ככה הוא עלייך, רואה את מה שאת עושה, מקבל את המגע והתנועה שהוא צריך לצורכי ההתפתחות שלו- והידיים שלך פנויות.

הצלה ממש. מניסיון.

ולא חייבים כל היום, תבחרי את השעה הכי קשה שלו.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אפשר כמה דקות להיות לבד בפרטיות מוחלטת? לא בשביל פינוק, זה שירותים!!

היה לי קבוע סלקל שם...

כשהוא צורח זה מלחיץ אותי ולחץ לא בריא בשירותים אחרי לידה... וד"ל.

"הכל סובב את האשכנזים". 

בעבר הוא היה מסוגל להעסיק את עצמו?

שיניים זה הרבה זמן, בא והולך ומטריד מאוד. לא נותן להתרכז במשחק, ואין ברירה צריך להקל עליו ולהסיח את דעתו מהכאב.

אפשר לצאת איתו לטייל בעגלה. זה מאוד עוזר. תעשי איתו משהו שגם את נהנית ממנו, שלא תרגישי תסכול.

צריך לקחת בחשבון שתינוקות עוברים כל מיני שלבים.

בזמנים כאלו שהתינוק סובל ולא מסוגל להעסיק את עצמו, אל תצפי להספיק הרבה בבית. זה סתם יתסכל אותך, והוא זקוק לך.

אם בכל זאת את זקוקה לזמן הזה עם עצמך, את יכולה להיעזר בבעלך או מישהו מהמשפחה או בייביסיטר שיטיילו איתו או ירגיעו אותו בדרך אחרת.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אף פעם לא קראתי את הספר הזה.

אני פשוט מתנהלת עם הילדות שלי לפי איך שאני מרגישה שנכון.

(במרכאות, כי זה לא ביקורת- אלא מציין חברה שאיננה מערבית) 

ושם העיקרון הפוך לגמרי ממה שהציגו אותו לקהל המערבי.

זה לא האמא שמקשיבה לילד וכל הזמן איתו.. אלא זה הילד שנמצא עם אמא שממשיכה לעשות מה שהורגלה אליו, קודם לידת הילד, אלא שהילד בהתחלה איתה ממש על גבה.. אח"כ כבר נמצא על הרצפה/אדמה לידה, ובהמשך מגיל מאד צעיר כבר עובד איתה, ואח"כ גם בלעדיה! דוקא בחברות הללו אין דבר שנקרא 'ילדות' כמעט אלא הילד מחויב לחברה כמו מבוגרים רק בהתאם לגיל וליכולת- שאמנם היא קטנה משל מבוגר, אבל עדיין יכולת שלא היינו חולמים בחברה שלנו שאפשרית אצל ילדים...

בקיצור, בחברות הללו אמא לא מחזיקה את התינוק על הידיים ולא עושה כלום, כי זה מה שהתינוק רוצה וזקוק...

אלא להפך, התינוק לומד שאמא היא קודם כל בן אדם עם תפקידים שונים והוא מצטרף אליה.

זה כ"כ ברור הדבר הזה.. שלא ברור איך החוקרים המערביים הפכו את העניין לקדושת  הילד וצרכיו.

ולך הפותחת היקרה- לכי בעקבות ליבך! את מרגישה אינך מסוגלת.. תרפי. ילדך כבר יכול ללמוד שגם לאמא יש חיים וצרכים, וניתן להרגיל אותו לשעשע את עצמו ולא לרצות כל הזמן ידיים...  תהיי בטוחה שזה לא יגרום לו נזק וזה בסדר גמור, והוא ירגיש את זה, ויגיב בהתאם

(גילוי נאות: גם אני לא ממש הצלחתי לקרוא את עקרון הרצף. אבל נראה לי שאני די יודעת על מה כתוב בו. מיודדת עם מספיק אנשים שקראו )

את צודקת לגמרי שהזווית של 'טובת הילד' היא מערבית, ובחברות השבטיות יש הרבה יותר פשטות והמיקוד הוא המשך החיים והפעילות לצד הילד, בלי לעסוק בו יותר מדי.

לטענת הכותבת של עקרון הרצף (ואני מסכימה איתה בזה) - בכך בדיוק נענים גם צרכיו של הילד, שזה בדיוק מה שהוא צריך: קרבה למבוגרים ואפשרות ללמוד מהם, להעתיק, להתפתח לפי הדוגמה שהם מקנים לו.

כתבת "אמא לא מחזיקה את התינוק על הידיים ולא עושה כלום". ובכן, כמובן שלא - אמא שמה אותו במנשא (לרוב) ועושה המון. ילדים בחברות האלה נמצאים במנשא המון. המון שעות ביום, ועד גיל מופלג. זה כמובן לא סותר שהם עצמאים ופעילים ותורמים לחברה כמו שכתבת - הרעיון שיש סתירה בין קרבה לעצמאות עומד בסתירה למה שרואים בחברות האלה, שילדה בת שלוש מצד אחד עוד יונקת פה ושם ומצד שני כבר הולכת לשאוב מים...

מבחינתי טוב שיש דברים לקחת מהתרבות המערבית (לשבת עם הילד להקריא לו סיפור זה תענוג שאני לא אוותר עליו), וטוב שיש דברים לקחת מחברות שבטיות. חכמה בגויים תאמין.

ובשביל הכיף: כאן יש תמונה של אמא חוטבת עצים עם תינוק על הגב. אם מדפדפים עוד בתמונות האלה (כולן לקוחות מהמזרח הרחוק) רואים בעיקר תינוקות בשלל גילאים במנשא על בני משפחה שונים. יש גם תמונה מקסימה של אישה תופרת עם תינוק על הברכיים. לגמרי תפיסה של תינוק כמשהו שלא מפריע לחיים ולא אמור לעצור אותם (מזהירה - בחלק מהתמונות יש טיפונת בעיות צניעות).

אמרתי שבחברות הללו אמא לא מחזיקה את התינוק על הידיים ולא עושה כלום- התכוונתי אמא מחזיקה את התינוק על הגב ועושה הכל... אבל היא לא עושה את זה כדי לשעשע את הילד, אלא כי כמו שכתבת היא לא רואה בילד יצור שיעוצר את החיים. היא ממשיכה בחחיה כמו שהיו לפני כן, והתינוק מצטרף אליה...

זה היה מאד נחמד אילו בחברה המערבית אמא יכלה לעשות הכל עם התינוק.. אבל לצערנו אמהות רבות לא יכולות בגלל סיבות שונות. והתינוק שלהן ידע להצטרף לחייהן אם לא יסתכלו עליו כיצור שעוצר את החיים, אלא מצטרף לחיים.

ולגבי דברים שונים שאפשר לקחת מהחברה המערבית- אני מסכימה. אבל כל אחת תבחר את מה שמתאים לה. כאן היה נראה כאילו טובת הילד היא אחת ולאמא אין אפשרויות בחירה...

אז לא, לאמא יש אפשרויות בחירה רבות. והיא לא חייבת להחזיק את התינוק אם זה לא מתאים לה...

אגב, בחברות הללו, רואים בעיקר תינוקות קטנטנים במנשאים ולא בגילאים יותר גדולים, כי די מהר שמים אותם על האדמה והם לומדים לזחול ואפילו להתרחק מאמא (להזכירכן זה לא בבתים שלנו שאנחנו מכינים אותם לתינוק ע"י כיסוי השקעים וכד'..)  והיפה בזה- שהתינוקות לא נפצעים.. הם לומדים מהחיים את כללי הזהירות.. (כמובן שיש גם פגיעות.. אבל גם אצלנו תינוקות נפגעים)

אבל בכללי- לקחת רעיון שלם ולעשות ממנו מיש מש- כמו שעשו בעיקרון הרצף.. זה פשוט לחטוא לאמת, ולא להבין לגמרי (או להתעלם במוצהר) את המשמעות של היחס לתינוקות ולילדים בחברות הפרימטיביות.

(גילוי נאות- אני מאמינה שלתינוקות קטנים הטוב ביותר להיות עם אמא כמה שיותר.. לפחות עד גיל שנה וחצי שנתיים ושמעתי את זה גם מפסיכיאטר בכיר מערבי לגמרי) 

בשאלה עובדתית לגמרי על הגילאים שבהם נושאים תינוקות במנשא.

ממה שידוע לי, נושאים לא רק בגיל הקטנטן אלא הרבה מעבר. זו אחת הסיבות שצירפתי את רצף התמונות שלמעלה - להראות שיש טווח גילאים גדול למנשא.

