מרביץ לך, מותר לך להחזיר לו אותו דבר, אבל (בחיוך) לא יותר מידי חזק -

והכי טוב שתלך מיד להגיד לגננת והיא תטפל".

והכי חשוב, אם אלו חברים "קבועים" ,שתאמרו אתם לגננת - ותדרשו ממנה שהתופעה תיפסק לחלוטין. אתם לא שולחים ילד לגן כדי שיקבל שם מכות.

אם מזהים שהילד נפגע מזה, וחוטף מילדים מסוימים או מכולם- אז צריך בצורה ברורה מאוד להבהיר לו שהוא צריך לא לאפשר להם להרביץ לו בשום פנים ואופן.

זה יכול להיות לתפוס לילד המרביץ את היד חזק ולהזיז אותה, וזה בהחלט יכול להיות להרביץ בחזרה.

לי יש ילדה שממש סבלה מזה בגן, ומאז היא למדה להגן על עצמה. וגם לילדות האחרות אני אומרת: תחזירו דחיפה, או מכה, או נשיכה- כדי שהילד התוקף ידע שלא כדאי להתעסק אתכם.

ואף אחת מהילדות שלי היא לא אלימה או תוקפנית, ב"ה.

זו תפיסה מאוד חשובה בעיני. גם פרטית וגם לאומית...

כי אחרת הילד חש שההורים אומרים מאיזה "מקדם", וזה עלול לעשותאותו או יותר חושש, או יותר תוקפן.

אבל עקרונית, אכן כתוב בספר החינוך, שהתורה לא חייבה להעמיד עצמנו כקיר... אז רק ילדים כן?..  כמובן, אזהרה איפה אסור להרביץ, שלא יהיו נזקים לא הפיכים ח"ו.  והכי טוב - שהגננת תעשה מה שצריך.

אחד יותר חזק

ובבית הם אחים, הם אמורים לאהוב אחד את השני, למה ללבן את הריב? אני מפרידה או נותנת זמן להסתדר אחרת יקבלו עונש 

וגם בחוץ לדעתי ילד לא אמור להסתובב בחבורות שהולכים מכות כל הזמן הרחק מעיני מבוגרים

ובגינה מפרידים כמובן

בעיה שלא תמיד מורה או גננת יודעים לנהל את הריב  

ועוד משהו לפעמים ילד לא יכול להסתדר לבד וצריך לקחת אחריות 

לגבי הגן אני לא יודעת, זה סבוך ומורכב יותר, אבל בבית אני בשום פנים לא אגיד להם להחזיר. אני מלמדת אותם להגיד בצורה ברורה כשלא נעים להם - ושאם אחד האחים אומר שלא נעים לו, חובה להפסיק.

(אגב, זה לא קשור דווקא למכות. הילדים שלי יכולים להתכתש וממש ליהנות מזה, ומבחינתי זה לגיטימי כל זמן שאף אחד מהם לא אומר שלא נעים לו. ולהפך - ילד יכול להגיד שלא נעים לו גם כשהוא מקבל נשיקה, וגם את זה חשוב לי לכבד, ולחנך לכבד. אז השאלה היא לא מכות או לא מכות אלא נעים או לא נעים)

בעיניי זה מסר חשוב מאוד, לשני הצדדים: חשוב לדעת לזהות כשמגע מסוים לא נעים, ולהגיד את זה בצורה ברורה - וחשוב לדעת שלא נוגעים באף אדם בצורה שלא נעימה לו. אלו מסרים לכל החיים.

לא אומרים לילדים "תלכו מכות"..

[אלא אם כן, זו אמירה ש"מצננת", מראה את הקטנות שבכך ומסיימת את המריבה]

לענ"ד קצת מכות מדי פעם זה לא כ"כ נורא. לפעמים מאוד מאוד כועסים וזה הגיוני שילדים יפרקו ככה את הכעס.

לא אומרת לעמוד ולעודד אותם לריב, ןבוודאי שזה לא יקרה כל יום או בצורה חמורה.

אבל אם מדי פעם רבים ומרביצים- לא קרה שום דבר. נרגעים, מדברים, נותנים להם למצוא פתרון אחר שהוא לא מכות,  וממשיכים הלאה.

אבל את זה אני אומרת בתור אמא לבנות. יכול להיות שעם בנים העסק קצת שונה...

אני לא הייתי אומר כך.

בבית את נמצאת. תדאגי שזה ייפסק.

לא חושב שאמא אמורה לעודד דו קרב בבית.. גם אם לא תנזוף אם מישהו החזיר.

זה ללמד את הילדים להתווכח בלי מכות! אם בבית אין מי שיתווך, אם בבית לא יהיה ברור שככה לא פותרים דברים - איפה כן??? אני אף פעם לא נותנת לגיטימציה למכות (של מריבה, לא משחק) בבית, אבל אם ילד הרביץ והשני רק החזיר אני מתייחסת בהתאם. 

ובגן - זה תפקיד הגננת. נכון שהיא לא יכולה להגיע לכל ילד, אבל אם הילד שלכם מרגיש שללכת לגננת זה חסר ערך במצב שמישהו הרביץ לו צריך לבדוק מה קורה שם. 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....