אני חושבת שילדים צריכים לבוא בנחת, כשרוצים אותם ומצפים להם, ולא מתוך לחץ וחשש. אם את מרגישה שאין לך כח להתמודד עם הריון, כדאי לך לשקול מניעה- הרבה רבנים מתירים בלי בעיה.

מצד שני אומרים שכל ילד מביא את הפרנסה שלו.

מצד שלישי אני יכולה לומר לך מנסיון שזה מאד, מאד קשה ללדת ילד בתקופה של לחץ ולימודים. מאד קשה.

בקשר למשפט האחרון: ילדים זה תמיד מחויבות. זה חתיכה מהלב שלך שמסתובבת מחוץ לגוף שלך. יש לנו אחריות עצומה כלפי הילדים שלנו- לתת להם את הכלים להיות מבוגרים בריאים ומאושרים. המחויבות הזו תהיה לך בכל שלב בחיים שבו תבחרי ללדת ילד.

כדי למנוע הריון מיד בתחילת הנישואין צריך התר מרב, למרות שזה מאוד מורכב לקבל התר כזה...

אז נראה לי שאלך על דבר אחר. אני מכירה מישהי שלדמיין אותה מטפלת בילדים היה בפני עצמו דבר מצחיק. היה נראה שהיא ממש ילדה בשביל זה- לא תאמיני, גם אחרי שהיא ילדה את הבכור, היא הייתה נראת כאילו נתנו לה לשמור על ילד והיא לא מצליחה. מהר מאוד, מאוד היא פשוט נהייתה כ"כ מיומנת שהיום אני עומדת בצד ומתפללת לעשות הרבה דברים בגידול ילדים כמוה. פחד מילדים זו לא סיבה להרגיש שאת לא יכולה לעשות את זה. 

אל תשכחי שכשיבואו הילדים תתעורר בך אהבה רבה שלא תביני איך פחדת מזה בכלל... 

גם לידה זה דבר מפחיד מאד! הרבה יותר מגידול ילדים.. אז לא נלד לעולם?

אני רוצה ילדים..

וכל תינוק שאני רואה מעוור לי את החשק...

פשוט מרגישה שהחיים שלי עדיין בבלאגן. עדיין לא מאוזנים...

ומגיע לילד שלי הכי טוב בעולם.. אמא שיכולה להיות פנויה אליו הרבה, שלא שוכחת שום פרט קטן,

נכון?

לא אמא שלחוצה מאיך נגמור את החודש? שעייפה מאוד כשחוזרת מהעבודה...

אבל מתי זה יקרה?

את חושבת שהזמן יעשה את שלו באמת?

אולי תמיד יש קשיים ומצוקות ופשוט צריך לעשות מה שאפשר וזהו...?

ולגבי מניעה - תראי אני לא מבוגרת, אבל לא צעירונת.

בעוד שנתיים אולי אני מקטינה סיכוי להרות בהרבה? לא?

"הכל סובב את האשכנזים". 

לא התייעצנו עם רב, למרות שבעלי ביקש שנעשה זאת..

התחושה שלי היא שרב או רבנית גם שמכירים את כל הרקע שלי ויבינו לליבי, בסופו של דבר יגיד לי שזה לא סיבה למנוע היריון.

אני מתפללת שהשם יתן לי היריון בזמן המתאים, וכשיתן לי את הכח אליו.

גם לי יש חברות שילדו תוך כדי לימודים, אבל היתה להם הרבה עזרה מהורים.  לי אין! מה לעשות? זה אני ובעלי רק שנינו.

והשם...

וכל זה גורם לי להיות ממורמרת על ההורים שלי שקשה להם לפרגן בלי להתערב ולהרוס, על העבודה שלי שלא מתגמלת בשכר, למרות שדורשת הרבה, על חוסר צדק ועוד ועוד...

אני מנסה להיות עם אמונה וביטחון בהשם.. אבל לא מצליחה, עובדה שאני נכנסת לחרדות ולסטרס..

ולגבי הגיל - עוד שנתיים אהיה בת 30

אבל זה קצת צורם לשמוע שהשיקול שלכם לילד עומד מול מבחן שבעלך צריך לעשות. את הילדים שלנו אנחנו יולדים בזיעת אפינו, אלפי שקלים הולכים על טיפול על מנת לזכות לחבוק ילד. ויש לא מעט כמוני, אני אומרת את זה כי נראה לי שאת לא מספיק מעריכה את הזכות ללדת. כאילו ילד ועבודה מסודרת עומדים באותה רמה. לאיזה חיים את רוצה להביא את הילד שלך שאת לא יכולה לאפשר לו את זה בשלב הזה? אברכים ומובטלים מגדלים לפחות שלושה ילדים בצורת חיים מכבדת. אולי כדאי לעשות שיקול מה טיפס בטעות על הערך להיות הורים לנשמה מתוקה.

כואב לי, כמעט עד דמעות, לשמוע מהם השיקולים שלכם בהבאת חיים לעולם.

חניתה יקרה, אני חושבת שאת צריכה להתייעץ עם נשים בוגרות שמכירות אותך אישית ויעזרו לך להבין עד כמה את מוכנה לילדים ואם יש פחד מסויימים, מתמודדים איתו

כמו שכתבת... השיקולים...

מביך להודות שיש לי כאלו שיקולים..

בגלל זה אני מתייעצת פה..

אם תתייעצי עם רבנית שאת מתחברת אליה ואת יודעת שלא תלעג לך לשיקולים האלה אז זה יעזור לך מאד.

זה לא שיקולים מצחיקים או מביכים, זה הרגשה שלך.

ואי קבלת תמיכה בלידה ואחריה זה באמת קצת מקשה על העניין.

אני יכולה רק לייעץ בלי להכיר ואת תקחי את מה שטוב מזה-

הגיל בהחלט משחק שיקול, כי עוד 12 שנים בערך ההריונות שלך יהיו הריונות בסיכון לפי הרופאים של היום.. 

תחשבי שיש גם קצת מרווח בין ילד לילד... לא יוצא הרבה זמן בקיצור... וחבל על השנים האלה.

יכול להיות שזה דברים שייפתרו עם הזמן, הרי גם אם תכנסי עכשיו להריון יש לך תשעה חודשים לתכנן ולחשוב מה את רוצה לעשות אחר-כך. אולי תרצי לצאת לחופשת לידה ארוכה יותר אולי לעבור לעבודה אחרת וכו'.

בעלך יצטרך לעזור לך אבל גם אם הוא סטודנט זה לא כ"כ נורא. הכי גרוע הוא משלים אח"כ קורס שפספס ... לפעמים זה שווה את זה. הרי אחרי שנתיים של לימודים באה עבודה, וגם שם יש לפעמים עומס ודברים שאי אפשר לדחות וכו'

בלימודים יש לפעמים יותר גמישות או ויתורים.

לגבי פחד בגידול ילדים- תאמיני בעצמך שאת תוכלי בעז"ה. הרי אף אחת לא נולדה אמא , יש ספרים, מאמרים, אתרים שיעזרו לך

ולגבי עזרה אחרי הלידה, אפשר שתשימו כסף בצד לעוזרת או בייביסיטר שיהיה לך להתחלה.

או שכל האמהות רגועות לגמרי לגבי הכנסות חודשיות או שכולן ערניות ואף פעם לא עייפות?

אז זהו שלא...

יש הרבה אמהות שלחוצות (או שלא) איך יגמרו את החודש, יש הרבה אמהות עייפות וגם רובנו שוכחות לפעמים כל מיני פרטים קטנים.

ובכל זאת הן אמהות טובות, והילדים שלהן שמחים והכל בסדר.

לא שאני נכנסת לך לשיקולים, אבל שתדעי שיש יותר מדרך אחת לגדל ילדים. ילד לא צריך להיות עסק כ"כ יקר. לא חייבים לקנות את כל המוצרים הכי יקרים והכי ממותגים. יש מוצרים מעולים ביד שניה ומסתדרים.

ובנוסף- יש פלא שקורה כשילד נולד. לפני הלידה את בכלל לא מבינה איך הוא נכנס בלו"ז הצפוף של הבית. ואחרי הלידה  פתאום הלו"ז והבית מתבלגנים, נמתחים ואז מפנים לו מקום, והחיים והבית מסתדרים מחדש עם התינוק.

אני מרגישה ממה שאת כותבת שיש לך רצון מאוד חזק לילד. אז לדעתי תני לקב"ה לעשות את שלו ותלכי עם הרצון שלך. כי תמיד יתעוררו קשיים ומניעות וחששות.

אי אפשר להתעלם מכך שגם אם מקבלים את כל המוצרים לגמרי בחינם (לא, זה לא מופרך. יש המון חפצים מיותרים בעולם שרק מחפשים למי להימסר) - עדיין קיימת ההוצאה הלא-קטנה של טיפול בילד.

שלושה חודשים חופשת לידה ממומנת, ואז מה? אמא שהיא מפרנסת יחידה לא תוכל להישאר עם התינוק מעבר לכך, וכשאין גם סבתות בתמונה - יש בהחלט הוצאה על טיפול. במיוחד אם מעדיפים מטפלת על מעון (ולא, זה לא נראה לי פינוק מוגזם).

גם הזנה של תינוק עשויה לעלות הרבה. ולפני שיקפצו ויגידו לי שהנקה זה בחינם, אני אגיד שלדעתי לא כדאי לצאת מנקודת ההנחה הזאת. הלוואי שזה יהיה לכולן בחינם, אבל יש הרבה אימהות שצריכות להוציא סכומים לא קטנים על הנקה (כי הרבה פעמים צריך ייעוץ, ורצוי מיועצת טובה מומלצת - כך שהמחיר יכול להיות בהתאם, והרבה פעמים צריך עוד עזרים ומגבירי חלב ומשחות ועוד) - וכשהן לפני כן באשליה שהנקה זה בחינם, ההוצאות הגדולות והמפתיעות האלה שוברות. כדאי מראש לקחת בחשבון שייתכנו הוצאות גדולות בהתחלה, ולהיערך לכך.

מאוד מאוד צרם לי שאחת הכותבות (לא את) הציגה את הדברים כאילו הפותחת מעמידה את טובת עצמה מול טוב הילד. דאגה כלכלית היא דאגה לילד. לא צריך הרים וגבעות, אבל צריך שתהיה יכולת לאפשר לו דברים בסיסיים. השיקול שעושה הפותחת הוא אחראי וראוי, ולדעתי היא צריכה להביא אותו כמו שהוא לפני רב שעוסק בתחום.

חזקי ואמצי!

כשאישה שומעת כל ההריון שהנקה זה בחינם, ואז בזמן אמת מגלה שלא הולך בקלות, זו יכולה להיות לפעמים (בעיקר כשחיים על הקשקש) דילמה נוראית אם לפנות לייעוץ, ואם כן אז אם של יועצת אמיתית או חאפרית שלוקחת רק חמישים, ואם כן אז אם להמשיך לעוד פגישה אחרי שהראשונה לא הספיקה, ואם לקנות את מכשיר הsnsשהיא המליצה וכו' וכו' - או פשוט לעבור לתמ"ל.

נכון שבחישוב כולל מן הסתם ההנקה תצא יותר זולה בסופו של דבר, אבל

(א) כשאת במצב כזה יש לך הרבה ספקות וחששות אולי אחרי כל המאמצים לא תצליחי להניק ואז תצטרכי לשאת גם בהוצאות הכבדות האלה וגם בהוצאות של התמ"ל

(ב) גם אם בע"ה כן תצליחי, עדיין הוצאות על תמ"ל שמתפזרות בתשלומים קטנים על הרבה חודשים קלים יותר לספיגה בתקציב המשפחתי מהוצאות גדולות שמרוכזות ביחד על ההתחלה באופן לא צפוי ולא ידוע מראש. מאותה סיבה שקל יותר לשלם משכנתא מלקנות בית במזומן, אפילו שזה יוצא בהרבה פחות.

שלא יתקבל רושם לא נכון, אני אומרת ת זה כי אני לגמרי בעד הנקה ורוצה שנשים כן יצליחו בה ולא יהיה להן מייאש. לצורך כך כדאי להיערך לזה כלכלית - להיות מוכנים לספוגכמה הוצאות גדולות בתחילת הדרך אם יהיה צורך. אם לא יהיה צורך - הרווחתם!

אגב, הכל מנסיון אישי.

אבל את לא תחשבי על כל הבעיות שיכולות להיות בהריון והטפולים היקרים שאולי ח"ו תהיי עלולה להצטרך וכו'

יש גבול. ובעיות בהנקה שצריכות הרבה כסף זה לא קורה לכולן וגם לא לרוב הנשים

את ממדדברת על מי שיש לה בעיות בהנקה, אז זה מקרה מיוחד.

ולי ב"ה לא הצטרפו הוצאות מיוחדות לתינוק מלבד טיטולים ופה ושם דברים קטנים.

ואני בטוחה  שאני לא היחידה

בעיות בהנקה יש היום לאחוז נכבד מהנשים, מסיבות אלה ואחרות. זה בהחלט דבר שכדאי לקחת בחשבון, ולא איזה תרחיש מדומיין.

לא רואה שאצל נשים סביבי יש כ"כ בעיות..או אחת לכמה. ואם היא לא תהיה האחת מכמה?

גם אם אין לך ילדים יכול להיות שתוציאי פתאום כסף על משהו? שיניים נגיד? או כל דבר אחר .. אז לא לחיות?

מעיין, התבססות כלכלית זה לא דבר שאני כתבתי, ואני לא יודעת למה מתכוונים במושג הזה. מבחינתי הדבר האחראי לעשות כעומדים לפני ההחלטה על הבאת נשמה לעולם הוא לבדוק אם אנחנו במצב שאפשר לספק לו את המינימום הנדרש לשנה הראשונה לפחות. המינימום. אני לא מדברת על טרמפולינות ומוביילים. מבחינתי אפשר גם בלי עגלה (כך עשיתי!) ואפשר גם לקבל מיד שנייה. אפילו לבגדים לא צריך לדאוג - ש בעולם המון בגדים שרק מחכים להימסר למישהו.

אז מה זה המינימום? אני חושבת למשל על שני סעיפים שעליה אי אפשר לדלג (אולי יש מישהי שתוסיף עוד, זה מה שעולה בדעתי): טיפול והזנה. צריך שתהיה אפשרות שמישהו יטפל בילד, וצריך שיהיה אפשר להאכיל אותו. בעיני אם הכותבת בודקת את מצבה ורואה שאין לה איך לאפשר את שני הסעיפים האלה, זה צעד אחראי מבחינתה.

לגבי טיפול, היא ציינה שהיא מפרנסת יחידה, בעלה בלימודים תובעניים, ואין עזרה מהמשפחה. המסקנה שלי היא שבמקרה כזה יהיה צורך לשלם על טיפול. אם תלוש המשכורת כרגע לא יכול לכסות את זה, יש בעיה. את רואה פה משהו שאני לא רואה?

לגבי תזונה, הייתי יכולה לשפוך המון מילים אבל האמת שזה נראה לי מיותר. בחברה שלנו היום יש המוני המוני נשים שבנו על הנקה מלאה וניצבו לפני שוקת שבורה. זה עולה פה כל יומיים. תעשי סקר כמה מבין המאכילות בתמ"ל בפורום תכננו את זה מראש... תגלי שלא מדובר בכלל בכלל בתרחיש דמיוני. יש שבנו על הנקה בחינם והצליחו, יש שבנו על הנקה בחינם וקיבלו הנקה בתשלום, יש שבנו על הנקה בחינם וקיבלו תמ"ל בתשלום, ויש שבנו על הנקה בחנם וקיבלו הוצאות על הנקה עד להרמת ידיים ומעבר להנקה בתשלום. לכן להניח מראש שסעיף התזונה יהיה חינמי זה לא מבוסס. יש סיכוי כזה, אבל מכל מה שאני רואה סביבי הוא לא מגיע אפילו לחמישים אחוז.

