שלום
אני קורא כאן מידי פעם, התחלתי את תקופת החיפוש אחרי החצי השני לפני יותר משלוש שנים, והייתי רוצה את עזרתכם.
איך לא להכנס לרגשי נחיתות אחרי שממש אין ספור אין ספור פעמים בנות אמרו "לא" כשהציעו לשדך בינינו? ה"לא" האחרון שבר אותי... כבר כמה ימים. ואע"פ שלא ידעתי עליה הרבה פרטים.
עד עכשיו במשך המון זמן הייתי אומר לעצמי באמונה, שלי מיועדת מישהי אחרת, שהכל מכוון משמיים, שזה נסיון וצריך לעמוד בו ולשמור על השמחה, וממשיך הלאה ב"ה. גם עכשיו אני באמונה. אבל עכשיו נחתה עליי כמו רעם ביום בהיר הרגשה לא נורמלית של נחיתות... קול פנימי שצועק "אפס אפסים! מה אתה שווה! לא שווה כלום, אף אחת לא רוצה אותך" וממש אין לי כוחות להתנגד לו, הרי בשטח יש לו כ"כ הרבה ראיות. והוא לא שותק..
ואפילו שבשכל אני יודע שזה לא נכון, לפני שבוע נפגשתי שתי פגישות עם מישהי אידאליסטית ומיוחדת, ובשיחת פרידה (שנינו החלטנו) היא אמרה שהיא מרגישה שאנחנו שונים, אבל היא חזרה הביתה מהפגישה שלנו עם תחושה של "וואו". באותו רגע שמחתי לשמוע את זה (באמת הפגישה מצד עצמה היתה תותחית), אבל עכשיו זה בעיני בטל ומבוטל ממש..
איך להסתכל על המציאות שכמעט אני לא נפגש עם בנות כי הן מסרבות המון, אפילו בלי לבדוק ברצינות את ההצעה, בלי להרגיש כ"כ נחות? ה' ישמור מאיפה זה "נחת" עלי?
(זה ודאי לא קשור לבריאות\חיצוניות, וה"ממליצים" עלי טובים)
תודה!