יש שבטים שבהם תינוקות לא לומדים לזחול בכלל, היית מאמינה? על האדמה יש סכנות, עקרבים ושות', ופשוט לא מניחים את התינוקות, עד סביבות גיל שנה - שאז די מהר הם לומדים ללכת. יש חוקרים שחושבים שגם בתרבות המערבית היה כך עד לפני כמה מאות שנים.

על זה אני לא ארחיב, כי רציתי רק להגיב לגבי עקרון הרצף ושות', דיון אקדמי )

למעט תמונה אחת של ילד שנראה כבן שנה + וגם בו זה נראה שהאם הולכת למרחק גדול ולכן היא ולא עובדת תוך כדי...

כל אחת יודעת מה טוב לה ..עדיף אמא שמחה ותינוק במעון , מאמא עצובה עם התינוק כל היום על הגב.  נ.ב עגבניות נעשה מצרך יקר בימינו ...

אמא צעירה שגדלה עם הילד שלה ולומדת להתמודד עם קצת קושי בלי לשלוח את הילד למטפלת שתעשה בשבילה את העבודה.

סליחה על החריפות, אבל גם לסיסמה היפה של "עדיף אמא שמחה" יש גבול. ולי נשמע שפותחת השרשור, אם קצת תבין את המשמעות של מה שהיא נותנת לתינוק שלה כשהוא איתה, ותבין שמותר לפעמים שיהיה קשה, ומתמודדים, ומתגברים, ומסתדרים- אז היא תוכל להיות אמא שמחה מאוד גם בלי לשלוח למעון בגיל הזה.

כשהייתי באומן ראיתי אמהות אוקראיניות שמחות. הן שלחו את הילדים שלהן לפנימיה לכל השבוע (גם ילדים בכיתה א) וככה היה להן המוווווון זמן לעשות את מה שצריך- גם לעבוד, גם להיות בבית, גם יש להן שקט. אחלה!!

נשים נורמטיביות באוקראינה לא שמות ילד בפנימיה 

אלא מה? בשנת 2006 הגדילו קצבת ילדים לסכום דמיוני וכל האלכוהוליסטיות, נרקומניות התחילו להוליד כדי לקבל את הכסף, בדרך כלל אותן נשים בעצמן גדלו בפנימיה ולא מסוגלות לגדל את הילד, ופנימיה באוקראינה זה משהו מפחיד

אישה נורמטיבית באוקראינה תעשה הפלה וזהו, שם זה מאוד נהוג

לפני זה רצפת האגן עוד לא חזרה לקדמותה ממשא ההריון והלידה, ואם לא נותנים לה להבריא טוב בטח שזה גורם לכאבי גב איומים.

מאוחר מדי להפעם, אבל לפעם הבאה - אל תתחילי עם מנשא, איכותי ככל שיהיה, לפני סוף משכב לידה.

להחזיק אותם המון, זה בטח, אבל בישיבה או בשכיבה (ובשביל זה לא צריך מנשא). יש על זה הרבה פירוט באתר רצפת האגן הישראלי. זה לא סתם - זה חשוב. יותר מדי נשים בגיל ארבעים מתחילות לסבול מבריחת שתן... לא כדאי לזלזל בהחלמת רצפת האגן אחרי לידה.

ברור שהוא ירצה את אמא שלו במעון באותה מידה, נכון?

רק שאז היא לא תראה ולא תשמע ותוכל להתעלם מזה בלי מאמץ, לא כמו עכשיו, שקשה לה להתעלם...

מעון יכול להיות פתרון טוב לכל מיני סוגי מצוקות (בעיקר מצוקת פרנסה, לחלק מהילדים גם מצוקה חברתית) - אבל דווקא להשתמש בו כפתרון למצוקה שהתינוק רוצה את אמא שלו? תמהני...

שבבית לבד- אי אפשר לחוות אותם.לא צריך להפוך את זה לטרגדיה.אני מרגיש שלפני גיל שנה אין עניין במעון, אך אם זה ממש חונק אותה והוא משועמם וזה יכול להיות לו טוב- למה לא? למה להכליל שכל התינוקות בגיל הזה חייבים להיות כל יום בבית עם אמא? גם אמא צריכה את הזמן שלה לבד.לא יקרה כלום אם כמה ימים הוא יהיה עם חברה אחרת.הוא יכול אפילו להנות מזה חלילה

או לחלופין-שבבית- האמא תפגיש אותו עם תינוקות אחרים

סליחה, אבל זה לא פתרון לבעיה. זו בריחה מהתמודדות אמיתית מול מערכת יחסים של אמא וילד.