כתבתי שלא אשפוך מילים ושפכתי... בע"ה לא אכתוב על זה עוד. מי שבאמת רוצה לברר את המצב אני ממליצה לה להעלות סקר בפורום על תוכניות ההנקה והמציאות בפועל. מן הסתם תהיה השתתפות רבה, כרגיל בסקרים כאלה.

יש חבל דק שצריך ללכת עליו בין אמונה בה' לבין לסמוך על הנס. כשמישהי מבררת שהיכולות שלהם מכסות את ההוצאות היחידות שהן באמת במאה אחוז נצרכות ואין איך להשיג אותן מיד שנייה - זו בדיוק רמת השתדלות רצויה. אני לא חושבת שאישה שרואה שתלוש המשכורת שלה לא מכסה טיפול בתינוק אמורה לסמוך על הנס.

כי מה שאני לא מבינה הוא איך לא חוסכים כזוג צעיר שחי ביחידת דיור קטנה וממשכורת יחידה.

גם אם היא מקבלת משכורת מינימום (5000 ש"ח), ולפי דבריה עובדת בעוד עבודות ובקושי נושמת. אבל גם אם זו משכורת יחידה ואין שום עזרה מבעלה ושום עזרה מאף אחד אחר - ניתן לחסוך. מה כבר ההוצאות של זוג צעיר?
אז חוסכים, לפחות מהרגע שיודעים שנכנסים להריון, ועדיף גם מלפני כן.

וכשאת עובדת במשרה מלאה, לרוב יש אפשרות לקבל הנחה של התמ"ת על משפחתונים/מעונות. זאת אומרת, החיים בארץ הם לא כל כך בלתי אפשריים עבור זוגות צעירים, גם אם יש מפרנס יחיד, ובעיקר אם זה מצב זמני שיכול להשתנות כשנה אחרי הולדת הילד (גם לקחת הלוואה קצרת טווח, בידיעה ברורה שההכנסות הולכות לגדול עוד כמה חודשים, זה דבר אפשרי, אם כי לא מומלץ, אבל זה לא שהם יגיעו לפת לחם ולחוסר יכולת לגדל את הילד, זה נראה לי חששות מאוד רחוקים. גם אם בעלה לא ימצא ישר עבודה בתחום שלו שתכניס מאוד יפה, תמיד הוא יוכל לעבוד בעבודת מינימום מזדמנת. לי נראה השיקולים האלה מאוד מתפנקים. סורי.)

נתתי רק תמ"ל, הייתי סטודנטית ועבדתי, בעלי היה אברך שבקושי הרוויח, ושמתי את הילד במעון ללא הנחת תמ"ת, לא נעזרנו בהורים חודשית, ובכל זאת הסתדרנו (בגדים ועגלה יד שניה, מבצע ממש טוב על השידה+מיטה, בלי אוטו וכו')

זה מאד אישי.

לא כולן כאלה גיבורות.

בגיל שלושים יש גם פחות כח מאשר בגיל עשרים, כדאי לקחת בחשבון כשמשווים.

היא ציינה שקשה לה גם עכשיו עם הזמן, ותינוק, בשבילי לפחות, זה האתגר הכי קשה שהיה מולי בחיים.

ומאד מודעת למצבך.

תראי איך את מדמיינת את עצמך בהריון בשמחה ובנחת.

ובעזרת ה' הוא יתן לך כוחות ושמחה 

להיות בנחת ואמונה.

אם עמוס לך עכשיו וכו'...אבל החיים שלך לפי איך שזה נשמע לא הולכים להשתנות

זה לא שמחר תהיה לך עבודה פחות תובענית 

זה לא שמחר תחזרי רעננה יותר

אני חושבת שכדאי לסמוך על ריבונו של עולם שהוא מביא את זה בדיוק ברגע המתאים

ולתת לו לנהל את העניינים

אם את מרגישה שזה ממש מלחיץ אותך

תתייעצי עם רב 

באיזו זכות אני מביעה את דעתי בנושא כל כך רגיש ..ומה מישהו בפורום יכול לתרום לך . את הרי מכירה את עצמך ואת המצב יותר טוב מכל אישה שלא ממש מכירה אותך כאן.

נשמע שלא טוב לך . 

לא טוב לך מסיבות אובייקטיביות, אבל זה לא משנה את העובדה , שכרגע לא טוב לך בחייך . האם יום אחד זה ישתנה ? נכון תקופות סטודנטיאליות הן תמיד לא קלות . מצד שני אחר כך לפעמים קשה למצא עבודה , או שלא מוצאים בכלל? האם יש זמן נכון יותר להביא ילד ?

סליחה שאני מכניסה את השואה, אבל אנשים לאחר השואה היו שבורים נפשית וגופנית . המצב הכלכלי היה רע ביותר, ובכל זאת אנשים ילדו וגידלו -מי בצורה יותר מוצלחת , מי פחות. 

"בבקשה תנו לי עצות, בלי לשפוט..."

לתת עצות כגון -תעשי הכל כדי להכנס להריון, או לחילופין תמנעי הריון - זה לא אחראי לדעתי . 

התשובה היא בסופו של דבר אצלך . אבל אם הייתי צריכה לתת תשובה מהשרוול הייתי אומרת : אם לא עכשיו , אימתי ? ואת צריכה לעבוד על הרצון שלך , שיהיה שלם . את צריכה להבין , שאם את אוהבת את בעלך , וסומכת עליו , אם שניכם אנשים מאמינים , אז צריך לעשות את הצעד ובאמונה ובשמחה להכנס להריון . 

בהצלחה בכל החלטה !

מסכימה בהחלט

ואנשים שאין להם ילדים , אין להם זוגיות אמיתית ? זה לא ככה . אולי "זמן אמיתי" הוא לא ניסוח מוצלח , כי כל זמן הוא אמיתי . אבל אישית הבנתי למה היא התכוונה . 

קודם כל המסר הכללי שלי היה שהתשובה אצלה ולאף אחד אין זכות להגיד לה מה לעשות.

א ב ל - אם היא מתעקשת -אז אני מהמקום שלי - בעד להביא ילדים . הרגשתי שלא טוב לה , לא בגלל שאין או יש ילדים -אלא בגלל שהיא עובדת נורא קשה , אין לה תמיכה מההורים . הדברים האלו מוכרים לי. זה לא משהו שישתנה בקרוב . כלומר -כך או כך לא תהיה תמיכה מההורים , כך או כך היא תצטרך לעבוד. תמיכה מההורים דרך אגב זה המון המון -לדעתי. 

האם "טוב זה בהכרח ילדים" ? תלוי מי את. לי באופן אישי זה משהו מאד מאד חשוב , ואם יש לי צער גדול , זה על כך שלא זכיתי למשפחה ברוכת ילדים . גם גדלתי דיי לבד. יש נשים ואנשים שלא רוצים בכלל ילדים , אפילו לא אחד . בשביל אנשים כאלו להביא ילדים זה טרגדיה . אז מה אני אמליץ להם להביא ילדים ? מי שיש לו פחד גבהים , שלא יטפס על הרים .

..וכן , לדעתי הוא מפסיד אחלה חוויה (בתור מי שיש לה פחד גבהים ובכל זאת תישמח לטפס על הרים בקצב שלה)

הבהרתי?

כל מי שאומרת לך "יהיה בסדר", "עם הילד באה הפרנסה/כוחות" וכו', לא תבוא לעזור לך אם יהיה לך קשה מאד.

סליחה אם זה נשמע בוטה, אבל קצת מעצבנות אותי התגובות האלה.

פרת משה כן הראתה לך את הצד הקשה, שעלול להיות לזה מחיר בבריאות ובפרנסה לכל החיים.

אף אחד לא אומר שגם לך יהיה קשה.

בקיצור, אי אפשר לדעת וגם את לא יכולה לדעת.

את כן יכולה לדעת מה המצב הכלכלי בערך, ואני מתפלאה על הזלזול בזה ועל חוסר ההבנה (כן, מבחן אחד שלוקח עשר שנים לגמור יכול להיות הבדל שמים וארץ במשכורת).

סתם מנסיוני האישי - אנחנו זוג ישישים, יחסית מסודרים כלכלית, ונורא נורא קשה לי.

זה בעיקר עניין של אופי וכו.

גיל מבוגר עושה את זה יותר קשה כנראה.

אם יש קצת כסף אפשר לקבל עזרה בתשלום, אפשר ללכת לבית החלמה ולא צריך לחשבן כל שקל שזה פשוט חוסך זמן.

הייתי אומרת לך שאולי אפשר לחכות קצת, כך שבעלך יהיה בסוף הלימודים.

הכי טוב היה אם הייתם יכולים כן להעזר בהורים שלך..

אבל בסופו של דבר זאת בעיקר שאלה הלכתית (שנתיים+- זה לא כזה קריטי מבחינת פוריות להבנתי) וזאת החלטה שלכם האם ואת מי לשאול. מסכימה עם זקנת השבט שרק את יכולה לדעת. היא כנראה התכוונה שלא טוב לך מבחינת לחץ זמן ולחץ כספי.

בקיצור שוב, אני לא אומרת לך כלום, רק רציתי להביע את דעתי על התגובות השונות לכאן או לכאן..

אבל כשמתקרבים ל30 זאת כבר שאלה אחרת

בגילך זה באמת לא שייך לצפות לעזרה מהורים, אני מניחה שהם לא הכי צעירים

אני חושבת שכדאי לך ולדבר עם בעל כי הוא גם צריך לקחת אחריות, מה הוא חושב ומה תעשו אם לא תוכלי לפרנס בהריון

ואם אין מה לעשות אז לבקש היתר מרב למניעה ובמקביל לבדוק שאין בעיות פוריות, לחסוך כסף, להתכונן נפשית, כי בעוד שנתיים כבר לא יהיה לאן לדחות

צרם לי קצת - ואני מתנצלת - שאת כועסת על הורים שלא עוזרים- אם בעלך לא צריך לדאוג בנושא אז למה הם כן? אני במקומם גם לא הייתי עוזרת

שיהיו הוצאות, כל הסטודנטים עובדים,אפילו שמירה פעמיים בשבוע,

במיוחד זה קצת מוגזם לצפות מהורים שיעזרו לילדים בני שלושים

כשאני אגיע לגיל שישים אני ארצה לבזבז על עצמי, היום כמעט כל הזמן וכסף הולך לילדים אז גם בגיל שישים צריכים להמשיך לגדל אותם?  ועוד הם יכעסו עלי שאני לא נותנת להם? 

באמת יש פה את הביטחון בהשם.

מצד שני - אמרו לי פעם "זרע בר קיימא בשנה ראשונה - ברכה שאינה צריכה".

עדיין נשארתי עם הקושי אבל אולי עוד דברים לחשוב עליהם...

ובקשר להורים - סתם התגובה פשוט הפריעה לי. הם צעירים יחסית כי אני הגדולה שלהם. עובדים וחיים חיי רווחה. לא לדאוג. ואני לא מדברת על ירושות שהגיעו לידיהם לאחרונה.

הם לא עוזרים גם מתוך עיקרון - שאם הצד השני לא נותן אז גם הם לא...זהו.

ההורים של בעלי - מה שאין להם הם נותנים. בלי שנבקש ובלי תנאים.

ועל זה אני גם מתפללת...

אם בעלי יצא לעבוד - זה יבוא על חשבון הלימודים. וכן, עדיף לי שנתיים קשות מ10 שנים של גרירת לימודים ושכר מינימום. זה השיקול שלנו..

הנושא של הילדים - רוצים שנינו. אני קצת יותר מציאותית וחוששת מהעתיד הקשה כל עוד אין פרנסה בשופי ובנחת... וכל עוד אנחנו חיים ביחידה קטנה וצפופה כי זה מה שבידנו לשלם.

וגם כי עדיין לא הגעתי לאיזון ולסדר שאני מייחלת לו מבחינת עיסוקים ותפקידים בחיים. יש כל כך הרבה שעוד ממתין לי לעשות ואני לא מגיעה לשם..

כי את כל שאר הדברים, לכל כיוון אפשרי, כבר כתבו טוב ממני.

לגור ביחידה קטנה וצפופה זה לא בלתי אפשרי, גם עם תינוק בע"ה, וגם אם כרגע את לא יכולה לדמיין איך נכנס עוד משהו הביתה.

אנחנו גרים בדירונת שהיא בגודל של בקושי חצי קראוון. חדר לא גדול במיוחד, ומטבח פצפון. משפחה וחברים שנכנסים אלינו הביתה בד"כ חוטפים שוק קצר (ואח"כ מתפנים לציין כמה הבית חמוד, ב"ה). 

ב"ה נולדה לנו תינוקת מתוקה תוך כדי המגורים כאן, לא האמנו שנצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן... היום ב"ה היא בת שמונה חודשים. כן, צפוף, אבל מסתדרים ב"ה. גם בעלי וגם אני לא הגענו מבתים כל כך צפופים, ב"ה, אבל עם החום של הבית והאווירה הטובה שיוצרים, מתרגלים ואוהבים את המקום.

מה שרציתי להגיד, הוא שתינוק לא בהכרח דורש מעבר דירה, למרות הצפיפות, ובטח בחודשים הראשונים. ולכן, אם חלק מהשיקולים שלך הם ש-'איך נסתדר עם שכר דירה גבוה יותר?' נסי אולי לחשוב על אופציה של להישאר, לפחות בהתחלה, איפה שאתם (אולי זה שלא עוברים דירה, ונשארים במקום המוכר, עוזר להסתגל לשינוי העצום שמביא איתו תינוק)

מה זה אומר "זרע בר קיימא בשנה ראשונה -ברכה שאינה צריכה" ?  בהצלחה . תמיכה של הורים זה דבר כל כך חשוב , וכשזה חסר -אז זה חסר . 

לא כולם מצליחים לחסוך , גם אם הם עובדים מאד מאד קשה . לפעמים הפרנסה מאד מאד קשה . מחליפים מקומות עבודה , יש אילוצים , הוצאות רבות , שונות ומשונות  שאולי חניתה לא מספרת . אל תדון אדם עד שלא תעמוד במקומו , ולעולם לא תעמוד. 

"הכל סובב את האשכנזים". 

לא בגיל שלושים, שזה כבר לבכות על חלב שנשפך..

אני מניחה שהרבה שקראו את דבריה של הפותחת חשבו על השאלה הזאת, אבל לא כתבו כי זה לא מועיל בשלב הזה.

אבל בעיקרון מסכימה איתך.

לא נסעתי לשום חו"ל , לא קניתי בגדים , אפילו לא היה לי רשיון על אוטו . בגיל 28 לא היה לי שום כלום . הצלחתי איכשהו להחזיק את הראש מעל המים וזה אומר לשכור דירה עם שותפות ולעבוד ולעבוד ולעבוד בלי לראות שום אופק . ככה היה אצלי . עבדתי בכל מיני ולא הצלחתי להתמיד בעבודה אחת למרות שמאד רציתי. ככה , שגם אם חסכתי משהו , הוא מיד התאדה בתקופות היובש . ועבדתי בין השאר כעוזרת בית , ובעבודות קשות , שהיום אני לא יודעת איך עשיתי את זה . בגלל זה -זה צרם לי מה שאמרת. 

גיל 28 זה לא גיל צעיר. השאלה היא גם כמה ילדים אתם רוצים. אם רוצים יחסית הרבה, כדאי מאוד להתחיל.

אם הייתם ממש צעירים - גם אם לא בא בקלות, יש יחסית (לא לכולם, אבל מבחינת האחוזים) הצלחה בטבעי או בטיפולים.

אם אתם יותר מבוגרים (אני לא יודעת בן כמה בעלך, אבל אם את בת 28 גם הוא מן הסתם לא צעיר), יכולות להיות יותר בעיות מבחינת פוריות, גם לך וגם לו (גם הביציות וגם הזרע, נהיים פחות איכותיים עם הגיל), ואם יש בעיות, אחוזי ההצלחה יורדים דרסטיים עם הגיל.

