שלום לכולם, הייתי רוצה לשתף אתכם בדילמה, ואשמח מאוד לשמוע את דעתכם. אם יש כאן מישהו שיכול לתת עצות מניסיון שלו - זה יעזור מאוד. יכול להיות שייצא לי ארוך - אבל חשוב לי להסביר את הדברים לעומק.
אז הילד שלי הוא ילד טוב, חכם מאוד, עדין ופתוח באופיו.
הוא יודע להסביר מה הוא חושב/מרגיש, ומדבר על זה מאוד בפתיחות.
הוא גם מאוד חכם, מבין דברים לעומקם, יחסית לגילו.
חברותי מאוד, מוביל חבורה בגן, הילדים אוהבים אותו ב"ה (כך מספרת לי הגננת).
רק מה... יש לו בעיה אחת שאני מכירה אותה מעצמי ולכן קל לי לזהות, להזדהות, ולעמוד עליה מכל הכיוונים. השאלה היא איך להגיב אליו ואיך לעזור לו להתגבר על הבעיה.
כמו שכתבתי בכותרת - ביטחון עצמי. הביטחון העצמי שלו ירוד מאוד, וזה בא יחד/מתוך פרפקציוניזם רציני.
אני אפרט:
יחד עם זה שהוא מאוד חכם, חברותי ומתוק - הוא גם פרפקציוניסט.. אני לא בעניין של לתייג, אני פשוט רואה את זה אחד לאחד. הוא נורא נורא נורא מפחד להפסיד, מפחד לעשות משהו לא טוב, להיכשל, להתבלבל.... אני יכולה להגיד כבר מעכשיו - זה לא בגלל תגובות שלנו. אנחנו אף פעם לא דחפנו אותו להצלחה חסרת פשרות, אנחנו לא נוזפים ולא מתאכזבים אם הוא לא מצליח. אנחנו מאוד מקבלים אותו כמו שהוא, וגם תמיד משננים (בהתאם להזדמנויות הנקרות), שלא צריך להיות "הכי" טוב ו"הכי" חכם ו"הכי" מוצלח, אלא מספיק להיות בין הטובים וזה נפלא.. כי מי שהוא "הכי" - עסוק כל הזמן בלשמור על המקום הזה, וכבר לא נהנה ממנו... בקיצור - זה לא בא מהתנהלות כזאת שלנו, אלא פשוט מהאופי שלו. הוא כזה, והוא יצטרך להתמודד ולהתגבר על זה כל החיים..
אני רק רוצה שנהייה לו לעזר, שנסייע לו לחזק את הביטחון העצמי שלו ואת האמונה בעצמו שגם אם הוא לא מצליח וגם אם הוא מתבלבל ונופל - הוא עדיין אותו ילד מתוק ומקסים ומוכשר. את הדברים האלה אנחנו אומרים לו תמיד... ועוד הרבה בסגנון.
אבל דיבורים זה לא מספיק... ובסוף הוא צריך לקפוץ למים.
בשיעורי ספורט בגן הוא אף פעם לא משתתף, לא בריקודים, לא בשירים, לא בתפילה, לא בברכת המזון, לא במשחקי חברה בגן... לא בשום דבר שהוא צריך להיות יחד עם כולם וכולם עלולים לראות אותו נופל/מתבלבל/טועה וכו'.
אם הייתי רואה שהוא בסדר ונוח לו עם זה - הייתי אומרת שבאופי שלו הוא לא מתחבר לדברים האלה, וזה בסדר... אבל זה לא העניין... בבית הוא עושה את כל אלה ויותר..!! בבית הוא מטפס על רהיטים ואומר שהוא עושה "ספורט אתגרי", שר ורוקד את כל המסיבות של הגן, משחק עם אחותו את כל משחקי החברה מהגן... בקיצור, משלים את כל מה שהוא השתוקק לעשות בגן ולא העז...
החלטתי שאני רוצה לרשום אותו לחוג "ספורט אתגרי" כדי שבאמת יתנסה בזה, ואולי זה יעלה לו את הביטחון העצמי... חוג קטן, של ילדים בני גילו, ומדריך מקסים. הלכנו אתמול לשיעור ניסיון... הוא חיכה לזה בקוצר רוח.. נכנסנו, הוא נכנס מיד (רק ביקש ממני לא ללכת "כי זאת ההתחלה, ותמיד בהתחלות אני רוצה אותך איתי"), הוריד את הנעליים ובא להתקרב אל הקבוצה. המדריך קיבל אותו יפה, הוא בא להצטרף ופתאום......... קיבל רגליים קרות. נעצר, לא המשיך.. לא העז. לא לחצנו... המדריך אמר לו שזה בסדר והוא יכול בהתחלה רק להסתכל... הזמן עבר, הילדים עושים עוד תרגיל ועוד תרגיל.. והמדריך מנסה בעדינות - "אם אתה רוצה, אתה ממש מוזמן, זה מאוד כיף.." אבל הוא לא מתקרב... רק מסתכל, ולאט לאט מתחיל לצעוד אחורה... להתרחק משם... אני מנסה בעדינות.. לא הולך... השיעור עומד להיגמר.. ואז ניסיתי קצת ללחוץ, החזקתי לו את היד ואמרתי לו שאני אעשה איתו ביחד את התרגילים... הוא נשכב על הרצפה ולא היה מוכן... רק טיפונת שם את הרגל על איזה מתקן ומיד ירד... בקיצור לא הסכים בשום אופן... ככה שעה שלמה, עד שנגמר השיעור...
