתיני שנה? האם את יכולה לקחת בחשבון שנה אחת של רוגע והתחדשות פנימית, ייצוב פנימי (כמה זמן עבר מההפלה, ומה גיל הכי קטן/ה שלך?)

האם את יכולה לקחת את עצמך רגע ברצינות ולהניח בצד לשנה את החלום לעוד ילד- ולתת לעצמך להתאוורר מעט מכל הבעיות? לדאוג לעצמך ולמלא מצברים?

איני מדברת דווקא על יציאה לשוק העבודה. יכול להיות שתמצאי שדברים אחרים משמחים אותך ומאווררים אותך ונותנים לך משמעות לחייך.

[הקריירה יכולה לפרוץ גם בעוד כמה שנים, אינך צריכה לפחד מכך. בעיני גם בגיל 40+ קריירה יכולה לפרוץ. הכל בראש.]

אני מרגישה שאת זקוקה לאיזון פנימי לפני שאת הולכת על עוד הריון. רלוונטי לחכות שנה בשביל זה? ואז לבחון מחדש את העניינים בתוכך?

בעיני זה הכי נכון- לך, למשפחתך, ולתינוק שבעזרת ה' תלדי בעוד שנה או כמה זמן שייקח.

בהצלחה רבה!

התגובה שלך מאד חידדה לי משהו. נטיתי לחפש את הפתרונות בחוץ (פיתוח הקריירה/לידה של ילד נוסף) אבל הם בי, רק לא גלויים לי עדיין. כשהייתי חולה היתה תקופה בה הייתי כועסת וממורמרת והיה לי רע. מאד. לקח לי הרבה זמן לקבל את החולי ולהשלים איתו, וברגע שיכולתי לעשות זאת הפכתי לאדם נעים ורגוע יותר. המצב הרפואי לא השתנה, רק התפישה שלי השתנתה.

גם התקופה הזו היא סוג של מבחן עבורי, ואני מרגישה שאני צריכה להפנות אנרגיות פנימה כדי לצלוח אותה. לא ברור לי מה השתנה, כי המציאות הסובבת אותי דומה, רק משהו פנימי עכור כרגע ומושך אותי למטה.

הקטנה שלי בת 16 חודש. נכנסה למסגרת בספטמבר.

אולי זה חלק ממה שמושך אותי למטה. הילדים שלי מאד קטנים, אבל אני כבר מתחילה לראות את העצמאות שלהם מתפתחת ואת ההיפרדות שלהם ממני כל פעם קצת, שמחה לראות אותם גדלים ומתפתחים כל כך יפה, אבל גם  חוששת מלגדל ילדים גדולים, כאלה שהם כבר אנשים בזכות עצמם, שלא זקוקים לי באמת.

אני יודעת שילד 'אחר' לא יפצה על ההריון שאבד. לצערי זהו לא האובדן הראשון שלי.

אבל התשוקה לילד נוסף מאד חזקה, אני מקווה שאתאושש בקרוב, מתקרבת לגיל בו לא אוכל עוד ללדת.

"הכל סובב את האשכנזים". 

וכל הכבוד לך שאת שמה את הדברים על השולחן בכנות וביושר.

לקחת טווח של חצי שנה ולהגדיר יעדים לביצוע

לתת לעצמכם מלכתחילה אפשרות לעוד 3 חודשים

כך אפשר למצות ולהתקדם עוד קצת במישור האישי, ולא לדחות פרק זמן מדי משמעותי

דרך אגב, מי שמלכתחילה מביא ילדים על מנת שלא לחנכם- זה לא כמו מי שמשתדל להשקיע ולחנך בילדיו

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...