צריך לקוות שהכל בסדר, אבל לא לחיות בשאננות, כי אחר כך נכנסים ללחץ מיותר, בעיקר כשכבר עוברים את גיל השלושים ושעון הפוריות מתקתק. 

אם היית מדברת על כך שאת רוצה לעשות הפסקה אחרי הילד הראשון/השני בגילך, אבל את יודעת שלהכנס להריון כבר הצלחתם, זה נראה לי יותר קל, גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה אישית.

וצריך לתת גם מקום למה שרוצה ריבונו של עולם. לי עזר שאמא שלי אמרה לי, שכשהיא דאגה איך תסתדר, סבתא שלי תמיד אמרה לה - אל תדאגי יותר מדי, הדברים יסתדרו ותצליחי. לעיתים דברים נראים לנו יותר קשים מכפי שהם, וכשעוברים אותם נהיה יותר קל. וגם אחותי הגדולה (שילדה ילדה ראשונה לפני בגיל 19 וחצי, וילד שני לפני גיל 21, ותוך כדי עשתה תואר ועבדה ובעלה היה אברך) אמרה לי - "איך מסתדרים? איך שהילדים מסדרים אותנו..."

ובקשר להורים, ממש לא צריך לסמוך על העזרה שלהם, אבל אני מאמינה שאם את הבת הבכורה, עבור הדברים הגדולים הם כן יעזרו לנכד (יש משהו בסבתאות, שמביא לרוב ההורים רצון לעזור) לא להסתמך על זה לגמרי, אבל מאוד הגיוני. וגם אני חושבת שתמיכה קבועה מההורים היא ממש לא דבר בריא, אצלנו ההורים רצו לעזור ואנחנו לא הסכמנו... גם שמרטפות קבועה של ההורים היא דבר לא בריא.

ועוד דבר, גם בלימודים אנטנסיביים, השנה האחרונה היא הרבה פעמים פחות אנטנסיבית. יש מקום לכך שאם בעזרת ה' תכנסו להריון, בעלך ייקח אחריות גם כן ויעבוד בעבודות סטונדטים כלשהן שיעזרו מבחינה כלכלית (לשטוף מדרגות, לחלק עיתונים וכו'). הפרנסה - זה בסופו של דבר האחריות שלו, כי ללדת ילדים הוא לא יכול... אל תקחי את האחריות הזו בלעדית עליך, כי לעשות את שני הדברים ביחד זה באמת לא פשוט... וילדים - תאמיני לי שבסופו של דבר יהיו האושר של שניכם. כששואלים את רוב האנשים על מה הם מצטערים, זה על כך שלא הביאו יותר ילדים לעולם (ואני לא מדברת על אלה שיש להם 7 ילדים ומעלה, אלא 4 ומטה, לרוב זו התחושה במבט לאחור...)

(וכמובן, כל אחד ונסיון החיים שלו... אני למדתי בלימודים מאוד מאוד אינטנסיביים, וגם עבדתי כל הזמן, בעלי היה אברך (היינו נפגשים בשעה 9 בערב). התחתנתי לפני גיל 20 ולא היו לנו יותר מ-3 שנים ילדים, אבל לא בגלל שלא רצינו... ומזל שהתחלנו טיפולים מוקדם, כי אז היה לנו יותר מרווח זמן ונשימה, וגם יחסית יותר הצלחה. הטיפולים שעשיתי השנה, בגיל 31, היו קשים משמעותית מאלה שעשיתי בגיל 22, מהרבה בחינות)

מסתמכת על זרם מסוים בפסיקה. הוא לא הזרם היחיד, ובעיניי אין מקום לפסוק הלכות על גבי הפורום. לפותחת - לבירור הלכתי אני ממליצה לך לפנות לרב, לא אלינו.

התחתנתי והיו לי תוכניות- לסיים לימודים, להתבסס בעבודה ... ואז...
למעשה, הכי טוב בשבילנו , לו היתה לנו קודם ששנינו נסיים את הלימודים, נארגן לנו פרנסה ודירה ואז כמובן ילדים...
א ב ל עצת ה' קמה לה עלינו ויום אחד, באמצע התואר הראשון, נולדה לי ילדה. 
שני סטודנטים רחוקים מההורים, בלי עבודה ובום! תינוקת! וכולנו בחדר מעופש ולא מצליחים לשלם. אין לתאר, הייתה שנה קשה.
ואחכ עוד אחת. עם הזמן התחשלנו והחיים מלמדים איך לחיות אותם. 
קשה לדעת מה היה קורה אילו. אילו באמת התוכניות שתיכננו היו מתקיימות, האם הייתי זוכה לכזו משפחה? 
אתמול אמרה לי אותה בכורה שהגיחה פתאום- אני לא מחכה להיות טובה כדי להתחיל, אני אתחיל כדי להיות טובה. 

כל תשובה, אינה טובה מספיק מפני שחסרה לנו הידיעה מה יהיו ההשלכות של אותה החלטה. 
בהצלחה. 

מצד אחד - יש סיכוי שהילד יבוא מיד כשתרצו, כשבעלך יתחיל לעבוד והכל ילך טוב לפי התכנית. אבל אל תשלי את עצמך:  ההבדל בין גיל 28 ל30 יכול בהחלט להיות קריטי. זה שהרופאים חילקו את קבוצות הסיכון ללפני ואחרי גיל 35 - זה רק סטטיסטי. וחס וחלילה אם יהיו בעיות את עלולה לאכול את עצמך על הדחייה. 

ומצד שני, אם יגיע ילד עכשיו - יתכן שהורייך יתרככו למראה הנכד, או תבוא עזרה מכיוון אחר, אבל גם יכול להיות שלא,ושללחץ הזה היו השלכות ארוכות טווח גם כלכלית וגם נפשית. (כמו זאת שכתבה שבעלה נכשל במבחן והיום יש לה סוכרת והיא חושבת שזה קשור)

אכן אין לנו נבואה ולעולם אין לדעת מה יהיו ההשלכות.

לכן אני חושבת שלא חשוב מה את מחליטה, אלא איך את מחליטה.

כלומר, לא חשוב מה את מחליטה - כי ההשלכות הן בידי ה'. אדם יכול לעשות מעשה מתוך טעות או חוסר הבנה והקב"ה יכול להפך לו אותה לטובה. ואדם יכול להחליט החלטה הכי מחושבת ומושכלת והקב"ה חלילה יהפך אותה לרעה. אבל כן חשוב איך את מחליטה - האם זה מתוך שיקולים נכונים וטהורים ולאחר מקסימום של השתדלות. אז עצתי לך שתבררי עם עצמך ועם בעלך שאתם מחליטים מה שתחליטו אבל כמה שיותר לשם שמים, ומרצון אמיתי לעשות משהו טוב. (ולא למשל מתוך פחד, או רצון לעשות "דוקא" להורים, לדחות מתוך גאוה כדי שלא אצטרך להעזר בהם, או להפך להביא ילד כי אני כבר מאד רוצה להירגיש שווה בין החברות שהן כבר מזמן אימהות). תחשבו טוב גם אם אפשר לחסוך כסף, ואיפה וכמה. ומה זה יעשה לכם לזוגיות. תתייעצו עם רב! גם עם מומחים כלכליים אם צריך. תתפללו לה' שיתן בלבכם החלטה נכונה. ואז תחליטי בלב שלם כי תדעי שעשית את שלך ותוכלי לקוות שמכאן והלאה ה' יהיה איתך ויצליח דרכך.

הגעתי לתובנה הזו אחרי התייעצויות עם אנשים חכמים בנושא דילמה שהיתה לי בעבר בהחלטה מסוג זה, הסוג המפחיד הזה, של החלטות שעלולות להשפיע על כל החיים. וזה הולך איתי מאז.

אם נשים רגע בצד את העניין ההלכתי (לא שאני חושבת חושבת שאין לו מקום, אלא תאורטית..)

-האם יהיה זמן שכן יהיה "נוח" ללדת בו?

תחשבי עם עצמך- האם הפחדים שלך והלחץ קשורים באמת למציאות העכשווית (כלכלית, עזרה וכו')  או שהם באופן כללי על הבאת ילדים לעולם ולמחויבות הכרוכה בכך?

רק את יודעת את התשובות.

בעניין ההלכתי ממליצה להתייעץ עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי מתקוע. היא ממש תלמידת חכם בעניין מניעה ותכנון ילודה.

בהצלחה רבה!

ומה שצריך להשתנות הוא תוך כדי דיון ביניכם והבנה של מה צריך להשתנות ולמה.

אישית כשהייתי בבית עם הילדים, מהרגע שהוא חזר הביתה מהעבודה הוא היה איתם וגם בעבודות בית התחלקנו 50-50. וכשיצא לו כמה פעמים להישאר בבית עם הילדים הוא אמר שלצאת לעבוד זה קל יותר מלהיות איתם. (אני גם חושבת ככה.)

אני חושבת שתתחילי קודם כל מלאות את כל מה שאת עושה ולכבד את זה, ולהקל על עצמך איך שאפשר. (מיקור חוץ, מכשירים כמו מייבש, שואב שוטף, מדיח, בייביסיטר, חד פעמי, כל מה שאפשר ומתאים לך.) ולפרגן לך כשהוא שומע על כל מה שאת עושה.

בהצלחה!

אני בהלם מהאישה

הוא כל הזמן מתבכיין כמה קשה לו וכמה אני משוחררת

זה מן מניפולציה כזו עליי

אפילו משרה חלקית בבוקר.

תשקלי את זה מחדש.

מעבודה בחוץ

במיוחד אם יש ילדים שאיתך בבוקר ולא הולכים למעון.

אז תתחילי בלהעריך את עצמך שאת עובדת כל כך קשה! ללא הפסקה! ה"בוס" שלך קשוח במיוחד, ולפעמים אפילו לא מאפשר לך לשתות קפה או ללכת לשירותים, נכון?

צריך לעבוד על זה בצורה חכמה, כי התמרמרות, מריבות או ביקורת לא יגרמו לבעלך לשנות את התפיסה שלו ולא את ההתנהלות שלו.

הוא כנראה באמת ובתמים חושב שהוא עושה המון ואת לא.

תראי, אני באמת חושבת שכשבעל מגיע הביתה מהעבודה, הגיוני שהוא צריך קצת לנוח, להתאושש, לשתות משהו... אבל אח''כ כן מצופה שהוא יקח חלק אם אשתו לא מצליחה להחזיק הכל בעצמה (כמו רוב הנשים).

אולי תתחילי בלחשוב מה יקל מעליך - להוציא את הקטן? לקחת בייביסיטר מדי פעם? לקנות מדיח או שואב שוטף?

ואולי באמת את מעדיפה לצאת לעבוד? מה את הכי היית רוצה?

מטבע הדברים ככל שהגבר מחוץ הבית יותר שעות העול נופל על האישה שנמצאת יותר בבית (וגם יותר טבעי שהיא תיקח את העול הזה גם כשהיא עובדת )

זה נשמע שבעיקר מה שמפריע ומקשה עלייך זה שרגשית ונפשית הוא לא חולק איתך את העול של גידול ילדים ותחזוקת בית, וזה נראה לי משהו שאת צריכה להנכיח לו.

וחוץ מזה לעשות מיקור חוץ לחלק מהמטלות- מנקה פעם בשבוע, נערה שתבוא לקפל כביסה, לשלוח את הילדים עם בייביסיטר מידי פעם או באופן קבוע.

ולמצוא חברות שנמצאות בבית ולצאת איתן מידי פעם לקניות, להעביר צהריים יחד באחד בתים וכו'.

ובשנים שהייתי בבית (וגם היום כשאני עובדת) רוב הבית עליי

עם השנים זה השתפר ובעלי כן מבין שיש עליי עול ואני חושבת שחייבת להיות שותפות מסוימת שתהיה מוסכמת על שניכם איכשהו ותמנע הצטברות של מטענים, אפילו ברמה של להקל עלייך במיקור חוץ כלשהו

אם את לא מרגישה טוב פשוט תשכבי במיטה. אם הוא רואה אותך על הרגליים למרות שכואב מאוד, הוא כנראה מסיק מזה שאת עוד יכולה לתפקד

תרגישי טוב♥️

אבל בעלי היה שותף מלא מהרגע שחזר.

דבר ראשון, אם מדובר על להישאר עם ילד בבית, זאת עבודה לכל דבר ואפילו קשה יותר

וכשהוא חוזר הוא לחלוטין שותף.

אני מדברת על תקופות בין עבודות שהייתי בבית ללא הילדים, גם אז הוא היה שותף.

כמובן שלא מלא, הוא יצא מוקדם וחזר בסביבות 7, אבל לגמרי הכניס מדיח, עזר לי לאפס כשהיה צריך (זה דורש שחרור שליטה, לדעת להרפות גם כשדברים לא נעשים ברמת נקיון שלי ולהוקיר תודה בלי הרבה הערות)

יש תקופות אחרות כמו הריון תוך כדי עבודה, אחרי לידה, להישאר בבית אם ילד, ששום דבר מהמאמץ שהוא יעשה לא ישתווה לזה.

ויש הקרבות גדולות אחרות שעשיתי בשבילו.

אי אפשר ולא נכון למתוח קו מי עושה יותר ומי פחות.

כל אחד לפי היכולות שלו. הוא לא מנצל אותי ואני לא אותו, אם הוא יגיד שהוא עייף, אני אעשה ולהיפך.

כדי לקבל עזרה צריך בשלב הראשוני והכרחי להכיר בזה שאת ראויה לעזרה, שאת עושה הרבה.

אם הגעת למצב של שחיקה וכאבי גב את לחלוטין עושה הרבה

את עם תינוק בבית? תחזוקת בית מלאה קשה בעיניי בהרבה מלצאת לעבוד. גם ברמה הנפשית.

כשיוצאים לעבוד פוגשים אנשים, מדברים בגובה העיניים ולא רק עם ילדים, צוחקים, מרגישים משמעות והערכה לפעמים הרבה יותר מהטלות המובנות מאליהן בבית, מרוויחים כסף.

כל כך קשה להיות כל הזמן עם הילדים ועוד לבד..

לפני פתרונות טכניים אני חושבת שקודם כל בעלך צריך לשנות גישה. כשאנחנו לא עובדות בחוץ אבל כל גידול הילדים עלינו מאד קשה לשמוע את המשפט "אין עלייך עול". צריך להסביר לו שגם עלייך יש עול, פשוט לא עול כלכלי אלא עול אחר והוא לא פחות שוחק.

וגם את צריכה לשאול את עצמך אם מתאים לך אורח החיים הזה. אולי כדאי לך לשקול לצאת לעבוד, אפילו משרה חלקית, בשביל בריאותך הנפשית.

והחלוקה לא צריכה להיות דיכוטומית, צריכה להיות שותפות לשני הצדדים. בעלי שעובד, הוא יודע שמהרגע שהוא חוזר הבייתה הוא נכנס לקריסס בבית עם הילדים🫣. יש יום אחד בשבוע שסיכמנו מראש שבו אני "משחררת" אותו אחר הצהריים-ערב והוא יוצא לעיסוקים שלו ואני לבד עם הילדים. כך אני יודעת שגם אני מפרגנת לבעלי לצאת כשצריך כדי שיישאר לי בעל שפוי אבל אני יודעת ומתכוננת לזה מראש, לא שכל יום שהוא חוזר הוא רובץ בנחת על הספה.

להתחיל מזה שזו דינמיקה לא טובה

את מותשת

והוא מתעלם

זה לא קשור רק לסיטואציה הספציפית

הוא לא רואה אותך

מעבר לזה

תבדקי עם עצמך למה את מותשת ואיך את יכולה לשפר את המצב

לצמצם עבודות בית/ לשים תינוק אצל מטפלת לפעמים או באופן קבוע

וגם להסתכל קדימה

תכנון ילודה

לחשוב מחדש אם זה מתאים לך הסיטואציה של להיות בבית

בעלות תועלת של זה

אחרי מלא שנים שלא הייתי בבית,

והוא עובד עצמאי אבל העול הכספי יותר עליו מעלי.

