בס"ד
אז אני מקבל ולא מקבל

לא פונה לשדכנים עדיין
אבל אשמע לשמוע הצעות, ואציע את עצמי אם יש בסיס
לומד עוד על נישאוין, לקראת נישיאון, חינוך ילדים{שחשוב גם לרצון שלי להיות מורה וכו'..}

זהו
בהצלחה

בס"ד
אז אני מקבל ולא מקבל

לא פונה לשדכנים עדיין
אבל אשמע לשמוע הצעות, ואציע את עצמי אם יש בסיס
לומד עוד על נישאוין, לקראת נישיאון, חינוך ילדים{שחשוב גם לרצון שלי להיות מורה וכו'..}

זהו
בהצלחה

אם לא שאלת את עצמך את זה עד עכשיו [בניסוח זה או אחר] - אל תצא...

אם אין לך תשובה מספיק טובה - תנסה להעמיק אותה...

אם יש לך תשובה חד משמעית, אבל אין לך ניסוח מספיק טוב - יש מצב שתתחיל...

בתחושה שלי נטו, תנסה להתקדם קצת בינתיים.

כדי להקים בית צריך הרבה יציבות נפשית (שלא סותרת התקדמות),

ותעשו את הבירורים אם זה קיים אצלכם.

זה נכון בתחום השקפת העולם, וגם בתחום בניין הנפש.

אם לא מאוד לוחץ לכם להתחתן - אל תצאו, תחכו שזה ממש יבער...

בהצלחה רבה!!

אם כי אני מקבל את העצה (גם מתגובה אחרת).

ותודה על ההפניות לשאלות בירורים, כי האחרונות מעלות נושאים שלא חשבתי עליהם לפעמים.

סבוע סוב

מכוון לזה שנישואין זה לא פיקניק, יותר כמו רכבת הרים  אם זה לא בוער, זה עלול להקשות,

כי בקשר צריך לוותר, לספוג, להכיל, להתפשר- ומי שאין לו את ה"מנוע" הרבה פעמים פשוט אומר

"זה לא בשבילי" ומוותר במקומות שהיו יכולים להיות ממש הזיווג שלו.

אם אתה כבר בוער לחתונה, אתה תהיה מוכן יותר לוותר ולהתפשר, וגם הרגשות והרצון שלך להיטיב

לבת הזוג שלך יהיו חזקים יותר.

אם אתה מרגיש בשל לנישואין אז תתחיל לצאת גם אם אתה לא סגור על עצמך וגם אם לא בוער

אוי ואבוי למי שהגיע לסוף הבירור שלו בגיל 19...

אם אברהם אבינו ומשה רבינו בררו עד הסוף - גם לנו מותר.

נכון, יש לנו דרך, ויש לנו יציבות, אבל "באים בימים" (זה אפילו בפרשה),

באים וימינו איתנו, מתוך תוספת ברכה ובירור עצמי...

לדעתי, בשל לוותר על הדבר הכי קשה בעולם - חופש.

באיזה שהוא מקום, היתרון של רווק על נשוי הוא כמו של גוי על יהודי:

יש לו פחות מצוות ויותר 'חופש', אבל תכל'ס - החיים שלו ריקים וחסרי משמעות.

אין לי את המילים להסביר לך כמה נישואין ממלאים

(ובמקרה שלי זה יותר מייצג, כי הם לא היו משהו)

אבל הם לוקחים ממך את החופש, לגמרי.

אם אתה מוכן לזה - זו תחילתה של בשלות, ואולי של ידידות מופלאה...

בהצלחה רבה צדיק!

המושג הזה מאוד מעורפל-

ההלכה מגדירה שמי שיש לו "הרהורים" ישא אישה(אה"ע שם שם) הרבה מפרשים את זה כהרהורי עבירה,

ובצדק. ההדרכה שקיבלתי היתה אחרת- דווקא הרהורי קדושה, הרצון לבנות בית עד כדי כך שזה חלק מהחיים-

לא בלהסתכל ברחוב אם יש מישהי שאולי מתאימה להיות אישתי אלא שיש בראש איזו נקודה שכל דבר בוחנת

מהמקום של הבית- כל דבר עובר דרך פילטר של "בית", הרהורים על איך הבית שלי יראה, איך נתנהג בו,

מה יהיה בו ומה לא. זה כבר יותר בשלות.

ההגדרות של יועצים הן הרבה יותר מדויקות וחותכות.

עד כאן הטיפים מהירקן

מוכן אתה אף פעם לא, גם אנשים שהתחתנו בגיל 30+ לא באמת מוכנים. יש לך רצון? תקפוץ לים ותתחיל לשחות.

