נדמה לי שרובנו- הנשים שרואות ערך בלידת יותר מילד אחד או שניים- מתמודדות עם הדילמה הזאת בוואריאציות שונות לאורך כל שנות ההריון- לידה- גידול ילדים שלנו.

קשה להחליט בשבילך, כמובן....

אבל דבר אחד ששמעתי פעם שאולי יבהיר לך את התמונה: במחקר מקיף שנעשה בקרב נשים בכל העולם התברר שרוב ככל הנשים הצטערו על כך שלא ילדו עוד ילד אחד, בנוסף לאלו שילדו, בלי קשר למספר הילדים.

תראי, מבחינה מקצועית בוודאי שיותר קל להיכנס לקריירה בשנות העשרים מאשר בשנות הארבעים שלנו, אבל יש לא מעט נשים שעושות ועשו את זה, בהצלחה יפה.

הי.

אני התחתנתי מבוגרת וב"ה יש לי שלושה ילדים. גם צפופים - דבר שמקשה מאוד.  אני גם עובדת כך שהקושי גדול עוד יותר.

אבל.    הייתי מאוד רוצה עוד ילד. רק שהזמן כמעט תם ולא מצליח לנו.

את הילד אי אפשר אח"כ את העבודה כן, גם אם קשה.

וכדי לקבל החלטה תסתכלי קדימה עוד 10-20 שנה ותראי את המשפחה שלך.   לי קוסם לראות שם עוד ילד.

זו התכלית לדעתי.  העבודה מספקת עכשיו ונעלמת אח"כ.  המשפחה מספקת עם כל הקושי, כל הזמן ובטח בעתיד.  משם הנחת האמיתית.

תזכרי שאפשר לחזור לעבודה גם אחרי שנה בבית.  לפעמים בריא לאמא לעשות משהו עם עצמה וכך טוב יותר לבית ולילדים.

הרבה הצלחה

בגלל זה אני כל כך רוצה עוד ילד, כי בטווח הארוך ברור לי שאשכח את כל הלילות בלי השינה ואת כל העומס שבלגדל ילדים קטנים וצפופים. אילו ההריון ההוא היה מחזיק הייתי אמא לחמישה ילדים כשהגדולה עוד לא בת 5 (הריון תאומים) אבל זה לא מה שקרה. הזדרזנו במודע כי הזמן כמעט נגמר גם לנו, ושנינו רוצים עוד אחד.

וכן, אני בטוחה שאתחרט אם לא אלד שוב. בטוחה מרגע שילדתי את השלישית.

אבל - בדומה לבתים רבים - אני הלב של הבית. אם לי אין כוח הבית נופל איתי ועלי. בעלי נהדר, פשוט המפתח לאיזון הוא אצלי. ההריון מטלטל את הגוף ואת הנפש, ולאחריו שהות בבית עם קטנטן חדש.

במישור האישי מפחדת שלעולם לא אפתח קריירה. אני עצמאית ועובדת בבית, וזה כבר לא עושה לי טוב.

לקח לי הרבה זמן להתאושש מההפלה ולהתאזן מחדש. אז שוב לטלטל הכל. והכוח מנין. והכסף. והרוך והעדינות לבעלי. והסבלנות לילדים. אלה לא רק המחירים האישיים שאני משלמת, לא רק המחירים שסופגת הזוגיות, אלא גם מחיר שמשלמים הילדים הקיימים.

כל הטיעונים בעד ונגד כל כך משכנעים . אז נדמה לי שמהפורום לא תצא לך ישועה . את צריכה לנשום עמוק , להסתכל פנימה . להקציב זמן ולקבל החלטה . ואז -גם אם את מחליטה שזהו, את שמחה ברוך השם בשלושה ילדים בריאים ולא יהיו עוד -אז לסלק את הצער, ואת החרטה , ולשמוח. 

מברכת אותך בהחלטה טובה , ותמיד לזכור , שאת ההחלטה האמיתית מחליט בורא העולם , ולא נותר לנו אלא לקבל באהבה, שזה לא פשוט בכלל לפעמים . 

אין זה סותר.

כמובן צריך הרבה כוחות אבל בסופו של דבר הילדים נותנים את הכוחות גם לכל השאר...