גיל 7 חודשים הוא גיל מאוד מאוד צעיר, ואם אין סיבה כמו אמא עובדת וכד'- לא נראה לי שהוצאה מהבית זה פתרון לכתחילה.

אוסיף ואומר, ועכשיו תורי שיזרקו עלי עגבניות, גם רקובות אני מניחה- שכשאמא נמצאת עם ילד בבית היא לרוב לומדת להכיר אותו באופן יותר עמוק מאשר אם היא נמצאת איתו כמה שעות ביום. היא חווה איתו תהליכים, מבינה יותר את שפת הגוף והסימנים הקטנים.

וזה נכון שיש התמודדויות, אבל אז מה? אם קשה לי עם ילדה שמגיעה מבית הספר ויש לי דברים לעשות אני אשלח אותה לצהרון או עם בייביסיטר? לא, ממש לא. כל מה שחייב להיעשות יעשה בסוף, ומה שיכול להידחות יידחה קצת, והילדים יקבלו את הדבר הכי חשוב, משמעותי ובונה בחיים שלהם- את אמא שלהם.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אולי את יכולה להיעזר בבעלך?

עכשיו קצת קשה, כי התינוק באמת צריך להיות צמוד אליך רוב הזמן. אבל עוד חודש כבר תוכלי לצאת לשעה בערב לאיזה חוג או הליכה.

ואם את צריכה- אפשר גם להביא בייביסיטר לגדולה מדי פעם.

פתאום נזכרתי שאחרי הלידה השלישית הייחתה נערה שהגיעה אלינו פעמיים בשבוע לשעה כל פעם והיא פשוט סידרה וניקתה ושטפה ותלתה וזה היה תענוג צרוף. היה שווה כל שקל. אולי שווה לעשות את זה כדי שלא יהיה עלייך כל העול של הבית.

"הכל סובב את האשכנזים". 

היו דברים שהזדהיתי איתם מאוד, למשל גילוי היצירתיות בזכות השהות עם הילדים - לגמרי!

אבל יש דברים שאני פשוט עומדת ומקנאת... התיאור של איך את משלבת אותן בעבודות הבית בטבעיות ממש נפלא בעיניי. זה מסוג הדברים שאני יודעת לכתוב עליהם לא רע אבל ביישום אני יותר מדי פעמים נתקעת בעלי שיחיה טוב בזה הרבה יותר ממני.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אני מבינה את הקושי של "רק אמא". אבל א. לא חייב שזה יהיה ככה. אם קודם כל את- יוצאת לחוג, לשיעור, מעבירה שיעור, יוצאת לטיול, עושה דברים שטובים לך. וזה אפשר לגמרי. אולי לא עכשיו, אבל עוד מעט- בהחלט אפשרי.

ב. צריך לזכור שהתקופה הזו היא מוגבלת. כשאנחנו בתוכה זה נראה שזה כל עולמינו, אבל בסך הכל מדובר על כ20 שנה מתוך כל החיים שלנו- וזה לא כ"כ הרבה...כשהקטן ביותר כבר יגדל קצת שוב תוכלי להכניס לעולמך עוד דברים במינון גבוה יותר.

אבל באמת את צריכה לזכור ולהאמין שהמתנה שאת נותנת להם לא תסולא מפז. באמת!!

אמא גידלה ב"ה הרבה ילדים והייתה איתם בבית עד גיל שלוש,  עד הגן.

בין כל הילדים יש הפרש של פחות משנתיים, שנה ושמונה בערך...

אממה- אחרי כל לידה, היא שלחה את הילד בן השנה וחצי- לחודשיים, שלוש למטפלת כדי שתוכל להתאושש ולצבור כוחות. מה שכן חלק מהילדים נולדו בבין הזמנים כך שאבא היה בבית ואז לא היה צורך במטפלת.