ברור שביחס לאיך שהיה כשהיתי בחוץ עובדת, היום אני עושה יותר.

אבל ממש בטוב ולגמרי לא שהכל נפל עלי.

המקום החשוב פה זה שהוא לא מכבד את זה שקשה לך או מעיק לך בלי קשר למה את מביאה הביתה מהעבודה.

אם היית מביאה כסף אז היה יותר נכון להתחשב בך?

אם היית מוציאה כבר כח היה יותר נכון להתחשב בך?

זה לא באמת מדד.

זה שאלה של התיחסות לעומס עלייך אפילו בלי לדבר על אם הוא מעריך את העשיה שלך בבית או לא.

גם אם הוא לא מעריך, יש ציפיה שהוא יבוא לתת יד כשקשה לך. גם אם זה סתם כי את עובדת יותר לאט נגיד.

בטח ובטח כשאת עם תינוק קטן והכל עלייך.

תנסי לדבר איתו על זה. בעז"ה.

אבל כן לומדת

ובעלי עובד עבודה פיזית קשה

והרבה שעות ביום

וכן משתדל לעזור בבית

יש תקופות שהוא ממש שותף

ויש תקופות שעמוס לו בעבודה ופחות עוזר בבית

אבל תמיד הוא נותן יד

נגיד שבתות אני בחיים לא עושה הכל לבד

אני חושבת שפשוט צריך לדבר

שיבין מה כולל העול של הבית

ושגם אם לדעתו אישה אחת אמורה להסתדר לבד

בפועל את לא

ולכן את צריכה עזרה

ואם לא חסר כלום, אבל גם אין תקציב לעזרה מבחוץ,

את יכולה לצאת לעבוד אפילו כמה שעות ביום, ובכסף הזה לממן עזרה בבית ועוד יישאר תקציב לפינוקים.

לגבי הילדים, יש עול דאגה וחינוך שזה לא קשור למטלות בית, וילדים שיש להם שני הורים שמעורבים בחייהם לגמרי ירוויחו וילמדו ויקבלו משני ההורים.

אז אם הוא עושה את זה, מצויין.

אם לא, כדאי לדבר איתו על ההשפעה הזאת.

בנוסף הרבה נשים צריכות שיראו ויעריכו אותן. זה לא שאם הוא יפעיל מכונה זה יוריד עלייך עול טכני מטורף, אבל זה יקל על הבדידות ועל התחושה שאף פעם אין גיבוי ואת לא יכולה פשוט להוריד הילוך לפעמים כשאת זקוקה לזה.

זה לא תחרות מי יותר מסכן, שניכם צריכים להיות במקום שטוב לכם בחיים.

וגם להשקיע בזוגיות. הזוגיות משפיעה על ההתנהלות היומיומית ולהיפך.

אני מכירה הרבה שזה נשמע להם מטומטם ודפוק שאם הן לא עובדות אז הן צריכות עזרה בתשלום.

אבל זה בדיוק העניין

מי שרואה את עצמה, ומעריכה את מה שהיא עושה,

מבינה שזה מגיע בזכות!!

ושזה לא פינוק.

אם אשה תופסת את העשייה שלה בבית כברורה מאליה אז איך מצופה מהאחרים להעריך את זה?

אשה שיודעת מה טוב לה ואיך להקל על עצמה, ודואגת לעצמה, זאת אשה שתהיה מוערכת.

וגם עוד צד פסיכולוגי, יותר קל להתחבר לאדם עם אנרגיות, ולשמר את מה שעושה לו טוב,

מאשר להתחבר לקושי של אדם ממורמר ולנסות להקל עליו.

ואני יודעת שהבית ממש ממש לא רק עליהן.

הבעלים שותפים מלאים,

אבל נראה לי שמה שהכי משמעותי הוא שכל הגיסים שלי ממש מעריכים את אחיות שלי על זה שהן בבית עם הילדים ועל כל מה שהן עושות,

(אגב, לאו דווקא בגלל שזה קשה, אלא בעיקר בגלל שזה כל כך משמעותי בעיניהם לבית ולילדים),

וזה לדעתי המפתח לכל שינוי ההרגשה.

הקטע הוא שאני לא באמת מצליחה לתקתק את הבית וכאלה,כי יש מלא דברים, בדיקות עם הילדים, חינוך וכו' בחוץ

כך שהבית די מוזנח וגם על זה אני מרגישה באמת שכאילו מה אני עושה לפעמים

אבל אני עושה המון.

השבוע הוא זרק משפט 'אין קשר בין המציאות לכתבה' וזה גמר אותי ממש

זו עבודה סיזיפית נורא, דורשת בלי סוף.

הבתים של אחיות שלי ממש לא מתוקתקים.

ולאחת גם יש עוזרת בנוסף לשותפות של הבעל.

אז מה אם היא בבית? יש לה מספיק עבודה עם הילדים ועם שאר ענייני הבית.

וגם אימא שלי הייתה כל השנים איתנו בבית, והייתה מביאה עוזרת הרבה שנים.

כל השאלה היא אם ההישארות שלך בבית מוערכת או מזולזלת.

אם היא מוערכת - כל מה שאת עושה הוא מדהים, ואם היא מזולזלת - לא משנה מה תעשי, זה ייחשב לכלום...

יש מצב?

את מעריכה את עצמך?

את חושבת שאת אלופה ושזה לא קל להיות עם ילד קטן בבית?

את מרגישה שאת עושה את מה שאת צריכה ויכולה?

או שיש לך מלא ביקורת עצמית?

כי אני חושבת שזה הדבר הראשון שמשודר הלאה לאנשים סביבנו,

ואם את לא בטוב מול עצמך ומעריכה את העשיה שלך יהיה לו קשה להעריך.

מבינה מה אני אומרת?

מטלות הבית זה המון דברים על הדרך, וההרגשה שלא עשית כלום אבל גם לא עצרת לרגע, מאוד נפוצה.

אבל בשבילך לא בשבילו.

והדיבור שלו לא לעניין (יש מצב שהייתי משאירה אותו להתמודד עם הבית לבד לכמה ימים כדי שיבין 😅)

תתחילי מעצמך.

יש הבדל בין לרצות להיות מוערכת לבין להזדקק לאישור והערכה.

למשל ההבדל בין להרגיש יפה ולרצות לקבל מהבעל מחמאה על זה - לבין לא להרגיש יפה כל עוד הוא לא אמר את זה, כלומר להיות תלויה בהערכה.

תנסי להתחזק מבפנים ולשדר לו שאת עושה הרבה, ובכנות להגיד לו שינסה בעצמו ואז ידבר.

למה הוא מצפה, לבית מתוקתק אחרי שהיית שעות עם ילדים קטנים ? זה לא ריאלי, השאלה למה את מצפה את זה מעצמך.

אין קשר בין הציפיות שלו,למציאות

מציעה לך להשאיר אותו קצת בבית עם הילדים כדי שיבין מה המשמעות של זה

וגם אם הוא לא יבין מאה אחוז

הבית לא אמור להיות מתוקתק. ואם הוא רוצה את זה וחשוב לו אז תשלמו על עזרה, הכל טוב

תחשבי על זה שבבית שלך יש בשעות הבוקר מעון, בצהריים צהרון, בערב מועדונית, מקלחות ולישון.

בכל אחת מהמסגרות האלה מנקים כשהילדים הולכים.

ב"ה מהבית הם לא הולכים, ולכן אין זמן לתקתק אותו כמו שמצופה מאישה שאין לה ילדים קטנים והיא לא עובדת.

וגם ממנה לא מצופה, שתעשה מה בראש שלה.

חוץ מזה, שאת כל המשרות מאיישת אישה אחת, שילדה לא מזמן כנראה, בקושי ישנה בלילה, וכל האחריות עליה.

חיבוק ענק, תחושה ממש מעצבנת ומחלישה.

אבל גם אני במצב דומה. אני עובדת ממש טיפה, כדי להיות עם הילדים.

כשאני הרגשתי ככה מול בעלי, שמתי לב שזה א'- מגיע בזמנים אחרי תקופות ארוכות שלא הסתכלתי על עצמי ולא עשיתי משהו בשבילי.

ב'- הרגשתי שכל מה שאני קונה זה בזבוז, ושאני לוקחת מהכסף שלו.

זה תלוי באיך אנחנו מסתכלות על דברים בעיני עצמנו. כשהסתכלתי על כל הדברים שאני עושה והשוויתי לאם זה היה נעשה אם הייתי עובדת במשרה מלאה, הבנתי שאני חוסכת המון.

וזה שאני מקדישה את השנים האלה לגידול הילדים זה תמיכה כלכלית בעסק של הבעל.

עצם העובדה שהוא יכול להיות רגוע כשהוא בעבודה שיש מי שדואג לילדים שלו- זו שותפות עסקית של שניכם.

המציאות שלנו היא שלנו, וזה בדכ עובד לנו ולפעמים לא..

נשמע שיש לכם על מה לעבוד ושווה ללכת למישהו שיעזור לכם לעשות שיקוף טוב ובריא.

שנזכרתי בזכות השרשור הישן...

זמן קצר אחרי החתונה, אנחנו זוג צעיר ומתוק בשכונת קרוואנים.

בימים האלו אחרי שחזרתי מהלימודים הייתי מורידה את המטפחת ומסדרת את השיער בצמה, כמו שהייתי עושה בדייטים. וגם היה ממש קר בקרוואן אז לבשתי את הסוודר הענק של בעלי. קיצור אווירת דייט.

החלטנו להכין מרק כתום. לא שמנו לב שהפכנו אותו לחלבי ולא היה לנו בלנדר מוט חלבי. אז לראשונה שאלתי בקבוצת הווצאפ השכונתית למי יש, ומיד נענתי בשמחה (איזה שכנות מתוקות היו לי).

יצאנו אני ובעלי, קיבלנו את הבלנדר ועשינו הכרות קצרה. ראיתי שהשכנה קצת מסתכלת עלי מוזר אבל לא הכרתי אותה... נפרדנו לשלום וחזרנו הביתה.

רק בבית כשעברתי במקרה ליד מראה נפל לי האסימון, בהיתי בעצמי לרגע ונקרעתי מצחוק- יצאתי מהבית בלי כיסוי ראש🤭

שלחתי לשכנה הודעה צוחקת ומתפדחת, והיא כתבה לי שמזל שהיא לא קראה לבעלה להכיר אותנו... כנראה היא הבינה את הפאדיחה שלי הרבה לפניי וחסכה לי פאדיחה גם מול בעלה, מלכה👑😂

רק שם יש פדיחות? חחחח

בערך חודשיים אחרי החתונה אנחנו שם לשבת. אני שוכבת על המיטה ובעלי יושב לידי ומפטפטים. הדלת סגורה.

גיסי שהיה אז בן 5 פותח את הדלת מעדכן שהולכים לאכול סעודה ויוצא.

מספר לכולם בקול שאני ובעלי שוכבים על המיטה והוא אמר לנו שהולכים לאכול

מייד קמנו ויצאנו שלא יהיה להם מספיק זמן לדמיין את מה שלא קרה

עוד אחד?

אצלנו רוב הנשים מסתפרות, מי שלא - אף אחת לא אמורה לדעת שלא.

מביאה את הילד קצת מאוחר לגן הסייעת רווקה קצת מבוגרת עם קוקו.

הבן שלי אומר לה שגם לי יש קוקו אבל זה מתחת הפאה, ולמה אין לה פאה?

גם הפדיחה של הקוקו שלי, וגם הפדיחה שהיא לא בת 20, רציתי לקבור את עצמי!!!

אנונימית וצלולה - חחחח קורעעעעעע איך אוהבת שרשורים כאלה

ולא תשאל או תלחץ בשום נושא אישי, רק הבעיה היא שאני לא חושבת שהיא באמת הבינה מה זוג נשוי עושה בחדרי חדרים...

בשבת שבע ברכות שלנו, יומיים אחרי החתונה, היא הציעה לשלוח את גיסתי הרווקה להעיר אותנו בבוקר.

איכשהו לא נפל לה האסימון שזה פחות שייך להיכנס לחדר של זוג נשוי שנייה אחרי החתונה.

אז לפני כמה שבועות היא נכנסה לחדר שלנו בשבת בבוקר כשהיינו אצלם, ובין חפצינו המפוזרים היא קלטה מגבת חביבה.

ההגיון היה אומר להתעלם באלגנטיות, אבל לא.

היא התחילה לשאול "למה הבאתם מגבת מהבית? מה הבעיה במגבות מהארון? אתם רוצים שאני אוציא לכם?" אני מתחילה להאדים לי (והיא עדיין לא קולטת...) ובעלי מלמל משהו על כך שאני מעדיפה את המגבות מהבית...

כנראה חשבה שזה לניגוב פנים או משהו? אנחנו כמעט אף פעם לא מתקלחים אצלם.

אחרי שבוע בשיחת טלפון כשהיא על רמקול מול אחים בעלי היא הזכירה את המגבת הזו, ואולי היא תקנה לנו מגבות חדשות, וכו'. בכל באמת בשמחה וברצון לעזור, כדי שאני אגיש יותר בנוח בבית.

מבחינתי אין סיכוי להזכיר עוד פעם מגבות לידה, כנראה שבאמת היא לא קולטת למה זה משמש...

לא עולה לי פדיחה כנראה הכל מודחק טוב

אז אצל חמותי הבית מתקתק כמו מפעל.

זה נחמד להגיע למצעים נקיים ופרוסים היטב

זה פחות נחמד כשעליהם יש כביסה (ששוכחים או מפספסים בפעם קודמת), מקופלת היטב ומסודרת בערימה מהפריט הגדול לקטן, ובראש הערימה תחתונים שלי (מקופלים!)

ומי שעושה את רוב הכביסות זה חמי…

תמיד אני מדחיקה פאדיחות

פעמיים קרה לי שהנקתי בחדר של גיסתי על המיטה שנמצאת בדיוק מול הדלת (גיסתי ידעה שאני שם)

פעם אחת חמותי נכנסה- קצת פחות פאדיחה.

פעם שניה חמי נכנס- יותר פאדיחה אבל למזלי שמעתי את תחילת הלחיצה על הידית ומהר כיסיתי ת עצמי במשהו.

עבדתי עם מישהי, ובעלי עבד עם בעלה. לי היה מאד מאד מאד קשה איתה עד לרמה של לבכות מהיחס שלה אליי

התקשרתי לבעלי אחרי אירוע שהיה איתה שהביא אותה לבכי והתחלתי לבכות לו "אני לא יכולה יותר עם האשה הזו" למזלי לא ציינתי שם או פרט מסגיר אחר אבל עדיין. בעלי ממלמל לי "אני חוזר אלייך עוד שתי דקות"

חוזר אליי ואומר לי "הייתי עם בעלה באוטו".. לא יודעת כמה הוא שמע והבין.. אולי זה יותר פוטנציאל לפאדיחה מאשר פאדיחה ממש

בתור בלנית וגם מהכיוון השני.

פרצה המלחמה עם איראן יום חמישי בלילה,היו'ר של המועצה הדתית כשרות לציבור מפרסם את הטלפון של האחריות על מקוואות תחת השם שלי אני מוצאת מספר לא שלי,בודקת של מי המספר מגלה את המספר שלו,מתקשרת אליו אומרת לו המספר לא שלי תשנה את הפרסום אז הוא שואל אותי של מי ואני בתמימות אין לי מושג,שתי דקות אחר כך הוא מתקשר אליי נבוך כולו,אישה אחת הספיקה להתקשר אליו....

עוד אחד:

יש מישהי שטובלת אצלי ויש לה 4 בנות שטובלות חלק אצלי חלק במקוה השני,יום אחד באה כלה מרוקאית למקווה ואחת הבנות שלה באה עם הכלה תוך כדי היא באה לטבול,רואה את הבת שלה,עכשיו במקום לזרום שהיא גם באה לכלה היא פשוט הלכה ככה כל מי שבאה עם הכלה קלטה את העסק,אבל זה לא היה לה מספיק פדיחות לערב הזה אז דאגה לעצמה לעוד קצת,הלכה למקוה השני איך שהיא באה להיכנס יצאה בת אחרת שלה משם ישר מולה,

ועדיין לא נגמרה החגיגה לערב הזה,כי כשיצאה החוצה באה עוד בת שלה לטבול🤦‍♀️

יש לי עוד....

צריכה להפסיק עכשיו

אלופה על העבודה הזו!

נשמע לי קשה ביותר עם ילדים בבית ושעות העבודה הלא רגילות.

הבת שלי(בת 8)

הלכהלשחק עם חברה,

אני תאמתי עם האמא של החברה בסוף השיחה היא אומרת לי נתראה בעז'ה....לא כל כך קלטתי מה הכוונה אבל מילא...

האמא של החברה פתאום באה למקווה לטבול ושואלת אותי:אמרת לבת שלך שאני באה למקוה ?

אני:מה?

היא:כן אמרתי להן שאני יוצאת לכמה דקות,הבת שלי שאלה לאן והבת שלך אמרה שאני הולכת למקווה.

אני:

איפה אני קוברת את עצמי?

שאמא שלה היתה בלנית.

וכילדים כל פעם שמישהו היה מתקשר בערב ורוצה לדבר עם האמא, במקום לענות שאמא בעבודה הם היו אומרים- "אמא במקווה!"

רק לחשוב מה עובר על מי שהתקשר אליה שומע "אמא הלכה למקווה!" בלי לדעת שהיא במקווה מתוקף תפקידה כבלנית..

שיהיו בריאים

פעם הכנתי אוכל לשבת ובטעות הטרפתי משהו.

קיצר מפה לשם, התקשרנו לרב לשאול מה הדין והוא אמר לזרוק את האוכל לפח. ואמר בסוף בתאבון.

חשבתי שבעלי כבר ניתק אז התעצבנתי בקול: מה בתאבון? הוא הרס לנו את כל האוכל!

מסתבר שבעלי עוד לא ניתק....😊😂🤦‍♀️

זה נראה לי שאלה לרופא. ילד שמתעורר כל לילה הצרחות זה משהו שצריך לטפל בו, כנראה עם סותר חומציות מאיזשהו סוג...

אבל כצפוי אין תורים בימים הקרובים, אז מתלבטת מה לעשות בינתיים.

Eo EQuiz | E&E Israel - EOE/EGID Community

ובכל מקרה גם אם אין קשר, גסטרו זה הכתובת באמת... וזה תורים רחוקים...

בול צרבות.

השאלה היא איך אני יכולה לעזור לו לפני הגסטרו, כי הוא ממש סובל כבר הרבה זמן...

אבל אולי זה קצת בעיה כי זה בעצם יכול למסך בעיה שאז הגסטרו לא יראה. הייתי מתייעצת עם הרופא מה דעתו בינתיים

ואגב הוא מקבל תוספי תזונה כלשהם?

תרופה לילדים ומבוגרים, עוזר תוך כמה דקות אבל ההשפעה היא לכמה שעות

(הרופא אמר לנו לנסות את זה במקרה של ריפלוקס עם תינוק. עזר כל כך שבסוף לא המשכנו לתרופה חזקה יותר)

נראה לי שזה קשור לסטרס תזונה משקל

הילד שלך עם עודף משקל?

כדאי להתייעץ עם גסטרו תבקשו בדיקת אליקובקטור וכו

לדאוג שהמזרון יהיה קצת באלכסון עם הטיה

תתיעצו עם רופא בקשר לתרופה

אבל עד שתמצאי תור, תקלי עליו כמו שמקלים על צרבת בהריון.

ארוחות קטנות לאורך היום, לא שומניות, לא לשכב לפחות חצי שעה אחרי האוכל, לישון עם הגבהה של הראש, להפריד נוזלים מאוכל, וכל מה שעוזר בהריון.

אומפרזול

מציל חיים

לטיפול נפשי יש יותר דברים

טיפול אישי/ זוגי- זה כל דבר שיכול להיקרא טיפולי כולל סדנאות, הדרכות וכו' וזה היה 1500נועוד1500 על 2024 ו2500 על 2025

טיפול נפשי זה קל"ת, מרב"ע, פסיכולוג, פסיכיאטר או עו"ס- 80 אחוז מכל מפגש או 250 על כל מפגש-הנמוך מביניהם. עד נראלי 22 מפגשים.

קבלות שכתוב בהם טיפול זוגי/ אישי.

דרך האתר של המילואים

יש שם כמה שדות למלא שבגדול זה להעתיק מהקבלה (שם המטפל, טלפון שלו וכאלה)

אם זה לא על הסעיף של טיפול נפשי שמוגדר למטפלים מוסמכים, לא צריך מעבר לקבלה...

לטיפול הנפשי צריך להוסיף גם תעודת הסמכה של המטפל.

זה הקישור שהגשנו בו היום, מקווה שהוא מעודכן (נעקוב ונראה) -

TipoolRigshi360 פניה למרכז מילואים 360 קרן הסיוע השתתפות בעלויות טיפולים רגשיים

ממליצה אחרי יום יומיים להיכנס לאיזור האישי באתר מילואים ולוודא שנפתחו בקשות לפי מה שהגשת.

שווה להגיש!

ובהקדם כדי שיהיה זמן לתקלות 🙄

לא הבנתי את ההבדל בין טיפול אישי לנפשי.. זה הגדרה שלנו כאילו? מדובר בטיפול פסיכולוגי שהוא הלך לכמה מפגשים, אין לו את התעודה של המטפלת

אפשר להכניס שם גם רפואה משלימה וכל מיני דברים כאלה (בקישור שם הם נותנים רשימת אפשרויות, ממה שזכור לי אנחנו הגשנו גם דברים שלא מופיעים שם, אז מתייחסת לזה כדוגמאות).

הטיפול נפשי זה נורא מוגדר, חייב להיות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס (יש להם שם רשימה מדויקת) עם הוכחות שהוא מוסמך.

מה שאת מתארת נשמע שיעבור ב2 הקטגוריות.

אם יש לך מה להגיש גם וגם (ויש איך לבקש את התעודה של המטפל) - הייתי מנצלת גם וגם.

אם בכל מקרה לא תגישו דברים אחרים - אז תעשו לעצמכם חיים קלים ותגישו באישי בלי הסברים...

חשוב לדעת שאישי זה לא רק אישי שלו - זה גם את או הילדים. אז קדימה תקבעי לך איזה עיסוי או רפלקסולוגיה או מה שעושה לך טוב 😉❤️

שימחת'ותי ❤️❤️

תסתכלי בקישור שצירפתי, כשאת בוחרת סוג החזר יש לך הסבר קצר עליו, ואישי זה לגמרי כל אחד מבני המשפחה.... (לא זוכרת מה הגשתי על עצמי, אוסטיאופתיה של הילדה קיבלה אישור)

שיש הסבר אח"כ, זה ממש מפורט. ולילדים זה גם קלינאות תקשורת ורכיבה טיפולית.

מהממת אחת שכתבת ופירטת ❤️

את החובה של המילואים אנחנו ממלאות מעולה, לפחות שנקבל משהו קטן בחזרה...

אם את לא בעניינים, מציעה ממש לעקוב אחרי התוכן של פורום נשות המילואימניקים (יש להם קבוצות וערוץ ווצאפ ונמצאות גם בפלטפורמות אחרות), הן מנגישות מידע בצורה מעולה ממש. אני יותר בעניינים מבעלי בזכותן 😅

חבל חבל חבל לא לקבל בחזרה כסף על דברים שאפשר, אנחנו באמת נותנים את הנשמה והחיים ❤️

תכף סופשנה לועזית, יש זכאויות שנגמרות. רוצי לבדוק מה עוד לא הגשת ואפשר...

רק חובות אני יודעת לשנן 🙈🙈

אני חייבת לבדוק את הנושא, אני רואה שדווקא יכול להיות הרבה דברים שיעזרו לנו

הן מפרסמות ממש מסודר לפי נושאים,

מזכירות להגיש, מסבירות מה צריך, עוזרות אם יש צורך...

יש עוד מיליון קטגוריות אחרות של החזרים, אבל תתחילי באלה שתכף נגמרים.

מישהי הזכירה פה ובאמת לא זכרתי לכתוב, אז כותבת שלא תפספסי -

עוד הבדל בין האישי לנפשי זה שהנפשי זה החזר חלקי (עד 80%, גג 240 ש"ח לטיפול) ובאישי וזוגי זה החזר מלא.

אז הבחירה ביניהם בעיניי היא לפי מה יש לך להגיש בסך הכל.

השאיפה היא לנצל כמה שיותר...

לך ול @שיפור

לא ידעתי שיש ככ הרבה אפשרויות ובטח לא שאני יכולה להחליט למה להגיש.

למה בירוקרטיה זה כזה מסובך??

טוב אני אתחיל מלהגיש לאישי ואחכ נראה

הולכת להקדיש לזה את המוצ"ש החורפי

ריפוי בעיסוק/סוסים/הידרותרפיה

גם אפשר

אפשר להביא קבלה מכל דבר

הטיפול נפשי זה החזר של 80 אחוז עד 240 אם אני לא טועה, וזה צריך בעלי מקצוע מסויימים או מטפלים עם תואר שני או מרבע פיזיו אולי גם וכזה....

ושם צריך גם תעודה של המטפל

בוא נגיד את האישי והזגי הייתי מחפשת על מה לבזבז ולהוציא לכ דבר שישמח אותך סדנא קורס צימר בריכה זוגית וכו..

את הנפשי אם גם ככה אתם צריכים טיפול תחפשו משו שעונה על הקריטריונים...

ואם עוד לא השתמשת בכלל, תבדקי גם אופציה של לשלם עכשו וללכת בהמשך לסדנאות וכאלה...

למשל אנחנו קנינו ניווט זוגי, ונשתמש בו יום אחד כשנגיע לזה 😅

בטוחה שיש סדנאות וטיפולים שאפשר לשלם על שובר, ככה לא צריך להיות מדי בלחץ של סופשנה...

כתבת רק על תחום הלימוד

מה עם שאר התחומים הבית ספריים?

יש לילד חברים בכיתה?

מה הוא עושה בהפסקות?

יש אינראקציה טובה עם בני גילו?

הוא יודע לבקש? לשתף?

מקשיב בשיעורים או מפריע??

הולך לתנועת נוער? חוגים? פעילות אחר צהריים?

יוצא לטיולים? פעילויות חברתיות?

הוא ילד שמח?

איך הוא בבית? מזמין חברים? וכו וכו...

אוכל טוב?

ישן טוב?

אם כל שאר התחומים סבבה אצלו והוא מסתדר וטוב לו בחיים

הייתי שמה בצד את הלימודים כרגע, שמחה שטוב לילד שלי, אז לא אוהב ללמוד

או שישתנה או שלא. הייתי מבקשת ממנו בקשה לימודית אחת ממוקדת שיעמוד בה (ש"ב במקצוע אחד בלבד בכל יום וכדומה...)

אם המצב הכללי לט טוב בנוסף לתחום הלימודי- פה כבר הייתי פונה לעזרה, ליווי, הדרכה, יועצת בית ספר, דואגת לסל לשנה הבאה, כל מה שאפשר.

אבל שוב, אם זה רק הלימודים, להתמקד בדבר אחד ספציפי שתחליטו ביחד (ואפשר כל הזמן להוסיף עוד אתגר לימודי קטן)

ומשם לסמוך עליו ולא לחפור לו.

אגב, לא ציינת באיזו כיתה הוא? מנחשת ש ז'? ח'? לפי הציפיה?

נשמע שהוא בוגר ומבין שלא רוצה רטלין, לא לכולם זה עושה טוב, אם הכל טוב לו והוא בסדר בבית ספר, ומקשיב וחברים וכו וכו... אז אני כאמא שלו הייתי רגועה יותר.

האמת שהוא ילד חברותי פלוס פלוס

מעדיף תמיד חברים וטיולים ע"פ לימודים...

אני לא ככ רגילה לזה

וגם לא האופי שלו

לכן קשה ליח עם זה...

איך ילד יעדיף לבלות מאשר להצליח במבחן??

הצלחות לא מדרבנות לימוד?

ולא כדאי לנסות תרופה אחרת?

הרי עכשיו הכל נהיה יותר קשה אבל אחכ זה כבר יהיה מתסכל ואולי יהיה מאוחר מדי?

הוא הבכור שלך נכון?

יש ילדים שאוהבים הצלחות, וההצלחה מדרבנת

ויש ילדים שלא- זה לא מעניין אותם

ויש ילדים שמשלבים, לא מתאבדים על מבחן ו 70 זה סבבה להם.

מבינה שאת ובעלך מצפים לילד מחונן ולמדן, ובפועל זה לא ככה, וזה ממש מלחיץ אתכם.

הוא סה"כ יושב בכיתה ולומד? ילד נעים לזולת? מידות טובות? רגוע? טוב לו בחיים? מתפלל?

אז הייתי נפגשת עם המחנך ומנסה ליצור לו רצף מטרות לימודיות ספציפיות, משהו בקטנה, אבל שירגיש למידה ולאט לאט מחליטים יחד על עוד ועוד מטרה לכבוש בלימודים, הכל בהתאם לקצב שלו ולמה שהוא מצפה מעצמו, כי בסוף צריך ללמוד ולהתקדם גם אם זה לא מעניין אותו, אבל כנראה שהוא צריך קצב אחר, ושאצלו הצלחה זה דווקא במשחק בגול במשחק כדורגל ולא במבחן)

אם הכל זורם איתו טוב, וזה ממש רק עניין הלימודים, לא הייתי כריחה אותו לקחת כדור. (כמובן אם הוא מסוג הילדים שמפריעים בכיתה, לא לומדים, מתפרעים, עושים שטויות מתוך חוסר עניין לימודי- זה כבר משהו אחר).

בעבר הוא אהב ללמוד? פחות אהב חברים וטיולים?

ועכשיו השתנה?

האמת שהוא לא הבכור

הבעיה שלפניו 2 שלומדים

אחד גם לא כשרוני כמוהו... ובכא מתאמץ מאוד

ורוב המורים מפרגנים לו מעבר גם בגלל שרואים את ההשקעה

כן ילד רגוע... אבל יושב לי שבנא שיש לו בעית קשה צריך להיות מטופל לא?

ומה זה רצף מטרות לימודיות? כמו מה?

ובטח שלא משדרות לו את זה.

ולא משדרת לו שאני כועסת כי קיבל 50 במבחן

והייתי משוחחת גם עם המחנך שקראתי בכמה הודעות פה שכתבת שהוא מאוכזב שלא למד ומהציון.

הייתי מציעה לשים פחות דגש על הלימודים, יותר על החברתי וןההתנהגותי

מבינה שהוא ילד מוכשר- תעצימי את זה

ילד נבון וחברותי- להעצים, גם בכיתה וגם בשיח עם המחנך והצוות.

לתת לו תפקידים

לפרגן לשים רגע את הלימודים בצד.

ואז לאט לאט-

רצף מטרות לימודיות- להציב יחד עם המחנך (בהתחלה בלי הילד), מטרה אחת ממוקדת וקטנה בפן הלימודי ולצד זה פירגונים, העצמה ורק משפטים חיוביים במה שהוא טוב.

לאט לאט להוסיף עוד מטרה לימודית, יחד איתו, ולא להפסיק לפרגן ולהעצים ולהגדיל ולתת תפקידים חשובים ושהמחנך יפסיק מהר לומר לכם על התפקוד הלימודי הלקוי ואתם תפסיקו "לכעוס" על התפקוד שלו.

מאמינה שזה יגיע מתוך שלא לשמה...

טיפין טיפין

בהדרגה בטוחה ויציבה

אי אפשר לצפות ממנו עכשיו לבצע מטלות לימודיות וכדומה.

