טוב נו חברה, אתם רציניים?! באמת?!L ענק
עבר עריכה על ידי L ענק בתאריך כ"ח בחשון תשע"ו 16:32

הרמנו לכם תחרות עם שופטים מהשורה הראשונה.

פרסים באמת שווים

ואחרי חודש אנחנו מקבלים שש יצירות לתחרות?!

יש כאן בפורום כותבים מוכשרים שכותבים טוב. לאיפה  כולכם  נעלמתם?

לא מדובר באיזה תחרות שנפלה עליכם מלמעלה.

אתם מכירים את מי שהרים לכם את התחרות וכל שיר טוב שנשלח מעלה לנו את הרמה של התחרות.

 

אני שואל ברצינות. איפה אתם?

@כי אין פייסבוק @ריעות. @בלה לטקס @נערת חווה

@רון א.ד. @מוזיקה? מוזיקה. 

יש עוד ועוד.. אנחנו מלאים בכותבים.

@בר. @מלי

לא חסרים לנו כאן אנשים. נכון שמעטים האנשים שהפורום הזה הוא פורום הבית שלהם

אבל זאת השקעה שלכם שמעלה את הרמה של כולנו.

 

פרוזאים, בכנות, גם אתם יכולים לכתוב.

משוררים, זאת באמת הזדמנות מעולה.

 

יש עוד ארבע ימים לתחרות.

אני באמת מחכה לראות את היצירות של כולכם.

 

בהערכה גדולה לכם ולכישרונות שלכם

צור.

 

[ורק שהתחרות הזאת לא תלך לפח בגלל חוסר השתתפות,

כי אז זה באמת יהיה מבאס.]

ניסיתי את מזלי,אף שלא הבנתי במדוייק את הכוונה בתחרות. מלי
שקט בעולם. רוח קרירה נושבת ומצמררת קלות את קצוות העלים.
עפעפיו מתכווצים לכדי סדק צר.
במבט ממוקד הוא מבחין בירקן פורש סחורתו הדלה על מצע קשיח ודהוי.
במרחק מטרים ספורים מתיישב על המדרכה לבוש סחבות בא בימים ומניח כובעו הבלוי לצידו, תוך זמזום שיר ארצישראלי חרישי.

כשמפנה מבטו לצד המקביל של הרחוב מגלה את תקווה, מוכרת הפרחים. שפתיה אדומות וכובע קש רחב-שוליים נח על ראשה הצר.
הוא משמש לה כמגן מפני ההיא.
ההיא שמטפסת זה שעות כדי לכבוש עוד פסגה בממלכתה רבת השנים.
הזרים קורנים. הן היום נקבל פני מלכה.

עוד לא הספיק להתבונן הרבה בשקט הרחובי הדועך לאיטו,
וכבר נחילי זאטוטים החלו זורמים מבנייני המגורים הסמוכים.
הכל הופך אחר. רועש. עליז.
זאטוט מתולתל בעל עיניי דבש ענקיות אוחז בחוזקה ביד אימו הממהרת ומביט בעניין בנעשה סביב.
נערה ג'ינג'ית מסורקת בקפידה מכתפת תיק חום ונחפזת להסעה.
קול בכי.
הוא מסתובב בחדות.
ילד גוער באחיו. משהו לא בסדר עם החולצה.
הצווארון נכתם מהשוקו.
נו שויין,איכשהו נרגעו השניים וממשיכים לצעוד.
דלת נוספת נפתחת. שתי נערות עולזות מדלגות מדרגות.
ממ? נראה שיש מראה חוצצת ביניהן. אוהו! הן.. תאומות!
הוא מתבונן בריכוז, בנסיון למצוא סימן היכר שמבדיל בינהן. הוא לא בקיא בסימני בנות ופורש בשיא.

ילד נוסף רץ עם סנדוויצ' ביד ונערה מלווה שלושה זאטוטים בגילאים שונים למוסדות הלימוד ומשם פונה בזריזות לבית הספר.

זהו. שוב העולם דומם.
פרט לציוצי הציפורים, משב רוח העלים וזמזום לבוש הסחבות, לא נשמע כל רעש.