חיים מאושרים

או לתת למטפלת ליומיים-שלושה בשבוע . ואז יש לך את הימים שהיא לא איתך כדי להתאפס וגם לא הרגת משכורת שלמה...

כתוב שלכל עשב יש מלאך שמכה אותו ואומר לו "גדל".

למה המלאך צריך להכות? למה אי אפשר לדבר יפה?

כי, לרצוננו או שלא לרצוננו, ככה העולם הזה עובד... כשאנחנו מקבלים "מכה" אנחנו גדלים.

אפשר אפילו לומר- שכשאנחנו מקבלים "מכה", הציווי עלינו הוא "גדל".

מה שאת מתארת, וזה לדעתי קושי של הרבה אמהות, הוא בעיני "מכה". לא משהו רציני, לא מכה חזקה מאוד, אבל מכה קטנה. קושי שנקרה בדרכך שהייתה עד כה חלקה יותר.

אבל יחד עם המכה הזאת יש ציווי  "גדל". בתור אמהות אנחנו גדלות עם הילדים שלנו. לא גדלות רק בערמות הכביסה, הכלים, וכמויות שיעורי הבית.

אנחנו גדלות נפשית. הנפש גדלה, לומדת להכיל יותר, להיות רגועה יותר גם במצבים לא מאוד רגועים, לומדת לעשות סדרי עדיפויות גם חיצוניים וגם פנימיים, לומדת להסתגל גם למצבים חדשים ואולי לא פשוטים, ולומדת עוד הרבה דברים.

כמובן שאפשר לברוח מזה ולהישאר בגודל הישן שלנו, והכל ימשיך להיות כרגיל.

אבל אפשר לנשום עמוק ולהסכים לגדול, ואז הרווח הוא כולו שלנו, ושל ילדינו.

ואמנם איני דוברת של הקב"ה, אבל יש לי תחושה שבסופו של דבר הקב"ה רוצה שנגדל מתוך הקשיים הקטנים הללו.

ומאוד הגיוני שהוא ירצה להיצמד אלייך יותר.

עזרי לו לעבור את התקופה הזו ברכות ואהבה: מצד אחד היי איתו כפי שהוא מבקש, שבי לידו, שחקי איתו, שוחחי איתו, היי ממש בכיף שם ולא בלחץ להספיק עוד משהו.

היי איתו ממש.

ועם זאת תני לו לחקור את העולם (ואפילו להתרחק ממך) ותני לו את ההרגשה שאת פה. בסיס לחזור אליו כשהוא מרגיש במצוקה או סתם כשהוא מתגעגע.

מעבר לזה, אם יש זמנים שאת בוחרת לעשות דברים אחרים את יכולה לצרף אותו אלייך- שישב לידך וישחק ואת יכולה להסביר לו מה את עושה (כפי שכתבה פה מישהי יפה)

כמובן להרים אותו לפעמים כשהוא זקוק. 

אך מה שחשוב בעיני הוא דווקא ללמד אותו סבלנות ולהמתין מעט. לילד יש היכולת הזו מגיל צעיר מאוד. אם נענים לו בצורה קבועה ומקשיבים לבקשותיו, ומדי פעם מאפשרים לו לבקש משהו ולחכות מעט עד שנענים לקריאתו- הוא לומד לחכות בסבלנות.

מדי פעם זה אומר כשבאמת את לא יכולה להיענות כרגע לבקשתו, ואת משוחחת איתו על כך ואומרת לו שתכף תגיעי.

לא באופן קבוע ולא באופן שיטתי תמיד.

הבסיס צריך להיות היענות לצרכיו ובקשותיו, הימצאות לידו ומשחק בהנאה יחד איתו, ועם זאת מדי פעם גם למידה שצריך לחכות מעט. (לדוגמא, לשירותים אני לא נכנסת עם בתי. אני משוחחת איתה מבפנים אם יש צורך בכך. היא לומדת לחכות.)

וכן, את צודקת, אינך יכולה להספיק הכל בזמן הערות שלו. תיהני ממנו כשהוא קטן, זה גיל שעובר מהר מאוד ואינו חוזר...

נסי להיות איתו באמת ולא להספיק את כל העולם במקביל. בנחת, הכלים יחכו מעט... הבן שלך זקוק לך יותר מהם...

תהני ממנו! איזה כיף! בהנאה גדולה מבנך האהוב!!

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...