ואפשר לגדל ילדים ביחד עם יציאה לעבודה ופיתוח האישיות, תוך ויתורים מסוימים, שאת חושבת שאינם גדולים מדי עבורך. למשל אין חובה להשאר שנה עם כל ילד בבית. יש בעולם מעונות מצוינים ומטפלות מעולות שאפשר להשאיר את הילד בעיניים עצומות ולתת לעצמך (וגם לפרנסה) את רוב היום ואז אחר כך מתחילים החיים "האמיתיים"

נכון שאפשר, אבל מבחינתה אם היא תלד עוד ילד אז היא רוצה להישאר איתו בבית.

גם אני חשה כך.

כל ילד מעכב עוד שנה (+-) את ההתפתחות האישית.

אני כ"כ רציתי להתחיל ללמוד את התואר השני אחרי הלידה האחרונה (הקטנטונת בת 1.8) ולטפח את העסק שלי והיה לי ברור שזה מה שאעשה סוףסוף!!!! (גם היה לי ברור ש"סגרתי ת'בסטה")

אבל לריבונו של עולם היו תכניות אחרות ואני כבר בסוף החודש השמיני.

מבינה שעם כל הקושי והכמיהה ללמוד ולהתפתח - אדחה זאת לעוד שנה שנתיים.

פעם יצא לי לשוחח עם אם לשישה, שכיום כבר סבתא, והיא אמרה שהיא מאוד מאוד מצטערת שלא "הביאה" עוד שני ילדים בהמשך. בזמנו, כשהיתה צעירה יותר, היו לה שיקולי קריירה. והיום היא מצטערת.

מצד שני: אני מכירה אמא ל3 בנות מקסימות שמבחינתה מציתה את העניין והיא פורחת מבחינת קריירה.

לכי עם הלב!! בהצלחה.

לפעמים כיף ולפעמים... מתסכל לדחות את הלימודים שוב ושוב ושוב. ושוב.

להביא ילד.

נשמע שמבחינת הגיל להריון אין לך עוד הרבה זמן. זה כנראה דבר ידוע.

באשר לגיל התעסוקתי- זה לא דבר שיש בו כללים ושנה- שנתיים לא מהווים באמת בעיה.

מקובל לומר בשם חכמים שהילדים מביאים איתם את המזל.

יתכן ויהיה קושי כלכלי. לדעתי כשבעוד עשור או שניים תשבי בשולחן מלא באנשים וילדים שכולם יצאו מפרי בטנך (לרבות נכדים מתוקים)- לא תצטערי שהיה לך קצת קשה כלכלית. ולוואי שגם קושי כלכלי לא יהא.

עם שאולי18.

בע"ה תצליחי להביא עוד ילד בריא (או תאומים בריאים) ועל זה בחיים לא תצטערי.

שיהיה לך רק טוב. בהצלחה.

שלום כמובן ששאלתך נפוצה גם אצל דתיים, אולם הזכות להוסיף עוד ילד בעם ישראל גדולה לאין ערוך מהתפתחות עסקית שמתוך רצון אמיתי תוכל להיות מצליחנית גדולה גם בעוד כמה שנים ובצלחה בגידול השלושה שכבר זכיתם .

בתחילת הקשר הייתי מאד חולה והריון לא היה אפשרי. משהחלמתי והבאנו את הראשונה היינו כל כך מאושרים שהמשכנ, בקצב שהפתיע את הסובבים אותנו (3 ילדים ב 3.5 שנים לא נפוץ במחוזותנו), פשוט איבדתי את עצמי בדרך ואני רוצה למצוא את עצמי מחדש . אם לי יהיה רע כל המשפחה תסבול. אני רוצה להתאזן, מקווה לעשות זאת בקרוב, ואז להרות שוב. בעלי איתי, הוא רק רוצה שאהיה במצב טוב יותר להכיל הריון ולידה וגידול אינטנסיבי של ארבעה. הגדולה עוד לא בת 5.

מאד מייחלת למשפחה גדולה, זה חלום שלי מגיל צעיר.