אני באמת לא יכול לתת לך תשובה חד משמעית כי אני לא מכיר אותך (וגם כי אני לא יועץ) אבל אני חושב שאם יש לך רצון גם להקים משפחה ואת הרצון ללמוד איך מקימים בית אז תתחיל. אף פעם אתה לא תרגיש ממש מוכן

יש לזה ביטוי ממש טוב באנגלית, אבל אני לא דובר אנגלית

תירגע.

spot on =)

מיותר לציין שתלמיד מרכז דאז ששמע את זה לא ידע מה לעשות עם עצמו =)

אם זה מחויבות לבן/ת זוג , לבניית בית , לילדים.

ללקחת אחריות על החיים שלך ולהתחיל לבנות אותם

אחרת זה סתם לאכול אותה פגה (כפרפרזה, כמובן...)

כמי שהיה בנישואים כושלים, הצורך היחיד שבא על סיפוקו ממנה זה לא להיות רווק, בקטע הבודד של המילה.

עם כל הקושי שהיה ועודנו, כ"כ הערכתי את זה...

לא יודע אם לזה כוונו חז"ל "שרוי... בלא חומה... ברכה... שלום" (יבמות סב)

זה מה שגרם לי לעשות ככל יכלתי, אולי להציל משהו מהסיפור הזה,

למרות שכל הנתונים היו לכאורה נגד המאמץ הזה...

תשאל את עצמך שאלות נוקבות, כמו:

מה אני מצפה מעצמי כאדם, כבן-זוג, כהורה.

מה אני מצפה מאשתי כאדם, בן זוג, הורה.

מי תרצה אותי לאור הנתונים שלי (אופי, דרך-חיים, לצערי מוצא / עדה וכו')

להתחתן עד גיל 20 ( לבנים , לבנות החיוב להתחתן הוא רק משום חשד ). 

עדיף להתחתן מוקדם, מאשר להגיע לגיל שלי ולהתחיל לחשוב על זה מחשבות

דר"א- 

"אז ניקח את כל הבנים שלא רוצים לעשות ביחד, ואת כל הבנות שלא רוצות לעשות ביחד ושהם יעשו ביחד"
ציטוט לגבי פולמוס ל"ג בעומר שנכחתי בו.
סתם בא לי לשתף את ההגיג הנ"ל =) 

(וגם: א':אההה!!!! איזה התרגשות! שרשור ראשון ומישהו הגיב!!!

       ב':מה הבעיות ש'ך ילד? תרגיע! 

=)

שבוע טוב

נחת על האמצע (סמיילי של קונספירציה)

העלו פה הרבה שאלות שלא חשבתי עליהן, אז לגבי זה:
האם אני מוכן לעול של אישה וילדים (כי זה דבר קיים):
מוכן לעול-אין לי שמצ, אני מניח שגודלים לתפקיד אם יש צורך, אך יכול להיות שיש לי את זה (אין לי אישה וילדים, אז איך אני יכול לדעת =)
האם יש לי סובלנות לתת לפעמים מבלי לקבל דבר בתמורה?
סובלנות לתת - tricky one. לפעמים אני נותן המון בבית, אבל גם מקבל. מצד שני לפעמים אין לי ממש כוח לתת, אבל זה חלק מהעניין הזוגיות,לא? שמשלימים אחד את השני?
האם אני מבין שנישואים דורשים עמול?

לגבי העמל(דומה לראשונה מבחינתי) - אני מבין שיש עמל אבל, שוב, לא הייתי במערכת יחסים יותר מידי (התלבט האם לצאת (דה?! שם שם) =) אז אני לא 100% סגור על מה זה אומר.

הצעה להתיעץ עם רבני בישיבה (שיעור ב'),והורים:
יעוץ עם רמי"ם - בגדול בישיבה שלי ההמלצה הכללית היא אחרי צבא להתחיל לצאת, באמירה שהצבא משנה את האדם לטובה ( שזו גם סיבה לא לצאת קודם)
חחח הנושא עלה בבית, ואבא שלי הפטיר "בגיל 17 הייתה מוכן לחתונה"-זה בקשר ליעוץ עם הורים =)))))))))))))סנטר)

אבל על שאלות אחרות - כמו למה  לצאת, מה בוער, האם אני מסוגל להכיל דעות שונות משלי, האם יש לי איזה מקום גרעין ברזל השקפתי, כמה אחראי אני...

כדאי להקים בית בישראל.
כי אדם לבד לא שלם, וככל שאחיה יותר ככה אתרגל לזה. עכשיו אני לא מוצא בזה הרבה חיסרון-שופך ת'לב לפני ה' כשאני חש צורך ומלבד זה? אהפוך להיות יותר עצמאי ואולי 'יבער' לי כי אני אהיה "האחד שלא 'בער' לו".

