היה שרשור דומה לפני זמן קצר.

מה שהיא לא תראה/תרגיש, אין טעם לומר.

כמו שאמרת: עושים הרדמה, כדי שתרגישי נעים. הרופא מתקן שם את הבעיה (אם תשאל "איך" - תגידי שהוא יודע איפהלגעת ולסדר את זה), וזהו.  אח"כ הולכים בדרך לקנות מתנה שאת אוהבת - וחוזרים הביתה.

אל תגידי חותכים, אל תחזרי על התופרים.  לא מלחיץ אותה שהיא לא מבינה "בדיוק". אם את תשדרי שלוה וביטחון, היא תסתפק במה שהסברת. בשבילה זה "בדיוק".

או אם יש שיחה עם המרדים לפני כן.

הם יוכלו לעשות לה שיחת הכנה וככה תדעי גם את מה להגיד ומה לא.

תחשבי על זה שאחרי הניתוח היא תראה את מקום החתך (החיצוני) וצריך להכין אותה לזה ולחבישה של המקום.

אולי להגיד יהיה לך "סימן" איפה שהרופא יטפל בך או משהו כזה...

אם תראה אח"כ, תגיד אח"כ.

מה שפחות מתח מראש, יותר טוב.

לא צריך לפרט מה יעשו בדיוק כשהיא תהיה בניתוח עצמו כמובן.

אבל להסביר מה היא תחווה ותראה אחרי נראה לי ממש בסיסי. (שתהיה לה חבישה וצינורות וכו' ושתשכב במיטה כמה זמן). זה ילדה בת 5 לא בת שנה וחצי.

לפי מה שראיתי בד"כ בבית החולים יש עובדת סוציאלית מיוחדת שעושה את זה עם בובות וכד'. כנראה כי הם חושבים שזה עוזר להתמודדות.

ילדה מפחדת. עוד יותר בגיל 5 מאשר שנה וחצי..

[גם לא נראה לי שאמורים להיות "צינורות"... ניתוח די פשוט. גם חבישה לא רואה מיד]

לאחר מעשה, אפשר להסביר באופן פשוט ורגוע. כאן הרופא טיפל כשישנת. יש פצע קטן מהטיפול, שיעבור עוד קצת זמן.

הבן שלי בן שנתיים וחצי, אז אולי זה קצת שונה..

אבל בהתחלה גם אני חשבתי שצריך לספר לו הכל

ואז- בעיקר בגלל תגובה של דן בפורום (תודה דן!) החלטתי שאולי באמת הוא לא צריך לדעת

עברנו על כל מה שיקרה עד ההרדמה: נלבש פיג'מה חמודה של דובונים, נשתה תרופה (לטשטוש), נשים מסיכה בטעם תות.. וזהו.

בדיעבד אני חושבת שעשינו את הדבר הכי נכון לילד.

יכול להיות שאני הייתי רגועה יותר אם הוא היה יודע מה עובר עליו כי הייתי מרגישה שיש לי "שותף".. אבל בשבילו זה היה הדבר הכי נכון
הוא עד עכשיו (זה היה ביום ראשון) לא מבין שהוא עבר ניתוח

הוא התעורר עם כאבים, קיבל משככי כאבים במשך יום וחצי וזהו ב"ה.

כשהוא שאל למה כואב לו אמרנו שיש לו פצע ושזה יעבור. כשהוא רואה את הפלסטר שיש לו ושואל מה זה אנחנו אומרים שזה פצע וזה תכף יעבור. הבאנו לו לבית חולים פלסטרים עם ציורים בשביל לשים על הפלסטר של הניתוח, שיהיה יותר ידידותי ומוכר.

עוד משהו..

בעלי עבר גם ניתוח בקע כילד (בגיל 6). הוא אומר שהדבר שהכי זכור לו זה הפאניקה שהיתה סביבו והפחד שזה יצר אצלו. לא הכאב..

כמסקנה מכך בודדנו את הפאניקה מהילד.

אנחנו יודעים על הניתוח הזה כבר דיי הרבה זמן אבל לא סיפרנו למשפחה שקבענו תאריך. את התמיכה שהייתי צריכה לקבל קיבלתי מבעלי ומהחברים בעבודה. לא רצינו שהילד ירגיש את הלחץ (ואמא שלי למשל לא יודעת להסתיר דברים כאלה היא דיי ספר פתוח..)

להורים שלי סיפרתי על הניתוח בערב שבת כשהניתוח היה ביום ראשון וביקשתי מהם לא לומר לילד כלום על זה.

הרבה מהשיחות ביני לבעלי בקשר לניתוח עשינו בטלפון כשכל אחד בדרך לעבודה שלו, ככה שהילד לא שומע (הוא כבר בגן..)

פשוט לבודד אותו מכל הלחצים.

ועוד משהו שעזר לי..

לדעת בבטחון מלא שאת עושה את ההכי טוב בשבילה. זה באמת מה שהיא צריכה ואת עושה את זה.

תהיו חזקים, בטוחים, רגועים.. שיעבור בקלות ובע"ה החלמה מהירה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....