תודה לכולכם על החיזוק והעידוד, הכף אצלי מאד נוטה להריון ולא לכיוון כלכלי/עסקי (אנחנו טיפוסים מאד לא חומרניים) אבל אני מרגישה שהנפש צריכה להיות מאוזנת וכמהה באמת לילד נוסף, שאי אפשר להביא נשמה לעולם 'בכוח', אלא צריך לרצות באמת, כפי שרציתי את השלושה שישנם.

קודם כל חיבוק על החולי שתיארת בתחילה, ועל ההפלה שחווית לא מזמן. הפלה זה דבר טראומטי וכואב ששובר את החלומות ואת התקוות. זה ממש אובדן גדול וקשה, גם אם היה בשבוע מוקדם.

חיבוק חם.

אני רוצה להבדיל פה בין מספר דברים שכתבת, ואולי לתת לך נקודת מבט.

את רוצה ילד, זה רצון טבעי ונורמלי של אמא, נשמע שאת מאושרת עם ילדייך ועם גידולם ואת רוצה עוד. זה נפלא! נשמע גם שבעלך תומך מאוד ואוהב אותך ואת הילדים. נשמע שהוא קשוב לך ולרגשותייך ומכבד אותם. כמה נהדר וחשוב, ולא מובן מאליו!

אני מניחה שהאובדן גרם לרצון לעוד ילד לגדול בהרבה. יש תחושה אחרי אובדן הריון- שאם נלד עוד ילד הוא ימלא את החלל שנפער (אני מדברת מנסיון). זה נכון במידה מסוימת אם כי לא לגמרי. תמיד נשארת פינה קטנה לאובדן ההוא, שאי אפשר להחליפו בדבר אחר.

ויחד עם זאת- ההרגשה החזקה מאוד היא שהריון נוסף באמת יביא רפואה לנפש ולנשמה שכל כך רצו עוד, ואיבדו...

הרצון שלך מובן והגיוני.

זה מישור אחד.

יש מישור נוסף- של הרצון שלך לעבוד ולצאת לשוק, ליצור לעצמך קריירה משלך שהיא שונה ממה שעשית עד היום בבית. הרצון שלך לפרוץ החוצה ולממש את עצמך, כשהתחושה החזקה היא שמימוש עצמי וקריירה בהכרח סותרים את גידול הילדים והתנהלות הבית השליו.

דבר שלישי שאת מעלה פה- והוא בעיני המפתח- זה התחושה שלך שאת חלשה בנפש, שאין לך כוחות, שמשהו בתוכך זקוק לקצת אויר ולאיזון. 

אני חושבת שיש לך יכולת מודעות טובה מאוד, והמבט הזה על עצמך הוא המפתח להחלטותייך.

יקרה, אמא טובה ובת זוג טובה היא זו שמרגישה שיש לה מקום בנשמה שלה להכיל את העולם ואת עצמה. היא אישה שמרגישה שטוב לה בתוך עצמה. היא אישה שמרגישה שיש לה כוחות נפש להכיל את הדברים סביבה- הבית, הילדים, הבעל, וגם את מה שהיא חווה בתוכה.

אין זה משנה כל כך אם תצאי לעבוד ובכך תרכשי את האיזון ותחושת הרוגע הפנימית שלך, או שתישארי בבית ותלדי עוד ילד ובכך תשיגי רוגע פנימי, או שתעשי דברים נעימים וטובים לנשמה ולעצמך. משנה האם בסופו של דבר תשיגי תחושה פנימית שאת רגועה ונינוחה, מסוגלת בצורה מאוזנת להכיל את העולם סביבך.

לשם את צריכה לחתור בעיני, וזו הנקודה שצריכה להיות נר לרגלייך בבואך להחליט החלטות.

לפי מה שקראתי ממה שכתבת- את רוצה מאוד ילד אך מרגישה מדולדלת כוחות.

האם יכול להיות שתמתיני שנה? האם את יכולה לקחת בחשבון שנה אחת של רוגע והתחדשות פנימית, ייצוב פנימי (כמה זמן עבר מההפלה, ומה גיל הכי קטן/ה שלך?)

האם את יכולה לקחת את עצמך רגע ברצינות ולהניח בצד לשנה את החלום לעוד ילד- ולתת לעצמך להתאוורר מעט מכל הבעיות? לדאוג לעצמך ולמלא מצברים?