עם הזמן לעקוב, לראות , עין מקצועית- האם באמת הכרחי להביא לו רטלין?

לא נראה שזה המצב כרגע

כרגע הוא צריך כדור העצמה במה שהוא טוב בו- תתחילו בזה

אבל כל מה שאת כותבת נשמע הגיוני לגמרי ולא קשור בכלל לקשב וריכוז או לריטלין. האמת שאני לא מכירה הרבה ילדים שיעדיפו ללמוד במבחן מאשר לבלות ולעשות משהו שהם נהנים ממנו.

כמה תכלס הילד מקבל במבחנים וכזה? כי אם הוא מקבל ציונים סבירים (נניח סביבות 80) זה הגיוני לגמרי שהוא יעדיף לקבל ציון סביר ולא להשקיע הרבה ולקבל ציון טוב יותר.

מה שתכלס לדעתי כדאי לעשות זה לשחרר לגמרי. אין לכם איך ללמוד במקומו, וממה שאת כותבת נשמע שהנסיונות לעודד אותו ללמוד רק יצרו לו התנגדות ללמידה. תנו לו לקחת אחריות על הלמידה של עצמו, וזאת בחירה שלו עד כמה להשקיע ואם להתאכזב מהציונים שהוא מקבל או לשמוח איתם.

רגילה מה2 לפניו שמבחן זה מבחן

ואם צריך ללמוד אז לומדים, כל אחד כמה שצריך

אז מה זא ילדים תמיד יעדיפו לעשות משהו שהם נהנים?

לכולם יותר נחמד אבל אם יש מבחן אז לומדים ואחכ נהנים לא?

ולא להפך...

פה זה פשוט עובר לידו...

לא מענין אותו כהוא זה

ולגורור אותו ללמוד זה משימה מאוד קשה

וגם בסוף נגמר לרוב בלא כלום

אני לא חושבת שרוב הילדים ישבו ללמוד כמה שצריך למבחן ורק אחרי זה ילכו לעשות משהו כיף, בטח אם זה ילד עם יכולות שיכול לקבל ציון סביר גם אם לא ילמד.

יכולה להגיד לך מהניסיון שלי בתור מישהי עם יכולות והפרעת קשב- אף פעם לא למדתי למבחנים, לא ראיתי שום עניין ללמוד שעה מבחינתי מיותרת בשביל עוד 10-15 נקודות במבחן. גם לבגרויות למדתי די את המינימום האפשרי. וכשאמא שלי ניסתה לשכנע אותי ללמוד יותר זה רק גרם לי להפסיק לשתף אותה במתי יש לי מבחנים כדי שלא תחפור לי על זה. והאמת שגם בדיעבד לא הייתי משנה משהו, אני חושבת שיכולות למידה הציונים זה חשוב אבל רק עד גבול מאוד מסוים ולהעכיר את הקשר עם הילד שלכם הוא בעיני הרבה מעבר לגבול הזה...

אז למה כן יש ילדים שלומדים וילדים שלא?...

סתם מענין...

ואם היית לוקחת תרופה שתעזור לך ללמוד את חושבת שזה כן היה עוזר לך ללמוד עוד?

או שזו החלטה שהחלטת שמספיק לך?

הבעיה שאם הוא לא מצליח והמורה אומר לנו כמה מאוכזב זה גם מעכיר לנו את היחסים איתו...

ולכן אני מאוד מבולבלת עד כמה לשכנע אותו ללמוד/ לקחת תרוםה שתעזור לו אם צריך...

שרגע יהיה עם קצת יותר חמלה.. מגיע למורה לדעת וגם לילד שקצת יותר יבינו אותו, את המקום שלו., לדעתי.

לגבי כדור, אני לקחתי ריטלין - התחושה באמת לא נעימה.

אטנט היה לי מעולה, לא ממש מתמידה, לוקחת רק בתקופות עמוסות שחייבת קשב מלא. אצלי אין תופעות לוואי.

ויש תחושה מגניבה שאני פשוט רוצה לשבת ולעבוד עוד ועוד ועוד.

אבל - זה חייב להגיע עם תחום עניין שרוצה ללמוד אותו.. קצת לא פר לתת כדור ולהכריח אותו לעשות איתו רק דברים ששונא לעשות.

הכדור יכול לעזור לו לאהוב את הלמידה.

קחי דוגמה - את רוצה לשבת לאכול פלאפל, וכל ביס משהו מחרפן אותך, מושך לך את הפיתה ואת ממש רוצה למשוך אותו חזרה אלייך וסופסוף לאכול. תרצי להמשיך לאכול אחרי כל זה?

זו התחושה שלי - אני רוצה לעבוד, אבל קשה לי. כל רגע המחשבות שלי במקום אחר.

כשאני בלי כדור אני מגדירה לעצמי זמן למשימה, עד שעה מסויממת או עד סיום מטלה אני לא XXXX, רק בסיום סעיף כלשהו אני קמה לאכול וכו

זה יכול לעזור לו אולי בלמידה למבחן, לומדים דף אחד והולכים לשחק, דף נוסף ויוצאים לרכב וכו

נ.ב. דיעה אישית, לא תורה מסיני. לא לוקחת אחריות.

אופי, חינוך, כמה השקעה נדרשת מול כמה התוצאה שווה. בכללי אני חושבת שכשמפעילים לחץ בכיוון מסוים הצד השני הרבה פעמים מפעיל התנגדות. ולהגיד אכזבה מילד זה אף פעם לא הדרך הנכונה לחנך לדעתי.

היה תקופה שניסיתי ריטלין, עזר ליכולות ההקשבה אבל לא למוטיבציה כי באמת לא ראיתי עניין להשקיע. וכמו שכתבתי אני עד היום לא חושבת שהיה לי עניין להשקיע יותר, למרות שהן יכולתי לקבל ציונים הרבה יותר טובים.

אני גם חושבת שלנסות לשכנע זה מה שניסיתם עד היום ולא דווקא עבד, אולי כדאי לשנות גישה. להחליט ולהגיד גם למורה וגם לילד שהלימודים הם באחריותו של הילד, אם הוא רוצה עזרה אז בשמחה ואם לא אז לא. ולא להתאכזב אם התוצאות לא דווקא מתאימות למה שציפיתם.

אבל כמובן שאני כותבת מתוך החוויה האישית שלי ולא דווקא שזה המקרה פה, אז אני מציעה גישה ותחליטי אם מתאים לכם או לא🙂

ולמוטיבציה פנימית.

ממש לא הייתי דוחפת ילד לקחת כדור אם הוא לא מעוניין בזה וזה גם לא יעזור כי הוא יכול לעשות כאילו הוא לוקח ולא לקחת.

בסוף זה החיים שלו וההחלטות שלו. בתור אמא אפשר להדריך ולכוון אבל אי אפשר לעשות במקומו ולכן הייתי מתעסקת בעיקר במוטיבציה.

אם תהיה לו מוטיבציה ורצון אולי מעצמו הוא יחליט לנסות סוג אחר של תרופה.

אם לא - א. גם התרופה לא תעזור ב. מה תעשי אם הוא לא ייקח? או שיגיד שלקח אבל יזרוק לפח?

אם את אומרת שהוא מוכשר, הוא יוכל גם להשלים את החומר הנלמד בעתיד כשירצה (אגב, אולי חלק ממה שמפריע לו זה שבכיתה הרבה פעמים מורחים את הזמן...)

הייתי מתמקדת בעיקר בקשר

אין לי ניסיון בכלל עם ילדים בגי כזה, או קושי כזה.

יכולה להגיד לך על עצמי - כשהייתי ביסודי גם לא היה לי שום עניין וחשק ללמוד.

אהבתי רק מקצועות מסויימים ובכל השאר נכשלתי.

אני זוכרת את היום הזה שבו אמא שלי ישבה איתי לשיחה, והסבירה לי שאלה הם חיי. אם אחליט להשקיע, אצליח. אם לא, אעבוד בתור ___.

התחלנו עם מבצעים. המבצע הראשון היה להביא 80 במספר מבחנים, התמורה - סידור לבת מצווה עם כריכה בהתאמה אישית במקום כריכה קרם שהיה לכולן (משהו שהיה מאוד יקר ומגניב באותם שנים חח).

לאחר מכן מבצע על עוד איזה מתנה, כל תקופת מבחנים מחדש.

אני לא יודעת מה הגישה החינוכית בעניין מבצעים, לי זה העלה את המוטיבציה.

אני ממש מעריכה היום את אמא שלי על הצעד הזה, הייתי חייבת את האיפוס כדי להבין שיש פה בעיה ואני חייבת לקחת אחריות עליה.

לא אשקר, עד היום - אני שונאת לשבת להקשיב וללמוד. קשה לי ברמות. אני עם קשיי קשב מאבדת עניין ברגע.

האם יש תחום כלשהו שהילד כן אוהב? אני נגיד ממש אהבתי מקצוע מסוים, הוצאתי בו תמיד 100 והמשכתי לימודים בכיוון.

הלוואי וכבר בילדות היתי יכולה לתקתק חוגים בתחום.

בנוסף למבצעים וההצלחה שלך שהגיעה ב"ה, לקחת גם כדורי קשב?

או בלי הכדורים הצלחת בסוף?

מעניין...

אני עם תרופות קשב רק לאחרונה, בשביל העבודה

התבוננות עצמית ואישית, שלכם מול עצמכם.

הכי טבעי להורה לרצות שהילד שלו יהיה דומה לו (ולאחים שלו, לפעמים). הכי קל לגדל ילד שדומה לך ושדרכו בחיים דומה לשלך.

הכי קל - אבל לא מגדל.

והילדים שלנו, שאמנם אנחנו מגדלים אותם, מעניקים לנו הזדמנות מיוחדת לגדול בעצמנו. להבין שלא הכול בחיים הולך בדרך שאנחנו רוצים. להבין שיש סוגים שונים של אנשים בחיים, וצריך להסתדר איתם ולאהוב אותם. במיוחד אם הם הילדים שלנו.

אז כן, הוא אולי לא אוהב ללמוד, ואולי באמת יש לו קושי שמונע ממנו להצליח ללמוד למרות שהוא מוכשר.

אבל זה לא משנה את העובדה שהוא הילד שלכם, האהוב והמתוק, שצריך תמיכה בדרך החיים שהוא בוחר לעצמו.

ובעיקר - צריך להסתכל על נקודות החוזק שלו בחיים (ונשמע שיש לו כאלה) ולהעצים אותן.

זה לא קל בכלל ועלול להזמין חיכוכים... אבל זו עבודת חיים...

(כותבת את זה ממקום לגמרי-לגמרי מזדהה❤️ גם אני בעבודת החיים הזו עכשיו...)

מקוה מאוד מאוד שהוא לא מרגיש שלא אוהבים אותו

למרות שאנחנו מבקשים ממנו ללמוד

כהורים אני מודה שאני הרבה חותר משחררת ובעלי פחות...

וזה החשש שלי גם

הבעיה ישיש לי עוד חשש

ולא יודעת מה מוצדק יותר

ואיך לאזן בין שתי החששות

שבעצם לא לתת לו את "הטיפול" שהוא צריך

זה להזניח את הבעיה ששאולי יש לו והיא צריכה מענה

חוששת שכשיהיה גדול יגיד לי אבל למה בעצם לא טיפלתם...

יש לכם איש מקצוע אמין וקשוב להתייעץ איתו?

נשמע שגם הדרכת הורים תוכל לעזור לכם. (גם לנו היא עוזרת מאוד)

ואיזה הדרכת הורים מומלצת?

איפה מוצאים?

הוא ידע לתת לכם הדרכה רגישה ומבינה, לכם בתור הורים?

באיזה תחום הדרכה?

הוא נוירולוג

נתן תרופה , עודד שמדובר בילד מוכשר שיקפיץ אותו בכמה רמות

וזהו

אחכ גם הקשיב והחליף תרופה

זה לא רופא להדרכות הורים

נראה לי שבאמת כדאי לך ללכת לפי ההמלצה של @אפונה - ואולי אפילו ללכת להדרכה אצלה, כי למיטב ידיעתי יש לה גם ניסיון עם קשיי קשב.

אני אהיה בוטה

ילד זה לא מכונה, אם משהו לא עובד לא הולכים לטכנאי שיתקן את התקלה.

יש לכם ילד שלא מעוניין לעשות את מה שאתם רוצים שהוא יעשה.

כל דרך שבה תנסו "לתקן" את הבעיה ולגרום לו ללמוד בכל זאת -

לתת תרופה

לעשות מבצע

להטיל סנקציות

לכעוס

יכולות להחמיר את המצב.

אתם צריכים קודם כל להבין מה קורה עם הילד שלכם.

תגידי שניסיתם והוא לא שיתף פעולה. ושזה ממש לא משנה עכשיו כי תמיד אפשר להתחיל מחדש ואתם פה כדי לעזור במה שאפשר.

וזהו.

יש 3 שותפים לאדם. והשותף הרביעי זה הוא עצמו..

בתור הורים יש חובת השתדלות אבל איפשהוא היא נגמרת ואחר כך זה רק תפילות..

ונשמע שיש לכם הרבה סימני שאלה לגביו

התנהגויות שלא ברור ממה הן נובעות,

ומצד שני כל מיני אקסיומות שאתם מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת ובעיני מזמינות בירור נוסף.

וביניהם יש נושאים שאתם לא רואים עין בעין.

הייתי הולכת להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית-התפתחותית כדי לעשות סדר ולהבין קודם כל מה אתם רואים מול העיניים ואחר כך איך אפשר לעזור לו.

יש ילדים שלא מעניין אותם לימודים וכשגדלים, בוחרים מקצוע ולוקחים את עצמם בידיים- עושים מכינה כדי להשלים את מה שצריך כדי להתקבל, ולוקחים כדורים אם זה מה שצריך כדי להצליח. אני מכירה כמה כאלו.

והיום, עם התפתחות הבינה המלאכותית, שמעתי שמשערים שכישורים חברתיים- רגשיים יהיו יותר משמעותיים בעולם העבודה מאשר ידע או כישורים אקדמאים.

ועדיין ממש מבינה את הקושי כרגע כשהוא במסגרת בית ספר עם ציפיות מסוימות מהילד והוא לא מעוניין לעמוד בהם. זה באמת מורכב מאוד. חיבוק!!❤️

והאמת עד שהמורה לא אמר לא הרגשתי מאוכזבת

זרמתי

כמו שאמרתי בעלי פחות

ניסה שוב ושוב

ולא בצעקות

יותר בתחנונים

שלדעתי זה גם גרוע

המורה שידר וגם אמר בפירוש שהוא מאוכזב כי הוא יכול בפירוש להצליח פי כמה

הוא זה שדחף אותנו כן לנסות לעשות שינוי...

אבל אולי זה לא נכון

וצריך לשחרר

השאלה גם עד כמה או בכלל וזהו...

מצד אחד מה שבאמת חשוב זה כישורי החיים והחותם הרגשי שתתנו לו עכשיו.

מצד שני הוא עכשיו במסגרת שבאה אליו עם ציפיות

איזה ילד מעניין אותו חילוק ארוך?

למדתי קצת בשיעורים שאהבתי את המורות או את המקצוע. רוב השיעורים סתם ציירתי לעצמי, בהרבה גם הפרעתי..

הוצאתי ציונים סבירים. 70-90

אמא שלי לא חפרה לי יותר מידי, אולי מידי פעם אחרי אסיפות הורים..

היא כן שמה הרבה דגש על ללכת לבית ספר, אבל בחיים לא התעקשה איתי על להכין שיעורי בית.

אלף פעמים שמעתי מהמורות (במיוחד בתיכון) "מה יהיה איתך?" "את רוצה ללעבוד בציפורניים?" "את מסוגלת הרבה יותר" אבל פשוט לא עניין אותי הלימודים.

עברתי את הבגרויות, באחת אפילו קיבלתי 57..

