היה שרשור דומה לפני זמן קצר.

מה שהיא לא תראה/תרגיש, אין טעם לומר.

כמו שאמרת: עושים הרדמה, כדי שתרגישי נעים. הרופא מתקן שם את הבעיה (אם תשאל "איך" - תגידי שהוא יודע איפהלגעת ולסדר את זה), וזהו.  אח"כ הולכים בדרך לקנות מתנה שאת אוהבת - וחוזרים הביתה.

אל תגידי חותכים, אל תחזרי על התופרים.  לא מלחיץ אותה שהיא לא מבינה "בדיוק". אם את תשדרי שלוה וביטחון, היא תסתפק במה שהסברת. בשבילה זה "בדיוק".

או אם יש שיחה עם המרדים לפני כן.

הם יוכלו לעשות לה שיחת הכנה וככה תדעי גם את מה להגיד ומה לא.

תחשבי על זה שאחרי הניתוח היא תראה את מקום החתך (החיצוני) וצריך להכין אותה לזה ולחבישה של המקום.

אולי להגיד יהיה לך "סימן" איפה שהרופא יטפל בך או משהו כזה...

אם תראה אח"כ, תגיד אח"כ.

מה שפחות מתח מראש, יותר טוב.

לא צריך לפרט מה יעשו בדיוק כשהיא תהיה בניתוח עצמו כמובן.

אבל להסביר מה היא תחווה ותראה אחרי נראה לי ממש בסיסי. (שתהיה לה חבישה וצינורות וכו' ושתשכב במיטה כמה זמן). זה ילדה בת 5 לא בת שנה וחצי.

לפי מה שראיתי בד"כ בבית החולים יש עובדת סוציאלית מיוחדת שעושה את זה עם בובות וכד'. כנראה כי הם חושבים שזה עוזר להתמודדות.

ילדה מפחדת. עוד יותר בגיל 5 מאשר שנה וחצי..

[גם לא נראה לי שאמורים להיות "צינורות"... ניתוח די פשוט. גם חבישה לא רואה מיד]

לאחר מעשה, אפשר להסביר באופן פשוט ורגוע. כאן הרופא טיפל כשישנת. יש פצע קטן מהטיפול, שיעבור עוד קצת זמן.

הבן שלי בן שנתיים וחצי, אז אולי זה קצת שונה..

אבל בהתחלה גם אני חשבתי שצריך לספר לו הכל

ואז- בעיקר בגלל תגובה של דן בפורום (תודה דן!) החלטתי שאולי באמת הוא לא צריך לדעת

עברנו על כל מה שיקרה עד ההרדמה: נלבש פיג'מה חמודה של דובונים, נשתה תרופה (לטשטוש), נשים מסיכה בטעם תות.. וזהו.

בדיעבד אני חושבת שעשינו את הדבר הכי נכון לילד.

יכול להיות שאני הייתי רגועה יותר אם הוא היה יודע מה עובר עליו כי הייתי מרגישה שיש לי "שותף".. אבל בשבילו זה היה הדבר הכי נכון
הוא עד עכשיו (זה היה ביום ראשון) לא מבין שהוא עבר ניתוח

הוא התעורר עם כאבים, קיבל משככי כאבים במשך יום וחצי וזהו ב"ה.

כשהוא שאל למה כואב לו אמרנו שיש לו פצע ושזה יעבור. כשהוא רואה את הפלסטר שיש לו ושואל מה זה אנחנו אומרים שזה פצע וזה תכף יעבור. הבאנו לו לבית חולים פלסטרים עם ציורים בשביל לשים על הפלסטר של הניתוח, שיהיה יותר ידידותי ומוכר.

עוד משהו..

בעלי עבר גם ניתוח בקע כילד (בגיל 6). הוא אומר שהדבר שהכי זכור לו זה הפאניקה שהיתה סביבו והפחד שזה יצר אצלו. לא הכאב..

כמסקנה מכך בודדנו את הפאניקה מהילד.

אנחנו יודעים על הניתוח הזה כבר דיי הרבה זמן אבל לא סיפרנו למשפחה שקבענו תאריך. את התמיכה שהייתי צריכה לקבל קיבלתי מבעלי ומהחברים בעבודה. לא רצינו שהילד ירגיש את הלחץ (ואמא שלי למשל לא יודעת להסתיר דברים כאלה היא דיי ספר פתוח..)

להורים שלי סיפרתי על הניתוח בערב שבת כשהניתוח היה ביום ראשון וביקשתי מהם לא לומר לילד כלום על זה.

הרבה מהשיחות ביני לבעלי בקשר לניתוח עשינו בטלפון כשכל אחד בדרך לעבודה שלו, ככה שהילד לא שומע (הוא כבר בגן..)

פשוט לבודד אותו מכל הלחצים.

ועוד משהו שעזר לי..

לדעת בבטחון מלא שאת עושה את ההכי טוב בשבילה. זה באמת מה שהיא צריכה ואת עושה את זה.

תהיו חזקים, בטוחים, רגועים.. שיעבור בקלות ובע"ה החלמה מהירה!

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות