איך הוא מתנהג כשאת לא נמצאת?

גם בגן הוא לא מעז לעשות דברים עם כולם מחשש שהוא יתבלבל או יפול או כל דבר כזה... לא ספורט ולא משחקים משותפים ואפילו לא ברכת המזון, כדי שלא ישמעו אותו אם הוא יתבלבל (ובבית הוא מברך ברכת המזון מההתחלה ועד הסוף ואומר כל מילה במדויק... החשש שלו לא נובע אפילו מתוך שהוא באמת חלש בזה, אלא רק כי הוא מפחד מאיך שהוא/אחרים יתפסו אותו ברגע שיכשל).

הגננת מנסה בכל דרך... ניסתה להתעלם, ניסתה לשדל, ניסתה בעדינות.. ניסתה קצת בכח.. כלום לא עובד...

למשל בברכת המזון היא נשארת בגן אחרי האוכל ומי שלא ידע לברך יושב לברך איתה שוב, ועם שאר הילדים שלא בירכו... אז הבן שלי לא מברך גם אז... אז הוא מפספס את החצר... וזה מצער אותו נורא!! היו כמה ימים שהוא לא רצה ללכת לגן עד שהוא סיפר לי שזו הסיבה.... אז דיברתי עם הגננת, הסברתי לה שגם זה נובע מאותה סיבה שהוא לא משתתף בספורט וכו'.. ושזו לא הדרך, כי הוא יהיה מוכן לפספס את החצר כל יום, ויבכה אח"כ בבית - ועדיין זה א יגרום לו לברך מול כולם....... 

אז למחרת הוא בירך רק עם השפתיים (מעצמו הוא החליט), וכך יצאה פשרה... הוא יוצא לחצר...

אבל הבעיה לא נפתרה

1- שמישהו בכל זאת מציק לו וצוחק עליו

2. שדרישות ממנו מוגזמות אולי בגן אולי בבית

3. הוא רוצה צומי בצורה כזאת ופה זה גם מתחלק לשתי אפשרויות

א. הוא לא מקבל מספיק 

ב. הוא רגיל ליותר מדי צומי 

ואם לא מצליחים לאה קרה כלום.

לפעמים אני בכונה עושה דבר שאני מפסידה למשל במשחק הכיסאות אני משחקת איתם ומפסידה בכוונה וחוזרת למקום שמחה ומאושרת וזה ממש עובד.

בנוסף ילד כזה לתת לו הרבה שליחויות לך תביא לי את התוף בבקשה- איזה כיף שאתה עוזר לי בלעדך לא היתי מסתדרת... זה נותן להם תעצומות ומנסיון זה מאוד משחרר ופותח.

שיהיה בהצלחה.

נב: מה עם טיפול רגשי?? בבעלי חיים למשל? תשלחי איתו מהבית ספר משחק ממתק שיחלק מדי פעם לכולם. שהגננת תקרה מהספר שלו סיפור לכולם??

אני יודעת שללכת לבריכה זה גם מאוד מעצים ביטחון אישי. בפרט שהולכים עם אחד ההורים- כך שמעתי מאשה בעלת תארים בחינוך וטיפול רגשי.

אני רווק ואין לי ילדים ואין לי חלילה כוונה לשפוט אותך או בעלך.

לפי מה שאת מספרת לילד יש יכולות טובות והשאלה מה מונע אותו להביא את היכולות לידי ביטוי. אולי פחד מכישלון? אולי התחושה שצריך להצליח בכל מצב? אולי כמו שכתבת פרפקציוניסט? אני לדוגמא לוקח את האחיינים שלי לטיול\סיבוב\גן והם עם אופניים אני כולי רועד מפחד שחלילה לא יפלו ובמידה מסוימת אני רואה שזה משדר אליהם (או שחוצים כביש. כמו שאחיינית שלי אמרה לי "אתה לא נחמד בכביש")

איך שאומרים אדם קרוב אצל עצמו וההמלצה שלו נותנת לך נקודת פתיחה טובה.

לא יודע אם עזרתי אבל התחושות של הילד שלך מוכרות לי באופן אישי אז מזדהה איתו 

ראשית, אני מסכימה מאוד עם האינטואיציה שלך שלא ללחוץ עליו - גם אם הוא רומז בכיוון.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה שמיניתי אחת החברות שלי שתהיה "שוטרת" ותכריח אותי לעשות משהו שלא הסתדרתי איתו. היא סבלה מזה, ולי זה לגמרי לא הועיל. זו הייתה מחשבה ילדותית כזאת, שאם יכריחו אותי הקושי הפנימי ייפתר. כמבוגרות אנחנו יודעות שקושי לא פותרים על ידי לחץ.

