קודם כל, כמובן שמה שאני כותבת זה רק מתוך הראיה שלי והחוויה שלי.
שנית- תזכרי שעכשיו את (לדעתי) בשלב מאוד קשה עדיין, והקושי שאחרי הלידה ילך ויפחת. עוד שבועיים שלושה כבר יהיה יותר קל עם הקטן- יותר קל להרדים, פחות כאבי בטן, יותר ברור להבין מה הוא צריך. ועוד חודש חודשיים- בכלל יהיה יותר קל ולכן גם יותר כיף. 
בין הגדולות שלי גם היה הפרש כמו שלך- אולי פחות- שנה וארבעה חודשים.
אישית התקופה שאחרי הלידה זכורה לי כתקופת אחרי לידה הכי רגועה שהייתה לי מכל הלידות. ישנתי עם שתיהן כשהתאפשר, וכשלא אז לא. ולגבי הבית- אני השתמשתי במנשא המון. זה פשוט הפך את החיים להרבה יותר אפשריים וקלים.
במקום לנדנד שעות או להסתובב עם תינוק על הידיים בחוסר סבלנות- שמתי במנשא ואז הייתי פנויה להכל- בין אם לגדולה ובין אם לבית.
אני לא יודעת אם זה מתאים לך אבל לי זה היה פתרון הקסם שהשתמשתי בו מהראשונה ועד הרביעית, ללא הגבלה. כשבעלי היה בבית- בעיקר ימי שישי ושבת הוא היה נושא אותן וככה שוטף רצפה והכל.
עוד דבר- איפשהוא במהלך הזה שאנחנו הופכות מנשים לאמהות צריך לדעתי להגיע הסוויץ' בראש. הסוויץ' שאומר שהורות זה תפקיד רציני. תפקיד שלוקח מאיתנו הרבה כוח, פיזי ונפשי, הרבה מחשבות, הרבה זמן, הרבה תפילות והרבה עבודה. זה קשה אבל זה התפקיד הכי מהותי שיכול להיות, ורק אנחנו יכולות לעשות אותו, כל אחת עבור ילדיה. והכי חשוב- זה התפקיד של חיינו...
לפעמים, ואני כותבת את זה בצער ובכאב, אני רואה אמהות שהשדר העיקרי שלהן לילדים הוא " אתם מטרד. תהיו בשקט ותנו לי לעשות מה שצריך". אני לא מאשימה אמהות כאלה, הורות זה באמת קשה, מתיש ושוחק. אבל אם מזכירים לעצמנו שזה התפקיד שלנו, ובשביל זה הבאנו אותם לעולם- אז הגישה משתנה.
וכשהגישה משתנה אז לומדים איך לעשות דברים. יש תקופות של הריון ואחרי לידה שבהן אפשר כמובן לעשות פחות, אבל די מהר ה' נותן כוח וחוזרים לשגרה. ולומדים לעשות עם הילדים (אפרופו עקרון הרצף שכתבו עליו...)
וככה הילדים שותפים בבית ולא רק אדונים קטנים שאמא עושה בשבילם הכל.
(אני יכולה לספר לך קצת ממה ששלי עושות, וברור לי שזה בגלל ששיתפנו אותן מגיל צעיר מאוד. היום הכנתי שבת עם הגדולה, עוד לא בת 7...מרק, תפו"א, עוגיות ועוד היד נטויה. הן שוטפות רצפה, כלים, עושות כביסה (מבטיחה)
אז כשיש גישה שונה- הכל שונה. הילדים לא "מפריעים לי לעשות" אלא הם חלק מהעשיה. ומה שאי אפשר לעשות איתם- עושים כשהם ישנים או במסגרות. יש תקופות שבהן אני הולכת לישון בחמישי בערב עם הבנות וקמה ב2:00 כדי להכין שבת בנחת ובשקט. 4 שעות של בישול ואפיה בכיף עש שהן קמות ואני מכירה עוד אמהות שעושות ככה.
אני בטוחה שהכלי מתרחב. לא קורה לך שאת משתאה איך אמהות עם 10 ילדים עושות ורגועות ומספיקות? בעיני זה פלא עצום. וכל אחת מהאמהות האלה בטח לא חלמה שהיא תהיה בכלל במקום הזה.
(כשהתחתנתי- להכין שבת היה חתיכת תיק בשבילי, והיום ב"ה חודש אחרי לידה רביעית הכנתי ר"ה ושבת ויו"כ ושבת וחג ושבת וחג...לא שהיה קל אבל אני בעצמי התפלאתי איך זה קורה)אז היכולת גדלה והכלי מתרחב ואם עכשיו את מרגישה שיותר מסתדר כל יום- אז בטח שיהיה יותר טוב עם הזמן.
עוד דבר שאני רואה על עצמי- השהות עם הילדות ביומיום, בחופשים וכו' נותנת תמריץ רציני ליצירתיות שלי. פתאום עולים כל מיני רעיונות למה אפשר לעשות איתן, ואיך אפשר להתמודד עם כל מיני דברים (זה בטוח יש גם לאמהות ששולחות למעון. אבל עצם השהות עם ילדים עושה את זה).
כשאני מסתכלת אחורה עכשיו- אני חושבת שאם היתי שולחת למעון הייתי מפספסת הרבה מעצמי. עד היום השתתפתי ב3 גני סבב שנתיים ו4 קייטנות סבב בקיץ. עשיתי את זה גם מסיבות כלכליות אבל גם כי רציתי להיות שותפה במסגרת של הנבות שלי. חוץ מזה שנהניתי מאוד זה גם פתח לי אפיקים של יצירתיות ורעיונות כיפיים.
לסיכום- כל אחת והחוויה שלה, אבל אם יש רצון ויש יכולת כלכלית שתהיי בבית- זה ברור לי שזה הדבר הכי טוב שאת יכולה להעניק לילדיך. פשוט את עצמך.
את לא לבד (בשרותים).גם אצלי היה ככה. 
)
(מזהירה - בחלק מהתמונות יש טיפונת בעיות צניעות).
בעלי שיחיה טוב בזה הרבה יותר ממני.