בסוף השיעור המורה אמר לי שהוא גם עושה שיעורים פרטיים לילדים שיש להם פחות ביטחון מול כולם... זה נשמע נחמד, אבל המטרה שלי היא לא ספורט - אלא הביטחון שלו...
אז אני שוקלת את זה, אולי לכמה שיעורים בודדים, שיכניסו אותו לעניינים, ואז כשהוא ירגיש שהוא מכיר גם את המורה וגם את התרגילים - אולי הוא לא יתבייש מהילדים..
אה, אגב, היה איזה תרגיל קטן ונחמד שהבאתי לו את החפצים הנדרשים ואמרתי לו שיעשה את התרגיל יחד איתי, לידי, ולא לידם... הוא הסתכל אחורה וענה לי "אבל כולם רואים אותי", אז ניסיתי להסתיר אותו עם איזה משהו, רק בשביל שינסה ויראה שאין לו מה לפחד והוא יכול... אבל הוא כל הזמן הסתכל לצדדים ואמר "הם מסתכלים עלי...".
אז הבנתי שאני לא טועה, ואכן מה שמפריע לו זה שמישהו יראה אותו חלילה "מפספס" בתרגיל... אני מכירה את זה כל כך טוב, כי הפסדתי הרבה בחיים שלי בדיוק בגלל התכונות האלו... ממש כפיל שלי... ואני רוצה לתקן, ולנסות לעזור לו להתגבר על זה כבר עכשיו... להיות לו לעזר... אני יודעת שזו עבודה ארוכה, של שנים... אני מתמודדת עם זה עד היום... ואף אחד בכלל לא שם לב לזה אצלי... כי אני משתדלת מאוד להתגבר.
פרפקציוניזם זו תכונה טובה כביכול, אבל למעשה היא הרסנית.... במיוחד למי שהיא מוטמעת בו כל כך... אני מכירה את זה כל כך מקרוב, ונורא רוצה לעזור לו להתמודד עם זה נכון מעכשיו...
כשחזרנו הביתה הוא אמר לי: "כשאני אהייה אבא, והילדים שלי לא ירצו להשתתף בספורט, אני אחזיק אותם חזק שלא יילכו", אז שאלתי למה הוא מתכוון והוא ענה "אני אחזיק אותם עד שהם ישתתפו". אז שאלתי "ממ.. ואם הם ישכבו על הרצפה ויבכו ויגידו שהם לא רוצים?" (כמו שקרה), אז הוא ענה "עדיין אני אחזיק אותם, אני לא אוותר להם".
....
אני רוצה שהוא יתנסה, ויחווה, ויגלה שלא כל העיניים נשואות אליו בציפייה לכישלון, והילדים סביבו לא מחכים בקוצר רוח לראות אותו נכשל ולהתפקע עליו מצחוק... דברים שלמדתי עם הזמן... אבל הפסדתי בגללם כל כך הרבה...
איך אני יכולה לעזור לו? בבקשה - עצות...
הוא נתן לי עצה בעצמו וממש אמר לי להחזיק אותו חזק ולא לוותר... אז הבנתי מזה שהוא רוצה את זה בכל מאודו רק לא מעז!! ועדיין אני לא חושבת שככה אני צריכה לפעול, כי ברגע שאני לוחצת - הוא בתפקיד המתגונן... וזה רק מתחזק... הוא מתגונן יותר ויותר.... השאלה איך לעזור לו לקפוץ למים?? להעז..?
אחרי השיעור הוא גם אמר לי "אמא, פעם הבאה אל תבואי איתי לחוג... תלכי ותשאירי אותי שם.. כי כשאת נמצאת יותר קשה לי..." (נכון הוא מקסים ויודע להביע את עצמו כל כך יפה??).
העניין הוא שאם אני אביא אותו ואלך, ברגע האמת הוא יתפוס אותי חזק ויבכה... ואני לא אוכל כמו בגן להשאיר אותו וללכת... כי שם המדריך לא יכול לטפל בו... זה לא מוסד חינוכי... זה יפריע לשאר הילדים בחוג... אז מה עושים?!
אני יודעת שצריך סבלנות, אבל אני לא רוצה גם סתם למרוח לו את זה... אני רואה איך הוא מפסיד בגן, כבר שנה שנייה... וחבל לי בשבילו.. אני מתפללת בשבילו... אבל מחפשת דרכים לסייע לו עוד...
הלוואי שיהיו לכם עצות טובות בשבילנו 
תודה רבה למי שקרא עד כאן!
)