איני מדברת דווקא על יציאה לשוק העבודה. יכול להיות שתמצאי שדברים אחרים משמחים אותך ומאווררים אותך ונותנים לך משמעות לחייך.

[הקריירה יכולה לפרוץ גם בעוד כמה שנים, אינך צריכה לפחד מכך. בעיני גם בגיל 40+ קריירה יכולה לפרוץ. הכל בראש.]

אני מרגישה שאת זקוקה לאיזון פנימי לפני שאת הולכת על עוד הריון. רלוונטי לחכות שנה בשביל זה? ואז לבחון מחדש את העניינים בתוכך?

בעיני זה הכי נכון- לך, למשפחתך, ולתינוק שבעזרת ה' תלדי בעוד שנה או כמה זמן שייקח.

בהצלחה רבה!

התגובה שלך מאד חידדה לי משהו. נטיתי לחפש את הפתרונות בחוץ (פיתוח הקריירה/לידה של ילד נוסף) אבל הם בי, רק לא גלויים לי עדיין. כשהייתי חולה היתה תקופה בה הייתי כועסת וממורמרת והיה לי רע. מאד. לקח לי הרבה זמן לקבל את החולי ולהשלים איתו, וברגע שיכולתי לעשות זאת הפכתי לאדם נעים ורגוע יותר. המצב הרפואי לא השתנה, רק התפישה שלי השתנתה.

גם התקופה הזו היא סוג של מבחן עבורי, ואני מרגישה שאני צריכה להפנות אנרגיות פנימה כדי לצלוח אותה. לא ברור לי מה השתנה, כי המציאות הסובבת אותי דומה, רק משהו פנימי עכור כרגע ומושך אותי למטה.

הקטנה שלי בת 16 חודש. נכנסה למסגרת בספטמבר.

אולי זה חלק ממה שמושך אותי למטה. הילדים שלי מאד קטנים, אבל אני כבר מתחילה לראות את העצמאות שלהם מתפתחת ואת ההיפרדות שלהם ממני כל פעם קצת, שמחה לראות אותם גדלים ומתפתחים כל כך יפה, אבל גם  חוששת מלגדל ילדים גדולים, כאלה שהם כבר אנשים בזכות עצמם, שלא זקוקים לי באמת.

אני יודעת שילד 'אחר' לא יפצה על ההריון שאבד. לצערי זהו לא האובדן הראשון שלי.

אבל התשוקה לילד נוסף מאד חזקה, אני מקווה שאתאושש בקרוב, מתקרבת לגיל בו לא אוכל עוד ללדת.

- הפתרונות בתוכך, שמחה שאת מבינה זאת, ושיש לך נסיון חיים עם הנושא. את מבינה את זה עמוק מבפנים.

- תינוקת בת 16 חודש זה אומר פחות משנה וחצי. זה קטן מאוד. את יודעת, עד שנתיים אחרי לידה- את עדיין נחשבת יולדת. זה נכתב בהלכה אך גם ברפואה מתייחסים לזה כך. אישה נחשבת יולדת (מבחינה גופנית ונפשית) עד שנתיים אחרי לידה!! זה אומר שאת עדיין בתחום של אישה יולדת, עם העליות והירידות שיש לעיתים ליולדת, עם חוסר היציבות העדין, לעיתים עם חוסר שינה מספקת, לעיתים עם הנקה עדיין, לעיתים עם התמודדות עם התפתחות של הילד וצרכים שונים שלו.

זה קשה לגדל תינוק קטן, ועם זאת משמח מאוד- כדברייך.

את נחשבת יולדת עוד מהלידה של בתך, קל וחומר שמההפלה שעברת. אני מניחה שיש לך עדיין הורמונים שונים, וקושי אמיתי עם ההפלה ההיא, למרות שלכאורה חזרת לחיים רגילים והכל מאחורייך.

בנוסף את מתמודדת עם 3 ילדים קטנים וזה דורש הרבה. אין זה פשוט!! שימי לב ליומיום שלך וכמה הוא דורש ממך.