והיא- במרחק נגיעה מהפסגה הנכספת.
מעניין מה שקורה פה. מאוד מעניין. אבל היא עייפה אותו בליטופה ועיניו נסגרות בלאט.

כשהן נפתחות, העולם חוזר לרעוש מולו.
כלי תחבורה רבים בנחיל חסר סוף על הכביש.
צפירות רבות וקריאות : 'שבת! שבת!' מזרזות נשמעות מכל עבר.
דוכן הירקן מתרוקן במהירות.
תקווה נחפזת. מסייעת, מייעצת ומעניקה דבר מתיקה לילדון שבא לבחור פרחים 'שיהיה לאמא טוב'.

עוברת עוד שעה עמוסה.
הקולות מתגברים והלחץ מורגש באויר. לחץ מחוייך ושואף להספיק עוד.

'אל תשכחי להגיד מזל טוב!' הוא שומע קריאה מתוך בית ישן וכבר רואה ילדה חגיגית מזנקת ורצה בהמשך הרחוב. בידה מגש עמוס עוגיות רייחניות וטריות ובמרכזו מונחת תבנית כסופה שמגוננת על פשטידת אטריות חמה.

הילדה עוצרת בפתח אחד הבתים,עולה מספר מדרגות ונוקשת על דלת מתקלפת ומקושטת. 'אמא אמרה לא לשכוח להגיד לכם מזל טוב!' מדקלמת הילדה ויד נשלחת וצובטת קלות בלחיה.

וההיא ניצבת על משמרה, כבשה פסגתה החלומית ואז, במבטה הרך ממשיכה הלאה ממנה, מפנה מקומה למשמרת הבאה שתבוא.

בנסיגתה,שכן אחד קורא לה לעצור, לחכות עוד קצת טרם תעזוב. לפני שתשקע.
יש לו כמה עניינים דחופים להספיק.
הוא ממהר כשמגבת מונחת על כתפו ברישול.
השכנה מהקומה האמצעית מתחננת אליה שתמתין גם לה. היא עוד לא רחצה את הפעוט ולא סיימה לטגן את החצילים ו 'פנחס! למה המיחם עוד לא דולק?!' היא צועקת מתוך לחץ. ואז נושכת את שפתיה. הכעס הוא המכשול בדרך לקבלת המלכה. אסור ליפול ממנו.

אז היא נדיבה בהתחלה. קצת חסרת סבלנות בהמשך ובסוף תהליך מוצאת את עצמה לא מקשיבה יותר לקריאות התושבים שתחכה. זוהי דרך עולם. גם לה יש עניינים משלה לסדר ברחבי ממלכתה.
וכך היא פורשת באצילות, מותירה אחריה שובל גוונים מתמזגים עם זמירות ואור שבוקע מבתי השכונה.
משום מה חשבתי שיש עוד יותר זמן...רון א.ד

הייתי בחודש האחרון (ואני עדיין) עמוס מאוד. אבל אתה בהחלט צודק צור. בע"ה אשתדל למצוא את הזמן היום או מחר...

לא התחברתי לזה עדיין, מצטערתבר .

 

 

מה הנושא של התחרות בסוף?~מישי~
גם פרוזאים? זה לא רק שירה וצילום?יעל


יפה ששמתם בצד את הפרסומת, בהחלט מושך את העיןשורדתתת


התכוונתי שגם פרוזאים יכולים לנסות לכתוב שיריםL ענק
מלי, תודה רבה על הסיפור.
זה אומנם בפורמט אחר מהיצירות שמועות לתחרות אבל מההתחלה אמרתי שכיף לראות גם סוגים אחרים של יצירות בנושא שנבחר.
הבנתי.יעל


אני למשל כתבתי למרות שפרוזה זה התחביב היותר חזק שלי.ותן טלאחרונה

זה לא שלא כתבתי שירים בעבר, אבל אני פשוט פחות אוהב/פחות טוב בזה.

 

ובכל זאת חשבתי, ישבתי וכתבתי (ולא תאמין, צור - אבל ההתלבטות בשיר שלי היא אמיתית ונבעה ממקום אמיתי. זה באמת התהליך שקרה לי במהלך המחשבה על הכתיבה לתחרות...)

אז אפשר לשלוח סיפורים או שזה לא עובד?כישוף כושל


אי אפשר לשלוח סיפורים.אתם מוזמנים לנסות את כוכחם בכתיבת שירהL ענק
לא הבנתי מה תחומי הסוגה אותה נבחן~פליקס~


פליקס. מה לא הבנת?L ענק


זה נושא מסובך... הלוואי והייתה לי הפניות הנפשית לכתוב עליו.ענבל
הרגע המגניב שאתה מגלה..ענבל
בס"ד

שהמצב הנפשי שלך מניב שירים מתאימים לתחרות בלי להתכוון..

לא מצפה להרבה אבל לנסות לא הרג אף אחד.
מוקדש לתמימלה. וסליחה מראש.ימח שם עראפת

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."


"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

וואוגב'
כתוב מקסים, ואיזה סוף....🥺
תודהימח שם עראפת
לא אהבת את הסוף? אני אוהב להרוס סיפורים מסתבר
האמת? דווקא סוף חזק.גב'

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ברררר🫣🫣🫣תמימלה..?

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

מורכב, לא בדיוקימח שם עראפת
זה גם הבאג שלי ומן הסתם של עוד הרבה. אי אפשר לחיותנחלת

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

תראי איך הוא נאמן למשימה שלו להכרית את הרועפתית שלג

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

 

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

יופי הבנתימח שם עראפת
חן חן ידידי
מזעזע. קצת אופטימיות בן אדם. יש מי שמנהל את העולםנחלת

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

ודוקפתית שלגאחרונה
...רחל יהודייה בדם

 

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

 

מעניין מה הפירושזיויקאחרונה
רב, קצין, פוליטיקאי. תיפח רוחכם.ימח שם עראפת

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.


****


איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

בררררררררררר🥺🥺🥺תמימלה..?

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

כשהעולם יתנהג יפה אני אכתוב משהו שמחימח שם עראפת
מחשבה מייצרת מציאות?תמימלה..?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מציאות מייצרת מחשבה.ימח שם עראפת
אתה לא חושב שזה יכול לפעול גם הפוך?תמימלה..?
שאפשר להסתכל ולהדגיש ולכתוב על הדברים הטובים?
אפשר.ימח שם עראפת
זה יעלים את הרעים? לא. זה יגרום להם להתפרץ בשביעי באוקטובר.
אבל אתה לא הרמטכ"לתמימלה..?
אתה בנאדם שכותב, יפה מאוד אגב... למה להיכנס לדיכאון? תכתוב על משו שמח, שלא ירדו דמעות.....
ואולי...זה תלוי...בנו? בכל אחד מאיתנו? הרי הכלנחלת

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

אתה, אני, אתם...ז ה העולם. כשא נ ח נ ונחלת

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

פפפפ.ימח שם עראפתאחרונה
בחסות הקיץxmasterx

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים


התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך


הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב


והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש


שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

לא משנה התחרטתיShandy
עבר עריכה על ידי Shandy בתאריך י"ח בסיוון תשפ"ו 14:52

...
 

 


 

 

 

גם להתחרט מותרסופר צעיר
כן..Shandy

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

יאללה פרקיסופר צעיר
ככה לסקרן ולברוח?xmasterx

תמונה שווה יותר מאלף מילים

אז אעלה שוב☺️Shandy

היה שם 2 טקסטים.


1.


הלכתי לפארק הפיראטים


היתה שם ספינה גדולה מעץ


ולידה נדנדה יפה לשניים


נראתה כמו כרכרה של נסיכות


עליתי עליה ראשונה


ואז אתה הופעת


חשבת אתה פיטר פן


ואני וונדי


"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת


נחיה בטבע בחופש, רחוק


בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן


נעוף על החיים ונראה עולם.


בהתחלה זה היה נשמע קסום


אבל מהר מאד גיליתי


שלעוף לא אהבתי


אז מהנדנדה ירדתי


ואותך שם לבד השארתי



הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס


שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק


והרי פיטר פן אינו נסיך אז


נכנסתי כאן לתסביך.