וזהו. אני מבוגר נורמלי, יודעת לקחת אחריות, מפותחת עם עבודה (שאני אוהבת) במקצוע טיפולי. הציונים מהיסודי ומהתיכון לא משפיעים לי ולו בטיפה על החיים, אז ממש טוב שלא השקעתי בהם.

מה כן הייתי שמה לב- הוא מקבל ציונים סבירים או שהוא נמנע כי הוא חווה שם חוסר הצלחה?

איך המצב החברתי שלו? כיף לו בבית ספר מבחינה חברתית?

יש לו דברים אחרים שהוא אוהב לעשות?

כשהוא עושה דברים שהוא אוהב הוא משקיע בהם? אפשר לעזור לו לפתח אותם, ללמד אותו להשקיע בדברים.

יש לו תחומי אחריות משלו?

אולי כדאי לשנות "ילד שלא רוצה ללמוד... במקום ילד שלא אוהב...

הציונים שלו יחסית לזה שהוא לומד בכלל

אבל זה בגלל הכשרון ,

למה בעצם שיחווה חוסר הצלחה אם לא לומד?

מנסה לחשוב על תחומי אחריות משלו

לדעתי אין לו חוץ מלימודים...

הוא כן ילד שעוזר בבית אם מבקשים ממנו..

מצב מצוין חברתית

אוהב בעיקר להיות במגרש ולבלות

הקטע שגם המורה הזה וגם אלו שלפניו מיד קלטו שמדובר בילד מוצלח וכשרוני

ולכן אולי האכזבה?

זה לא שמישהו אמר עליו שהוא לא מוצלח.. להפך התפלאתי שבדגישו שמוצלח אבל...

ההורה והמורה אמורים לשלב ידיים כדי לאפשר לתלמיד ללמוד.

לפעמים יש בלבול כזה שנדמה שההורה צריך לגרום לתלמיד להתנהג כך שהמורה יהיה מרוצה.

אבל זה לא נכון

המורה כבודו במקומו מונח, במיוחד אם הילד לא מפריע לאף אחד שיתמודד עם האכזבה שלו.

אתם ההורים צריכים לחצוץ לפעמים בין הצוות לבין הילד שלכם

כי רק אתם ההורים שלו, רק לכם יכולה להיות ראיה מערכתית, מה קורה בחיים שלו כרגע.

אם ילד שלי לא פנוי ומעוניין ללמוד הדבר האחרון שמעניין אותי כאמא זה שהמורה שלו מאוכזב.

ילדים לא אמורים לספק את החלומות של אף אחד אחר

אני כן בעד להכווין ילדים שיש להם כשרונות לימודיים ללמוד ולנצל אותם, אבל כשילד בוחר שלא זה שלו, זה לא שלנו ולא של המורים שלו

אני לא משתמשת בטרמינולוגיה של אכזבה מתלמידות, נכון שאני שואפת לגרום להן למצות את הפוטנציאל הלימודי, אבל מי שבוחר שלא- זה שלה, והיא לא מאכזבת אותי. חשוב לי לשדר להן במקביל שאני מאמינה בהן, שהן מסוגלות, שהן יכולות ללמוד ולהצליח. ואני מדברת איתן הרבה על זה ששום בחירה עכשווית לא אמורה לקבע אותן על מסלול מסויים, ובהמשך החיים הן יכולות לבחור אחרת ולהשלים

במיוחד שבהפרעות קשב וריכוז יש קושי גדול מאוד להתרכז במה שלא מעניין, ולכן אצל ילדי קשב וריכוז מאוד נפוץ שלמרות שהיכולת קיימת בפוטנציאל- הם לא מצליחים להביא את זה לידי ביטוי

אבל בהמשך החיים הן יכולות לבחור מה ללמוד, ולא יהיו מחוייבות לתכנית הלימודים של משרד החינוך

כרגע כדורים זה פתרון עם חסרונות, וילד שהתחום החברתי חזק אצלו, שיש לו הרבה אנרגיות ותשובות חיים, לא בא לו לקחת ריטלין כי זה פוגע לו בדברים שהוא אוהב

אבל אם הוא יצטרך את זה בהמשך החיים- הוא יוכל לחזור לזה תמיד

וכל עוד הוא בוחר שלא- זה שלו.

במקביל ממליצה לנסות לחפש תחומי עניין שלו ולעודד אותו להשקיע בהם (לא רק בתחום החברתי), שכן תהיה לו למידה כלשהי בחיים.

כלי נגינה, משהו באומנות, לפעמים קורס במחשבים, כשאנשי קשב מתעניינים במשהו הם מסוגלים להיות בו מאוד מאוד טובים

במערכת בחינוך הזאת.

לפני שאתם מחפשים פתרונות בשבילו, לדעתי תשנו גישה.

דבר ראשון תטילו ספק במערכת החינוך, במיוחד בדור של היום, היא לא מתאימה לרוב הילדים, היא מדכאת סקרנות טבעית והיא כבר מזמן לא מדד להצלחה בחיים.

לעומת זאת, אהבה ללא תנאי, ראיית הטוב בילד ועידוד היכולות שכן קימות אצלו - הם מדד מוחץ להצלחה בחיים.

והחלק השני הוא לגמרי בידיים שלכם.

הוא רק בכיתה ו', הלימודים כרגע לא רלוונטיים לכלום, חווית הכישלון שמשדרים לו רלוונטית להצלחת החיים שלו הרבה יותר.

יש מקצוע אחד שהוא כן טוב בו? תחום אחר? תגרמו לו להיות כוכב שם, תשלחו אותו לחוג, תאירו בזרקור את מה שהוא כן טוב בו.

שיטת המקל, האיומים והאכזבות כבר לא עובדות על ילדים בדור שלנו, רק עושים נזק, גם ההשוואות לילדים האחרים.

אני בטוחה שאת מוצאת בו המון אור בתחומים אחרים, תתמקדו שם, תנו לו להרגיש מוצלח והוא יהיה מוצלח.

ואל תתרגשו מהדברים של המורה, הוא כפוף למערכת מיושנת ותבניתית שכל מי שלא נכנס לתוכה, מאכזב.

הילד הזה יכול להיות מוצלח מאוד, בתחומו.

הבעיה לדעתי אצל בעלך מחילה

לא הבנתי מה הלחץ

אז המורה מאוכזב, ביג דיל. שינמיך ציפיות.

זה מורה חדש? נשמע מאוד מקובע מחשבתית

יש ילדים מאוד מוכשרים שלא אוהבים ללמוד בדרך הרגילה של מע החינוך. אני למשל גם לא התחברתי ועדיין הצטיינתי. היבטוריה למדתי מקריאה בויקיפדיה ומצפייה בדוקומנטרי..מי זוכר מה היה בביהס?

היום חווית הלימודים לא מותאמת והיא גם לא חוויה בכלל לרוב

תאמיני לי אם הילד שלך ירצה ילמד אנגלית גם בלי המורה. היום מספיק שהם חשופים קצת לאיזה משחק מחשב מעניין והם יתחילו להרעץ תרגום ולבדוק מה כל מילה אומרת וכו

לדעתי שחררו ממנו לחץ כי זה הנזק הכי גדול שיכול להיגרם לו, וזה מולכם. זה הכי גרוע שיכול להיות. לא חוסר לימוד אינטנסיבי במקצוע x

אין צורך לתקן את הילד. הגישה שלכם (של בעלך) נוקשה מדי כלפיו.

שאלון 1 את ממלאת, שאלון שני הגננת. את מביאה הכל למזכירה- הפניה ו2 שאלונים. היא סורקת ושןלחת לקופ"ח. את מקבלת אישור לאבחון אחרי שבוע- שבועיים. ואז את יכולה להתחיל לשלוח למכונים להתפתחות הילד את ההפניה ו2 השאלונים כדי להיכנס לרשימת המתנה לאבחון.

ספורט טיפולי קבוצתי הרבה יותר פשוט, אם זה בהסדר עם הקופה את רק מבקשת הפניה מהרופאה. תלוי במדריכה של הספורט אם את משלמת לה ומגישה קבלות כדי לקבל החזרים מהקופה או שאת מורידה התחייבויות ונותנת למדריכה.

אולי תבדקי אם יש החזרים מהביטוח, אם יש ,אז למה לא לעשות פרטי?

בהצלחה!!

יכול להיות שזה פיזיותרפיה ולא ריפוי בעיסוק. בכל מקרה כדאי לפנות להתפתחות הילד (פשוט תתקשרי להתפתחות הילד באיזור שלך ותשאלי מה התהליך ומה זמני ההמתנה.) כדאי לך לברר גם על הביטוח הפרטי, אבל ממה שאני יודעת ביטוחים פרטיים שמכסים טיפולי ריפוי בעיסוק מבקשים אבחון מהקופה כדי לתת החזרים. ואם זה לא משהו דחוף או שמשפיע על החיים אישית אין מצב שהייתי משלמת על פרטי, זה 300-400 לטיפול...

את ברשותך נדחפת לשאלה

איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?

לקחתי כבר את השאלונים מהמרפאה, הם ידעו להתאים לו את הטיפול הנכון? או שאני צריכה לבקש משהו מסויים?

קצת נמנעתי מלהתקדם בינתייל כי אין לו קושי מובהק אלא משהו כללי מסורבל כזה כמו שתיארת.. והוא מאד מאד חכם ותקשורתי שזה מפצה על זה.

ניגשת לאבחון ראשון, משם זה מתגלגל.

אם המרפאה חושבת שיש צורך באבחון נוסף, היא תפנה.

לגבי לבקש - את מגיעה עם כיוןון על קושי בתחום מסוים? כמו קושי בדיבור? קושי בריפוי בעיבוק?

כי אם אני לא טועה אלה שאלונים שונים..

נמנע מטיפוסים, רק לאחרונה התחיל לקפוץ וזה עדיין מאד קשה לו, יש לו ריצה מצחיקה כזאת..

מוטוריקה גסה זה פיזיותרפיה, אבל בכל מקרה הייתי מתייעצת עם הרופא ילדים שלו, שיתן הפניה

הוא אמר לי למלא טפסים אם אני רוצה

ושבכל מקרה רוב הדברים שציינתי אפשר לחכות לפחות עד גיל 4 שיסתדרו לבד.

לי זה כן מרגיש שצריך חיזוק אבל הוא בלבל אותי..

זוכרת את ההמלצה הראשונה, הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי חחח

בביטוח הפרטי שלנו אין כיסוי להתפתחות הילד..

תתחילי את התהליך בלאומית עם הטפסים. מרגע הגשת הטפסים קיבלנו תור דיי מהר, תוך איזה שבוע שבועיים.

משם התגלגלנו.

אם המרפאה בעיסוק תחשוב שזה לא אצלה, היא תפנה לאבחון פיזיו.

לגבי ספורט טיפולי, שיתפתי פה בעבר.

התחלתי קבוצה חדשה במקום מוכר יטעם הקופה, הילד הלך פעמיים וכל יום מתחנן ללכת.

הוא ממש נהנה. יש שם עוד 4 ילדים בגילו, כל אחד עם קשיים אחרים וכולם מסתדרים שם מצוין. ממליצה.

לק"י

ואיזה כיף לשמוע שהוא נהנה ומבקש ללכת!

גם של ספורט טיפולי, החוג מטעם בית ספר פרח (למרות שלא לומד שם)

כלומר, זה במבנה שלהם. המדריכה גם עובדת שם. ההתחייבות של הקופה (55 למפגש)

בשורה התחתונה הילד ממש נהנה, כל יום רוצה ללכת.

גם המדריכה ממש נחמדה, שולחת אחרי כל מפגש סיכום במייל של מה עשו, על מה עבדו ומה התכנון להמשך.

המלצה לאן לפנות (זה גם עוזר להקדים את התור אח"כ למה שצריך)

במקביל תתחילי ספורט טיפולי, זה בכל מקרה יעזור (במידה והמדריכ/ה טובים)

לא בטוחה שבמכון יסכימו להכניס לרופא לפני כל האבחונים (ככה בכל מקרה היה בסניף שלנו, הלוואי שאצלהם זה שונה)

שלוש, משהו כזה, והוא המליץ לי איך להתקדם הלאה.

בלאומית עשו את המוות כדי לזכות להיפגש איתה, מי שישמע המזכירה משלמת לה מהכיס הפרטי שלה.

יהלום נדיר שהשמישמור אם יגעו בו יותר מידי 😈

צריך הפניה מרופא ילדים, או שאפשר פשוט לקבוע?

מקבלים ילדים עד גיל מסוים?

הבן שלי כבר עבר כמה סבבים בהתפתחות הילד, של פיזיותרפיה לריפוי בעיסוק. אבל אצל רופא התפתחות לא היינו.

יש לו תור נוסף לאבחון של ריפוי בעיסוק, אבל אני רוצה משהו יותר כולל.

כשהבן שלי היה בן שנה ו9 הרופאת משפחה אמרה לי לפנות לרופא התפתחות, פניתי לסניף של התפתחות הילד אצלינו וקבעתי תור לרופא התפתחות.

זה היה הדבר הכי פשוט בכל הסרט הזה של קלינאית תקשורת-פיזיותרפיה-וריפוי בעיסוק.

@רוני_רון במקביל תקבעי כבר תורים לבדיקת שמיעה וראיה כי תצטרכי את זה.

ותלכי לאף אוזן גרון מומחה כי לפעמים נוזלים או דברים באוזניים ובמערכת אא"ג גורמים לסרבול.

אבל בכללית צריך הפניה של רופא ילדים, ואז לםנות למכון להתפתחות הילד הרלוונטי ולבקש תור, צריך למלא איזה טופס ארוך (שלחו לנו 5 דפים, לא יודעת אם הכל שלנו או חלק בשביל המסגרת), ואז אפשר לקבוע את התור. כל זה ואנחנו כבר היינו פעמיים עם הילדה אצל רופא התפתחות והם אומרים לנו לחזור (ומדובר על ילדה עם תסמונת דאון שמטופלת בכל מה שצריך).

בכנות, אצלנו זה מרגיש מיותר, כי יש לה גרף התפתחות משלה וכאמור, היא כבר מטופלת במעון בכל המקצועות הפרא-רפואים, אבל אולי הוא יכול לשפוך קצת אור על ילד 'רגיל'

מבקשים ספציפית תור לרופא התפתחות?

כי מילאנו שאלונים להתפתחות הילד, וקבעו לנו כל פעם תור לאבחון, אבל רק של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

השאלה אם אני צריכה לבקש משהו נוסף, או שהם קובעים אבחון לפי מה שעולה מהשאלונים.

ישירות למכון הרלוונטי ושואלת, הכי טוב.

להתקשר ישירות ולהגיד שאת רוצה תור לרופא התפתחות ושאת רוצה לדעת מה הפרוצדורה

לא יודעת אם דווקא רופא התפתחות זה מה שאני צריכה, או שיש עוד אפשרויות. בגדול אני רוצה אבחון יותר כללי, ולא רק ספציפי של ריפוי בעיסוק.

עד איזה גיל רופא התפתחות מקבל?

אני יודעת שיש דברים בהתפתחות הילד שהם עד גיל 6, ויש דברים עד גיל 9. הוא עכשיו בן 7.

אני אמורה להיות שם עוד שבועיים באבחון של הריפוי בעיסוק. תוהה אם לנסות להתקשר ולברר לפני, או לשאול כשאני כבר אהיה שם.

אני הייתי חכמה ישר שזיהיתי בעיה מילאנו שאלונים ושלחנו, לא חיכיתי יותר מידי

אני הייתי חכמה עכשיו בנושא אחר, קבעתי תור שנה קדימה לפסיכיאטר ילדים (אחרי שרשור הכדור, שיהיה תור נראה אם יהיה צורך).

קלינאית/ריפוי בעיסוק - שנה וחצי קדימה, לפחות באזור שלנו...

לרופא התפתחות או שזה יוצא שנתיים וחצי המתנה עד שמתחילים לטפל??

אנחנו עשינו אבחון קלינאית כבר לפני חצי שנה, ורק עוד חודש יש לנו רופא התפתחות, אז בעצם התחלנו רשימת המתנה מאז

ריפוי בעיסוק שהיא גם צריכה - אמרו לנו שרופא התפתחות יחליט אם יש צורך ואז יפנה אותנו...אז בעצם שם נחכה לתור לאבחון ורק אז נתחיל רשימת המתנה

יתעכב כ"כ הרבה... וואי כמה רבתי עם מאוחדת שיביאו לי אישור לפרטי וכעסתי עליהם שאני צריכה לבזבז 9 חודשים בהמתנה 🙈

הם הכינו אותי מייד בהתחלה שזה הצפי.

זכיתי לקבל תור חודש אחרי כי פניתי גם לפניות ציבור של הקופה וגם לרדיו יהיה בסדר שיביאו אישור לטיפול פרטי עם החזר (זה היה חודש לפני שהרפורמה עברה, ככה שלא היה סיבה שלא יאשרו).

הם אישרו טיפול פרטי בתנאי שאיך שיתפנה תור לקלינאית בקופה אני מפסיקה את הטיפול בפרטי. אחרי חודש התפנתה סדרה והמשכנו בקופה.

במחשבה לאחור, קצת לא פייר שעקפתי כלכך הרבה ממתינים ברשימת המתנה. מצד שני - בעייתם שלא הפכו את העולם כמוני

העולם מאתגר, לפעמים צריך להפעיל שרירים כדי לקבל.. כמה שרירים הפעלתי בועדה כדי שיתקבל לגן שפה. כל המסע הזה פשוט סיוט!. עצוב שצריך להילחם על מה שמובן מאליו (או שלא יעבירו רפורמות שאף אחד לא יעמוד בהם).

2 ילדים בשנתיים וחצי זה קשה קשה קשה

מותר לך שיהיה קשה!

ומותר וצריך לפנות לעזרה.

אני מאוד נזהרת מלאבחן, אבל זה נשמע קצת שיש שם דיכאון אחרי לידה, שהוא הורמונלי והעומס משפיע עליו גם

ויש איך לעזור ואיך להקל.

מנסיון. זה בור שחור שהכל נראה לא טוב ולא מתאים ואני ממש גרועה. ואפשר לצאת מהבור הזה.

יש לך רופאת משפחה נעימה? אם כן היא כתובת טובה להתחיל ממנה🧡

יש לך עם מי לדבר? לשתף?

חברה? אמא? אחות? מכרה בעבודה?

יש לך אפשרות לבקש עזרה?

בגדול זה לא פשוט לאף אחת עם שני קטנטנים, ועומס ואת מתארת שאתם לא יוצאים (כי עם שני קטנים), ואת די בודדה

חושבת שהתחושות שלך מתבקשות ממש וזה הזמן לצאת משם, לשתף ולטפל בעצמך.

לא אשת מקצוע מתחום הנפש, אבל בטוחה שיש מה שיכול לעזור ךלך.

שני ילדים קטנים וצפופים זה באמת לא קל בכלל בכלל

אני יכולה להגיד שהייתי במצב ממש דומה, את כותבת פה ממש את המחשבות שהיו לי. בערך חודשיים אחרי הלידה השנייה הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה, ופניתי לעזרה דרך הקופה (אני הלכתי לעו''ס של המרפאת נשים, אפשר גם דרך רופאת משפחה) והיום כל החיים שלי וההורות שלי השתנו ואני ב''ה במקום הרבה יותר טוב. אם מה שאת מתארת פה זה לא מחשבה חולפת אלא משהו שאת מרגישה לאורך זמן, בבקשה תפני לעזרה🩷 יכול להיות הרבה יותר טוב.

וטכנית- תנסי כמה שיותר להקל על עצמך. כמה שיותר להוריד סטנדרטים, למצוא דברים שיקלו עם הילדים, אם יש אפשרות לעזרה ממשפחה וכזה לקבל אותה. אם יש אפשרות שבעלך יהיה יותר נוכח. לנסות למצוא כמה שיותר זמנים שקטים לעצמך במהלך היום.

בהצלחה🩷

למרות שעברו 20 שנה מאז שחוויתי את הסיטואציה הזו

אני יכולה להזדהות עם כל מילה

הורות זה קשוח

ול2 תינוקות זה על גבול הבלתי אפשרי

זה בסדר שאת מרגישה אבודה

זה יותר הגיוני להרגיש ככה מאשר לשלוט במצב

מה שיכול לעזור קצת

זה שמישהו ישגיח עליהם ואת תצאי

אפילו ליום שלם

או אם זה אפשרי לכמה ימים

למלא מצברים

זה לטווח קצר

למצוא זמנים למנוחה אמיתית

לטווח הארוך לתכנן ילודה

או במילים אחרות למנוע עד שתרגישי אחרת

תקשיבי כשהם קטנים ותלויים בך על כל דבר זה קשהההההה

אני כל פעם שהילדים שלי מתלבשים לבד/ שמים נעליים לבד/ לוקחים אוכל לבד

אני בהלם

אשכרה סוף סוף הם יכולים לעשות משהו בלי שאני אעשה כל דבר כל דבר כל דבר.

הגיל שהם פצפונים והכל מגיע אלייך, את צריכה להלביש/ לחתך/ לקלח/ להרגיע/ לחבק

זה מתיש ושוחק מאוד מאוד.

אבל בסוף הם גדלים (ושלי עדיין קטנטנים, בני 5 ו-3)

והכל נהיה יותר קל.

בינתיים, מצטרפת למה שאמרו פה. לבדוק דיכאון אחרי לידה.

כי נראה לי כשהכל תקין חוץ מזה שמאוד מאוד מאוד מאוד קשה, יש גם דברים טובים ומהנים בהורות

ונשמע שאת ממש לא שם.

תחשבי שאם תקבלי חותמת רשמית מרופא יהיה לך קל יותר והסביבה שלך כנראה תבין אותך יותר ותתמוך בך יותר.

את ממש נורמאלית

יש זמנים ותקופות שהכל נראה קשה קשה קשה

אם המשאבים הפנימיים שלך מרוקנים אז בכלללל

זה עובר

ילדים גדלים

דברים נהיים קלים יותר עם הזמן

והופ אפילו תגלי שבא לי עוד אחד

לראות אמהות אחרות ולהניח שהכל סבבה להן זה פייק, אשליה.

בלי קשר- תבדקי חוסר בויטמין b12 תתפלאי לשמוע כמה זה משפיע בטירוף על מצב ועייפות רגשית נפשית

יכול להיות שכדאי לך גם להיעזר באיש מקצוע וכו' יש דרך הקופה, אבל בלי קשר לזה-

1. בדקת ברזל וB12 לאחרונה?

2. יש לך אפשרות לצאת להליכה יומית? הליכה בעיקר ופעילות גופנית מאוד משפיעים על הנפש

3. הגדולה (גם כן גדולה... היא בטח עוד לא בת שנתיים) בוכה עכשיו חריג או שתמיד היתה בוכה הרבה?

4. יש לך אפשרות שמישהו יקח את הילדים ליום שלם ואת תברחי לצימר ליד הים?

5. יש לכם ארגון התנדבות לעזרה אחרי לידה?

6. יש לכם באזור תכנית אימהות? מפגשים שבועיים במתנ"ס/אמא מלווה אמא/ וכו'?

צריך לבוא לעולם עם אח/ות גדולים 😍

והילדים שלי עוד עם ספייס יפה בינהם... זה גיל נורא נורא קשוח אבל חייבים לעבור בו בשביל לגדול 🙃

אין לי זמן לענות ארוך.

ומצטרפת לכל הדברים שהקודמות היו מעלי.

אבל רק יכולה לעודד שגם לי היה ממש ככה. ופתאום עכשיו הם קצת גדלו (עכשיו שנתיים וחצי ושנה וחודשיים), והתחילו לישון לילות. ואני מרגישה שהתחלתי לנשום ומבינה כמה היה קשוח לפני זה.

שיש גם דרך קופ"ח וגם מרפאות לנשים אחרי לידה שאפשר לקבל ללא תשלום טיפול פסיכולוגי מעולה.

הבדידות קשה מאוד. יש מעגלים של אימהות בסביבה שלך?

וזה לא היה דיכאון אחרי לידה

זה פשוט היה הרגשה שאין אותי וזהו.

מבטיחה לך שזה משתפר

אבל עכשיו תנסי לראות מה בכל זאת יכול לעזור לך

אולי יום בשבוע שאת יוצאת לבד עם חברות/משפחה/חוג/מסעדה וכן הלאה

במיוחד עם צמודים.

זה לופ שלא נגמר❤️

יש לך אפשרות להתאווררות קבועה פעם בשבוע? חצי שעה ביום? משהו שהוא שלך ולא רק של האמהות?

את עובדת? סביבה תומכת? את מונעת הריון כרגע?

התחושות שלך סופר לגיטימיות ואי אפשר פשוט לסבול אותם עד שהם יגדלו.

איפה את יכולה ביום יום שלך להקל על עצמך ולנשום אוויר? אי אפשר לחיות ולהחיות ילדים בלי דלק.

קודם כל את יכולה גם לא להניק. מבטיחה לך. אל תעשי מה שאת לא רוצה.

דבר שני, את יכולה לשלוח למסגרות (אם אני מבינה נכון הם לא במסגרות כרגע) ולצאת לעבודה ותהיה לך חברה והפוגה מהאמהות

גם בלי קשר לכסף שאולי זה לא משתלם. זה משתלם לנפש שלך. ובסוף זה ישתלם גם בכיס.

ואפשר גם בייביסיטר ולצאת עם בעלך

ולדעתי בשלב הזה - למנוע עד שתמצאי את עצמך מחדש, אם יורשה לי.

נשמע שהלבד והתלותיות של הילדים בך גומרת אותך אבל זה לא חייב להיות ככה

ולדעתי אין צורך בטיפול אם את יודעת מה חסר לך. את "רק" צריכה למלא אותו

חיבוק ענק אישה יקרה♥️

עם לצאת לעבודה. זה יתן לך אויר ולפעמים בעבודה אפשר למצוא גם חברות

והיא צוחקת שכל המשכורת שלה הולכת על תשלום למסגרות והיא יוצאת לכמה שעות חופש מהאמהות…

ולך אישה יקרה חיבוק ענק והרבה כוחות🫂❤️

ולמנוע להרבה זמן…

זה אומר שהם קטנים וצפופים

זה הרבה מאוד שינויים בתווך קצר

תני לעצמך זמן

(לשקול ממש גם מניעה)

זה באמת משתפר

הם גדלים

וזה נעשה יותר קל

ואת גם תפתחי מיומנות חדשות

ובעיקר- בלי ביקורת עצמית

(ואם את חושדת בדיכאון אז טיפול! אפילו לקחת הלוואה בשביל זה

זו השקעה לתווך ארוך ושווה כל שקל)

זה קריטי בשלבים האינטנסיבים האלה..

לא כל החיים ייראו ככה!!!

ובינתיים- אולי תנסי בימים שנעים בחוץ לצאת לטייל עם העגלה, ההליכה והשמש ממש טובים לנפש. ❤️‍🩹

מאוד מתיש מונוטוני ונראה שלא ייגמר לעולם.

אז קודם כל זה ייגמר וישתפר, מבטיחה לך!

דבר שני, למנוע הריון. וכל מילה מיותרת. באמת, לי הפער הכי קטן שלי של שני קטנים כנראה לפחות מכפיל את שלך, וזה לא חזר על עצמו שוב לעולם. לא בנויה ליותר מתינוק אחד בו זמנית, לא לכולם זה מתאים, לא כולן צריכות להביא לעולם יותר מעשרה ילדים. וגם, לא צריך להחליט על העתיד הרחוק. זה לא אומר שלא יתאים צפופים בעתיד כשיהיו עוד אחים שיכולים לעזור, מצב נפשי אחר, כלכלי. זה נראה פשוט שנכון לך לעצור בנקודת הזמן הנוכחית. אז עוצרים. שני תינוקות זה באמת קשוח מסורבל קשה לתמרן את הצרכים שואב שוחק תמשיכי לבד.

תני להם לגדול, תרגישי רווחה בנפש, תהני מהם ורק אז תחשבי הלאה. לא ללכת על אוטומט. צריך להביא נפשות עם כוחות ורצון.

זה הכי בייסיק בעיני.

ובפרקטי, אני לא יודעת מה את עושה ואיפה את. אבל למצוא נשים בשלב דומה, להיפגש בגן שעשועים, או בבית אחת של השניה עם הילדים. רק זה שיש לך אדם בוגר לדבר איתו, מאוד מועיל. להביא נערה אפילו צעירה לשעות הקשות לעוד זוג ידיים זה משנה חיים. אפילו ילדה בת עשר בעשרה שקלים. יכולה לגמרי להועיל. לנוח בשבתות כשהבעל שם. להשקיע בעצמך לא אומר מאות שקלים, זה יכול להיות ברמת הקרם הכיפי, יש מבצעים עכשיו, מקלחת שקטה כשהבעל חוזר, כוס קפה כשהם ישנים, מוזיקה מרגיעה. זה עובר דרך הדברים הקטנים כמו שאת דואגת להם גם לאף נקי וטיטול אוקיי? פעולות קטנות שאת מוציאה אנרגיה שוחקות אותך- פעולות קטנות של הכנסה לאט לאט ימלאו ותרגישי קצת יותר בן אדם נפרד.

גם כן בעיני זה שלב נורמלי להרגיש בו רדופה ומותשת. אבל אם את רואה שזה ממשיך ומוגזם אז אין ברירה ללכת לבדוק דיכאון ואם צריך לטפל... תיהי עם יד על הדופק.

יש לך כנראה תפיסה שאמהות זה עסקת חבילה שכוללת להיות כל היום עם הילדים וסביבם..

זה מקסים אבל כנראה לך זה לא מתאים ככה

מכל מה שכתבת זעק שחסר לך את עצמך. שהאמהות השתלטה על הכל. וזה לא אמור להיות ככה.

לי יש 8 קטנים ואני מרגישה שיש לי את עצמי כי אני בוחרת בזה כל פעם מחדש..

וגם מעצבת את היום יום שלי בהתאם

תשאלי את עצמך

אם נגיד עכשיו לא היית אמא אז מה היית עושה אחרת בחיים שהיה גורם לך שמחה?

לעבוד? תצאי עכשיו לעבוד..

ללמוד משהו? תרשמי לקורס אפילו דיגיטלי

להפגש עם חברות תקבעילזה זמן

לפתח תחביבים- תרשמי לחוגים או תקבעי זמן

לא טוב לך להניק- תשלבי בקבוקים או תפסיקי אפילו

וכן הלאה

את צריכה למצוא את הדרך לחזור חזרה לעצמך להתחדש למצוא מה הרצונות שלך ומה החלומות שלך שיחזירולך את שמחת החיים

כשהם יקבלו מקום, את תראי שהאמהות לא תורגש כחונקת ומאיימת. ולהפך..היא תוכל להיות גם מרחב של יצירה והתמלאות ושמחה.

אני מבינה שיש לפעמים כבילות מחשבתית כזאת של - אי אפשר אבל.. ממלא סיבות

אני מכירה את זה והיתי שם

כשהצלחתי לשנות ראש והמטרה שלי היתה להיות אדם חי ושמח ושזה גם יהפוך אותי להיות האמא הכי טובה שיש..אז פתאם גיליתי שרוב האין ברירה ואי אשר- כן אפשר!!

זה בחירה.

זה דורש שינוי ראש רגע ואומץ ..

כשהתחלתי את האמהות דמיינתי שאשאר עם כולם עד גיל 3 בבית

ניסיתי עם הגדולים וזה נחל כשלון חרוץ למה

כי לא זכרתי מי אני עם 2 צפופים..הרגשתי כמו רובוט מחליף טיטולים ומאכיל.. נשחקתי נפשית

שלחתי למסגרות ..והופ גילליתי את עצמי מחדש חזרתי לעצמי

והאיזונים יצרו לי חוויית אימהות אחרת לגמרי.