הצליל האחרון נזרק בחדר בחָפזה, והיא הטמינה את חלילה בחשש. תמיד פחדה מהרגע בו המנגינה נגמרת. החליל בער בין אצבעותיה, והיא קירבה אותו בזהירות אל שפתיה.
משהו בתוכה דחק בה להמשיך את הניגון. דו, לה, רה...
הצלילים רקדו במקלט המחניק, ופינו את המועקה. אט אט היא הרגישה את האוויר חודר למעגליה הפנימיים, ואצבעותיה פיזזו על החורים הכסופים בלהט.
היא כמו שכחה מהעולם לכמה רגעים, מתעלמת מהצעקות שהלמו בתוך חזהּ.
השקט ששרר וקולו הענוג של החליל שקרע אותו בדממה ערפלו את חושיה. היא נסקה לגבהים שלא הכירה, אוחזת בחזקה בעוגן הצלתה. מעולם לא ידעה שאפשר לאהוב כך. היא עצמה את עיניה ונבלעה בתוך החשיכה.
התמכרה לתחושה שנִסכה בה. הצלילים בקעו מתוכה, סחפו ממנה את שבריה ואת כל מה שעמלה בכח להסתיר.
לפתע פרצה יבבה מתוך חזהּ, והיא התקפלה בנאקה במקומה. המנגינה הופסקה באחת.
אור בהיר מכיוון הפתח משך את עיניה. היא הסתובבה בבהלה, מנסה במבוכה להחביא את הדמעות שהציפו את עיניה.
אדם עמד שם, בוחן אותה במבט דואג. האיש התקרב לעברה, והיא התקפלה תחת מבטו המבין.
דמותה השברירית נשקפה אליה מבין אישוניו הרכים, דמות עלמה הכורעת תחת עולמה, הגדול למידותיה, אוחזת בחזקה בחלילהּ כעומדת לטבוע.
הוא הניח יד על כתפה, ומבטו ציפייה.
היא הביטה בו בשאלה. האיש חייך, וסימן בידו בעדינות. החליל קרב אל שפתיה באיטיות והלה הנהן באישור. היא החלה לנשוף, אך החליל חרק, נשיפתה יצאה כלכלוך צורם. הדמעות זלגו משקיה ללא מעצור.
האיש הטוב הביט בה כפי שמעולם לא הביטו בה.
היא אזרה עׂז ונשפה שנית.
צליל חלוש - מעין שריקה - יצא מהכלי, והאיש עודדהּ במבטו להמשיך.
היא נאחזה במבטו בחזקה, ותוך כדי נשיפתה המחודשת חדרו לאוזניה צלילים מסוג אחר. על יד פסנתר הכנף שעמד בצד ישב האיש המופלא, וליווה את נגינתה בשקט מסתורי.
אצבעותיו ריחפו על הקלידים הבוהקים בעדנה, והיקשי הפסנתר השתלבו ברחש החליל ועלו מעלה מעלה.
המנגינה חדרה את גג המבנה, ופרצה את מחסומי נפש העלמה. עיניה הלחות נעצמו במבוכה עת שָקָט הפסנתר והיא חיללה לבדה קטע סולו שכמותו לא נשמע מעולם.
הצליל האחרון ננשף בשלווה מריאותיה, והיא חשה כיצד ליבה נשאב אל האופק הנשקף מחלון נפשה.
יחד עם אקורד הסיום היא נלקחה ביד אוהבת אל תוך החליל, מניחה בידו להוציא את דמעותיה הכבויות.
~~~
הדממה זעקה מפינות החדר. היא הסיטה את מבטה הנוגה אל הפסנתר, אך מלבד כנף מעיל שנחה על הכיסא, לא היה שם דבר. האיש נעלם כאילו מעולם לא ניגן כאן.
מופתעת קרבה בזהירות אל הכלי הבוהק, חוששת שתיבלע אף היא בקסם העלום. הכיסא קיבלהּ אל כנפיו בנחת, והיא החלה נוקשת בשקט על קלידי הפסנתר.
נקישה אחת, והפסנתר השיב לה צליל.
היא הקישה שנית בבלבול, ועוד צליל ענה לה.
היא נשמה עמוק ומצאה עצמה שוזרת צלילים בצלילים בהרמוניה קסומה.
מאי שם נשמע קול עמוק נוגן בחיוך, והיא הצטרפה בשירה מחוללת אל הניגון. ידיה פיזזו במהירות על הפסנתר העתיק, וקולה ליטף את חלונות החדר. היא הותירה אקורד יפהפה והסתובבה לחזות במנגן האלמוני.
עלם עמד שם, מתנועע לקול הקלרינט האחוז היטב בידיו העדינות, שחור בעל עיטורים כסופים. עצם עיניו ונשף אל תוך הכלי העמוק. כשגילה שמנגן הוא לבדו, פקח את עיניו והביט בה בלחיים סמוקות.
עיניו השחורות בלעו אותה ביופיין הבלתי ניתן לתיאור, והיא החלה מגננת בשקט מבלי להזיז מבטה ממנו. הם החזיקו מבטיהם זה בזו, והוא הצטרף לנגינתה השוקטת.
הוא הרגיש כיצד מסתובב החדר סביבו, והעולם מתערפל יחד עם נגינתו חסרת המעצורים.
**
הוא פקח את עיניו הנוצצות, מבטו מעונן, כתפיו שחות. הרצפה הקרה דחתה אותו מבין כנפיה האטומות, והוא ניסה להתרומם ממשכבו. ראשו הלם בו כקונצרט כלייזמרים, בו המתופף מכה בעֹז. זיעה קרה כסתה את גופו, ויד העלמה דחפה אותו ברוך אל הקרקע.
היא הניחה יד על מצחו הקודח, ספק בודקות ספק מלטפת. ידו חפשה את כנף הקלרינט, והילדה הגישה לו את הכלי הכבד. הוא חייך אליה בעצב, ודמעותיה הרטיבו את ליבו הגוסס.
היא נשפה בכוח אל תוך הקלרינט, פורקת סערותיה אל בין עליו, והוא פלט צליל ארוך וחד.
נדם הצליל, נדם העלם. הילדה זחלה אל הפסנתר, והקישה צליל אחרון.
הרוחות שריחפו בחדר הפיקו הדים מתוך הכלים המוטלים יתומים, כמלטפים את גב העלמה בדממה בוטחת.