2.


הנדנדה הזאת


עשתה לי בחילה


פעם כן.


פעם לא.


פעם אני דוחפת, פעם אתה.


פעם אני למעלה, פעם אתה.


פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,


ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.


​רצינו לשחק.


התיישבנו יחד על הנדנדה.


התכוונו ליהנות.



אבל –


התחילו משום מה משחקי כוחות.


​ניסיתי לרדת.


אולי גם אתה.


אבל –


היינו כבר בתנופה.


זה היה קשה ומלחיץ.



אבל –


קפצתי.


אתה המשכת להתנדנד לבד,


וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל


ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת


אז נשארתי שם לידה יושבת


ירדת מסוחרר, מבולבל


אמרת לי -


"היה כייף


בואי נמשיך".


"לא". עניתי


"את פחדנית?!" שאלת קבעת


"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

יפה מאד מזל שבקשוזיויקאחרונה
קימים בנינוזכרושיצאנולרקוד

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם


אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים


וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף


הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה


הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים


אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.


וואו!!!תמימלה..?
מטורף, אין לי מה לומר, פשוט מטורף!!
וואוהולך דרכים

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

תודה על התגובהזכרושיצאנולרקודאחרונה
מעריך🙏
תודה רבה 🙏זכרושיצאנולרקוד
יפה מאדoo
2 השירים
תודה רבהזכרושיצאנולרקוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)


שאלת השאלותשפוי

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

מה שאני עושה זה ככהחתול זמני

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

 

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

 

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

 

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

אצלי, אני חושבת על זה. יום ועוד יום, ומנסה בראשנחלת

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

 

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

 

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

 

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

 

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

 

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

 

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

 

בהצלחה!

 

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

 

וואו, באמת שאלה קשה...תמימלה..?

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

כתיבה זורמת חופשיתמשה

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.


(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

ואולי גם לפרק את זה, משהו קטן ששייך לרעיוןנחלת

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

נכון. מסכימהShandy
תודה רבה לכולם על הטיפים!שפוי

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

דבר נוסף והכי חשובנחלת

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

 

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

 

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

 

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

 

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

 

מקווה שהבנת.

 

בהצלחה רבה!

 

 

במרום - טעות. התכוונתי:במקום.נחלת
את יודעת שאת יכולה לערוך הודעה שכתבת?נקדימון
אם עדיין לא הגיבו עליה את יכולה לערוך אותה
תודה! איך?נחלת
הלחצן של 3 פסים שיש בצד שמאלנקדימון
יש שם "עריכה".
תודה רבה!נחלתאחרונה
יאא, תודה🥹🥰תמימלה..?

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

כלומר, לא לעשות מאמץ מעל איך שאתה,מאמץ מזוייף.נחלת
אמנם כבר כבר קצת זמן אבל נראלי שעדיין רלוונטי...תמימלה..?

רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...

אז זה של שנינו...

"חטפו אותי" הוא לחש,

והזעקה נבלעה בתוך הרעש.

"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,

והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".

ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,

חשש ודאגה,

מה שלום הבן היקיר

שכבר שעות לא בא...

אז מתקשרים למשטרה

ולא מקבלים תשובה

וכך במשך ימים ארוכים,

אבל אולי ישנה עוד תקווה....

תקווה שהוא יחזור,

יחזור כמו גיבור,

שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...

ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...

והאחדות הזו של עם ישראל,

נותנת כוחות,

להתפלל

ולעבור את כל התלאות...

אז כשמגיעה המרה שבבשורות,

כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,

כשצועדים אחרי המיטות-

אין מילה,

רק תפילה,

בקשה לנחמה,

לחיבוק באהבה,

של אבא שבשמיים,

שנשאר איתנו עדיין

שממשיך להחזיק לנו את הידיים

ולא עוזב אותנו לעולם,

וגם כשלא הכל מושלם...

מטלטלזיויק
אירוע נורא... הי"ד 
אני זוכר את הסיפור הכואב הזה.משהאחרונה

אולי יעניין אותך