הכלת דעות? לאיודע, לא מבין למה אנשים מתעקשים לטעות, אני משתדל להקשיב לשני ולהתנהג בהתאם למסקנהת הצודק/לא צודק בלי קשר לזה יש לי צד להחזיק בו בדיון,מצליח בחלק נכבד מהפעמים אף לבצע זאת.
אם משהוא לא אוהב אבטיח, לגיטימי, אבל (כבר שמעתי אמירה מסוימת על תמימותי) יש שחור ולבן בהרב דברים, וכל השאר אפור, שזה גוונים של שחור ולבן.
אז אני מקבל דעות שונות, רק שיהיו דעות (מבוססות על הרגש זה גם נחשב דעה לענד). וזה יהיה עניין שבו קיום דעות שונות הוא לגיטימי. שיש על מה לדבר (אבל בחיוך עם סמיילי כזה ).

גרעין ברזל השקפתי, יציבות, מקצוע שאני מעוניין לעסוק בו-כן,כן ולא, לא, אולי?.
יש לי גרעין השקפתי מסוים, אבל הוא לא מבורר עד הסוף, ואני לא מבצע את כל הנגזר ממנו. ואני מדבר גם על דברים פרקטיים, לא אידיאלים נשגבים.
 

יציבות-אני די ריגשי לפעמים, ככה שקשה משהוא להשיג יציבות, ואני מאלו שאוהבים להתחיל דברים.
עיסוק שאני מעוניין לעבוד בו- השמצ רחוק ממני וההלאה כמטחווי קשת.

אחריות-יש עוד מה להתקדם בדבר

וכן, ואיפה אני מבחינת תפיסה ריאלית של קשיים ומציאת פתרונות...

קיצר-מסובך, אבל אם להיות אמיתי עם עצמי (עיקרון שלא מבוצע 100% )
אני חוששב שאני נותן תשובות חזקות לצד אחד, הצד שאני נוטה אליו.
אבל אני לא סגור.
 

הנה התשובה מישי1! חה! אני גם שמנדיק פה ושם!!!

אני חושב שאחד החסרונות בלהתחתן בגיל צעיר מדי (וזה משתנה, אבל באופן מאוד כללי - בנים לפני\תוך כדי צבא (הסדרניקים), בנות - אני מניח לפני גיל 20 בערך..), זה שזה קצת מקבע את האישיות שלך, הן המנטלית והן הרוחנית. כמובן שלא באופן סופי, כי האדם הוא דינאמי לכל אורח חייו, אבל יש גילאים שבו התנודות הן הרבה יותר חזקות.

כשאתה מתחתן, אז מי שמתחתנת איתך מכירה אותך כמו שאתה, ושינויים חדים מדי באישיות עלולים לערער את חוזק הזוגיות. ותחשוב מצידך, שהתחתנת עם מישהי, ופתאום היא משתנה ללא היכר. זה יכול לפגוע.

אז לפני שאתה מתחיל לחשוב עם מי אתה רוצה לבלות את החיים שלך במובן של הבת זוג, תחשוב עם מי אתה רוצה לבלות את החיים שלך במובן של עצמך. 

אסור לשכוח שכמו שאמרו לפני, נישואין זה בכלל לא פיקניק ודורש המון מבן אדם. וצריך לטעמי קצת להיבנות לפני. גיל 19 טיפה מוקדם. 

ולכן אמרתי באופן מאוד כללי.

בסופו של דבר, אני חושב שבצורה די אובייקטיבית ניתן לומר שגיל 18 הוא מוקדם מדי, לשני המינים. 

בגיל 20 לבנים, זה כבר מתחיל להיות יותר סובייקטיבי.

אין ספק שהבגרות הנפשית שלך הרבה יותר נבנית בצבא ובתור קצינה אני יודעת את זה. אין לך מה למהר לפני הצבא לפי דעתי. כל שכן שאתה בתהליך של גיבוש אישיות.

יש לי חבר שהיה בהסדר והתחתן לפני צבא והכל בסדר

ויש לי כמה קרובי משפחה שהתגרשו מחוסר בשלות ומלחץ להתחתן מוקדם.

יש דוגמאות ל2 הדעות.

אבל שיהיה בהצלחה,אני חושבת שכול עוד אתה שלם עם מה שאתה עושה זה בסדר.

נריה3-רווק בל"ח

מדרשיסטית!!-רווקה מחפשת בל"ח.

1+1=

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת