אני יודעת שיש כאן פורום לימודי נהיגה, אבל הנושא כאן הוא לא הנהיגה אלא המסביב וכל המצוקה שזה כרוך...וכיוון שאני אמא לילדים רבים זה משפיע גם בתחום הזה וקשור לכאן
אני אסביר.
ההורים שלי החליטו לתת לי אוטו.עד כאן יופי. העניין הוא שלא עשיתי רשיון כל השנים כי לא היה צורך מיוחד ולא היה אוטו
בזמן הזה עברתי לידות רצופות במסירות נפש והתמקדתי בגידול הילדים שלי, העניין של האוטו באמת הגיע בזמן והייתי בטוחה שזה מתנה מה' על כל פעלי (ויאמר במלוא הענווה שהם באמת רבים..,) והכל ילך מצויין, כמה שעורים שצריך, טסט או שניים ורישיון. ככה זה היה אצל רוב האנשים שהכרתי.
אני אוסיף ואומר שטיפשה אני לא, למדתי באופן מאוד מקיף מקצוע שמצריך הרבה חשיבה ואני עובדת בו ומצליחה בו.
בכל אופן...לא כפי שתכננתי יצא הדבר. למדתי אצל מורה מסויימת שהגישה אותי לשלושה טסטים שבהם נכשלתי למרות שהייתי באמת בטוחה בשניים מתוכם שהנהיגה מצויינת, וגם למורה לא היה הערות ומה לחדש לי, פשוט הסכימה איתי שזה ביש מזל ודי. בהתחלה הייינו מממנים לבד הכל, עד שההורים שלי נכנסו לתמונה מבחינת עזרה במימון, אבל אין הצלחה באופק.
עברתי למורה מומלץ ומקצועי שטען בפה מלא שהנהיגה שלי ממש לא מספיק טובה. למה? הוא ידע למקד אותי פחות או יותר, אבל זה דקויות כאלה שבתכלס אף נהג לא מקפיד עליהם אלא רק טסטרים. ועד היום אני עושה סיבובים בשכונה עם המורה בתקווה לתקן את הדקויות האלה סוף סוף כשכל הזמן הוא טוען שזה עדין לא זה. ז"א, עברתי אליו כדי לגמור את הסיפור מהר יותר אבל התחושה שמתקבלת היא שזה יצר עוד יותר מריחה, וכרגע אני דורכת במקום. אני בפירוש נוהגת סביר, לא מסכנת אף אחד וכולי וכולי, ועדיין "זה לא זה", "זה לא מספיק יפה" ועוד.
במקביל להורים שלי מתחיל להמאס לשלם, והמורה טוען שעדיין ממש לא ממליץ לגשת לטסט. אם אני אעזוב הכל ההורים שלי מאוד יתאכזבו כי הוציאו על זה כבר המון, מצד שני זה לא נגמר. זה הפך למרכז חיי וסוג של אובססיה, ואני כל- כך לא טיפוס כזה... אני שרגילה תמיד להצליח, לתפוס מהר כל דבר, להשקיע ולראות פירות, פשוט חיה בתחושה נוראית שהעניין הזה פשוט מקולל לי, אין לי הסבר אחר. עשיתי המון המון דברים רוחניים, בין אם זה תפילות, תרומות גדולות להצלחת העניין ועוד, אבל זה תקוע לגמרי, כל זה שאני רואה אנשים סביבי שמצליחים בזה ללא כל מאמץ. זה הופך את היום יום שלי למתסכל, אני פשוט לא מבינה למה צריך להיות תקוע לי ככה. אמנם אני כותבת כאן מאנונימי, אבל מי שמכיר אותי, אני באמת אשה רבת פעלים, אני עוזרת הרבה לאחרים, מדקדקת בהלכות, מגדלת את הילדים שלי ליראת שמיים עם כל הקשיים ועם הרבה מסירות נפש על חיים של תורה מצוות, אז באמת אני כבר לא יכולה שלא לשאול את עצמי: למה??
אולי ישמע לכם קטנוני, אבל זה גורם לי למועקה שהופכת אותי לאשה פחות שמחה, חיונית ואופטימית.
יש עצות??
.