- הרצון שלך להשאיר את הילדים שלך תינוקות קטנים ותלויים הוא מובן, ועם זאת אני חושבת שכדאי להבין שגם אם תלדי עוד תינוק שיהיה תלוי בך- הילדים האחרים ימשיכו לגדול... והם, מה לעשות (זה הטבע וזה מצוין למרות הכאב הכרוך בכך) ייפרדו ממך ויותר ויותר יפתחו עצמאות. בכך שאת יולדת עוד תינוק אינך עוצרת את הילדים האחרים מלגדול... ולכן כדאי שתביני כבר עתה שהילדים שלך גדלים ורוצים אותך מאפשרת להם צמיחה ועצמאות.

אני חושבת שהתפקיד שלך כאמא לילדייך הגדלים הוא מצד אחד להיות להם אמא שהם יכולים להיתלות בה ולהישאר קשורים אליה חזק, ומצד שני מאפשרת להם לצאת לעולם, להסתדר לבד, לגדול ולהוציא את כוחותיהם לפועל... ולהישאר שם, לכל מקרה שיצטרכו אותך. תמיד להיות שם קשובה ואוהבת, אך לאפשר להם עצמאות ולשחרר אותם בתוכך.

אם לא תאפשרי להם לגדול ולהיות עצמאיים הם עלולים לפתח תלות לא בריאה, ובסופו של דבר יהיו פחות עצמאיים.

היי קשובה, אוהבת ותומכת, ואפשרי להם עצמאות לחקור את העולם.

זה כואב לשחרר אותם אך בסופו של דבר את לא לגמרי משחררת- את תמיד שם עבורם. משגיחה מהצד, וכתובת לחזרה כשיש צרה. (כמו ציפור שמשלחת את גוזליה ומחכה להם בקן, והם חוזרים כל פעם שהם מתגעגעים או זקוקים לחיבוק או הגנה או תמיכה...)

- נסי לבדוק עד כמה התשוקה לילד נוסף מיידית לא תפגע בך עוד יותר כאמא- גם לו וגם לילדיך האחרים.

ונסי להבין מה באמת מניע אותך לרצות עוד ילד למרות שאת מרגישה מדולדלת כוחות מגידול הילדים הצפופים. זה באמת לא קל. האם ארבעה צפופים יהיו קלים יותר? ומה עם האמהות שלך והזוגיות שלך? עד כמה זה ייקח ממך כוחות?

אפילו חצי שנה לחכות ולתת לעצמך קצת זמן- זה זמן שאת יכולה לקחת.

השעון הביולוגי אמנם מתקתק, ועם זאת גם לגוף שלך ולנפש שלך יש מה לומר בעניין. והם מאותתים לך לעצור רגע ולהקשיב לעצמך. מה את צריכה. למה את זקוקה. ומה יהיה הכי טוב עכשיו. לך, לבעלך, לילדייך.

הקשיבי לעצמך באהבה.

לא מעט נשים יולדות גם בגילאים מאוחרים יותר.

איני ממליצה על כך, אך אני רק מזכירה שזה אפשרי.

בעיני העיקר הוא הבריאות הנפשית שלך והליכה לדברים מתוך ראייה רחבה ומפוכחת.

- דבר אחרון: אמרת שאת שוקעת. זה הזמן אולי לבדוק דיכאון אחרי לידה. זה בהחלט יכול להיות. ואם זה אכן זה- כדאי לטפל. טיפולים עוזרים פלאים!

רוצה לבדוק סימפטומים?

קראי כאן:

http://www.psychologia.co.il/depres1.htm#_top#_top

יש בסוף הכתבה שאלון שאפשר למלא ולבדוק את עצמך.

חיבוקים.

וכל הכבוד לך שאת שמה את הדברים על השולחן בכנות וביושר.

לקחת טווח של חצי שנה ולהגדיר יעדים לביצוע

לתת לעצמכם מלכתחילה אפשרות לעוד 3 חודשים

כך אפשר למצות ולהתקדם עוד קצת במישור האישי, ולא לדחות פרק זמן מדי משמעותי

דרך אגב, מי שמלכתחילה מביא ילדים על מנת שלא לחנכם- זה לא כמו מי שמשתדל להשקיע ולחנך בילדיו

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....