אני תוהה אם הניסיון לשלב אותו בפעילות בחברת הרבה ילדים הוא לא מדרגה גבוהה מדי. אולי יש צורך בכמה שלבי ביניים קודם?

כשהוא רק אתכם - הוא מעז לעשות דברים?

וכשגם סבא וסבתא נמצאים? או חבר?

אפשר לעבוד על להגדיל את מעגלי ההעזה שלו לאט לאט, בהדרגתיות - לפחות כמה חודשים שירגיש לגמרי בנוח בכל מעגל לפני שעוברים למעגל הבא. מה דעתך?

דבר נוסף, הרבה פעמים רואים שהורים מקדישים את תשומת הלב להתמודד עם בעיה פנימית שלהם, אפילו כזאת שלגמרי לא קשורה לילדים - ואיכשהו במקביל רואים שיפור גם בהתמודדויות של הילדים. הם מושפעים בדרכים נסתרות.

כתבת שגם את מתמודדת עם בעיה דומה. אולי זה הזמן לעשות צעד קדימה? כתבת שסיגלת לך דרכים להתגבר - אולי תוכלי עכשיו גם למצוא את הדרך להשלמה פנימית, שתמוסס את הקושי? אני מאמינה שזה אפשרי.

בשינויים פנימיים כאלה, עזרו לי מאוד מאמרים של מאמנת אישית בשם עירית לוי. אם מעניין אותך - גגלי ותראי ישועות

רוב ברכה ונחת מהילדון המקסים שלך.

לגבי הניסיון לשלב אותו - זה דווקא חוג ממש קטן - 6 ילדים בסך הכל. תרגילים שהוא מאוד אוהב, ומדריך עם גישה מקסימה לילדים. בבית יש לו ביטחון ב"ה, גם עם סבא וסבתא ודודים.. אני חושבת שהבעיה מתחילה כשמדובר בילדים בגילו, שמסוגלים פחות או יותר לאותם דברים והוא מפחד לצאת "פחות" מהם.. באחד על אחד יש לו ביטחון... חברים מאוד אוהבים אותו והוא לא מתבייש מהם ברמת המשחק... כשמדובר בהישגיות הוא נרתע...

אני זוכרת לדוגמא, שכשהייתי בבית ספר יסודי קיבלנו גלגיליות חדשות לשיעור ספורט, ואני ממש זוכרת את עצמי יושבת ומסתכלת בעיניים כלות על כל הבנות שמתגלגלות להן בגלגיליות בחופשיות... אבל אני בשום אופן לא הסכמתי לנסות - כי פשוט פחדתי שלא אצליח......... ישבתי שם והשתוקקתי לנסות, אני זוכרת את זה עד היום... את הרצון ההוא שהיה לי וכבשתי אותו. פשוט לא העזתי. ממש אותו הדבר. ואני כל כך לא רוצה שזה יקרה לו....

וכן, אני עד היום מתגברת על זה... עברתי כברת דרך ארוכה מאוד, אני רחוקה מהמקום ההוא שהייתי בו.. ועדיין יש לי הרבה על מה לעבוד.. עובדת על זה בלי הפסקה.... אז יותר מזה אני לא יכולה לעשות מהבחינה הזאת אבל בהחלט אסתכל על המאמרים שהצעת.. תודה רבה!

אין לי הרבה זמן לפרט עכשיו אבל אולי כדאי להמציא משחקים "מצחיקים" שבהם דווקא צריך להכשל . כלומר מי שמפסיד הוא המנצח . ואז המתח שלו ירד .  גם אפשר לשתף את הגננת בבעיה ובמשחק . משחקים שבהם כולם מנסים להכשל וכולם צוחקים מזה .

הילד ששמו בתמונה (בעמוד של הפורומים, שמפרסמים שרשורים) באמת דומה לו.. 

קראתי את כל התגובות/עצות. אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר אבל נראה לי שהבעיה כאן מאוד חריפה וכדאי להתיעץ עם איש מקצוע. [גם כשיש בעיה, תלוי במידת החריפות שלה. אם המצב לא כל כך קשה, אולי ההורים, המורים והאדם עצמו יכולים להתמודד בעצמם. כאן הבעיה חריפה מכדי להתמודד לבד.] בדרך כלל, אני נגד טיפול תרופתי, אבל כאן יש לי חשש שהבעיה היא אובססיב/קומפלסיב. לזה יש תרופה שמקבלים דרך הפה וזה עובד יופי. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה גם לך גם לבנך שהוא ממש ממש מקסים ומדהים ! גם את נשמעת אמא נהדרת.

לדעתי נשמע ממך שאת פועלת בכל הדרכים הנכונות ומבינה מאוד למצב ולליבו של הילד. ולכן אני חושבת שאם למרות זאת, אין עדיין שינוי או התקדמות, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג/פסיכולוגית ילדים. (לעיתים אפשר לעשות זאת גם דרך הפסיכולוגית של הגן). אפילו פגישה אחת או שתיים. הבנתי שבכל מקרה בגיל הזה ההורים מטפלים (הפסיכולוגית נפגשת עם ההורים ולא עם הילד). אלא שההורים מקבלים הדרכה מהפסיכולוגית כיצד לפעול. לפעמים יש לה רעיונות מקוריים שלא חשבנו עליהם איך לעזור לילד. אני ממש ממליצה לך כי זה יכול לעשות ממש פלאים . (דרך אגב, אני לא פסיכולוגית אבל ישלי גם איזו בעיה עם הבת שלי בת 3 שמאוד מאוד ביישנית ואני גם בדרך להתייעצות..). חבל לגרום לילד כזו עוגמת נפש הוא בטח מאוד מתוסכל מהמצב. אם היה רק הענין של להפסיד בכבוד, זה קשה להרבה ילדים, אבל זה שהוא מונע מעצמו פעילויות שהוא אוהב, זה כבר מעיד שיש בעיה יותר עמוקה שמצריכה טיפול. זוהי דעתי בכל אופן בהצלחה ממש!!

אני בדיוק התחלתי ללמוד הוראה ואחד השיעורים זה פסיכולוגית CBT(לא טיפול בשורש הבעיה אלא טיפול מעכשיו והלאה..) שזה יכול להיות 2-3 פגישות ולדעתי כך תטפלי בבעיה שלך וכף זה גם יעבור אוטומטית לבן שלך...בהצלחה

אולי תנסי להראות לילד שלך מקומות שבהם את לא מושלמת, מול אחרים (חברות שלך, כך שתהיה הקבלה טובה), ותראי לו איך את מקבלת את המקומות האלו בשמחה, באהבה, ברוגע. אם זה עוזר- לחזור על זה שוב ושוב, שהוא יטמיע בתוכו את ההרגשה שמותר לטעות ולהיות מובך, והכל בסדר. העולם לא נהרס מזה

וגם בהתהוות כתבה עצות טובות

והבן שלך מקסים (: (והוא עוד לא בן חמש, נכון? הבכורה שלי חגגה חמש אתמול והוא קצת יותר קטן ממנה, אאל"ט).

אולי נגיד בבית, כשהוא מרגיש בנוח.. לשחק איזשהו משחק או לתת לו לעשות איזשהיא התעמלות כמו שהוא עושה,

אבל דווקא מי שמפסיד במשחק מקבל מחיאות כפיים ותשואות, כדי להראות שזה בסדר? או דווקא כשהוא לא מצליח או נופל- לקבל מחיאות כפיים?

ואז להמשיך ככה בחוג- אם הוא יסכים להשתתף- דווקא כשהוא לא מצליח לתת את המחיאות כפיים?

נשמע ילד מתוק.. הלוואי ויצליח לשחרר את הדבר הזה..

אגב, הייתי מנסה אולי משהו ברפואה אלטרנטיבית- דיקור סיני או אולי הומיאופתיה.. אני לא מבינה בזה יותר מדי אבל יש לזה היום תמיכה של קופות החולים. את מגיעה לרופא שמייעץ מה יכול לעזור מבין הטיפולים השונים..

לדעתי שווה לנסות, אולי זה יוכל לפתוח לו איזה דלת..

בהצלחה!

בתור אחת פרפקציוניסטית שהיום מטופלת במוח אחד. זה מאד עוזר..

שווה לנסות!

ב"ה

ראיתי את השרשור הזה הראשי אז קפצתי לראות

יש את הסרטון של ריצרד לבוי - כשהאסימונים נגמרים,

מומלץ בחום!!

בתור גננת מתחילה, נשמע לי הכי טוב, לשאול חברה פסיכולוגית, עם תיאור המקרה "האם לדעתך יש פה בעיה חריגה?". היא תוכל לענות תשובה חברית ומהירה.

את יכולה לבקש מהגננת להתייעץ לגביו עם פסיכולוגית הגן. (יש מקצוע כזה. בדר"כ למספר מכובד של גנים ממנים פסיכולוגית אחת. עוד לא פגשתי אותן. אני לא בטוחה מה נכלל בתחום העבודה שלהן. נשמע שהמקרה הזה יכול להכלל בכך. אם כי היא, כפי הידוע לי, לא מעניקה שיעורים מקדמים לילדי הגן. יותר עוסקת באיבחון ראשוני, לבקשת הגננת. שמעתי על מקרים שונים מזה שמופנים לפסיכולוגית הגן. יכול להיות שכאבחון ראשוני של לא/בעיה, מומלץ לבקש ממנה לצפות).

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....