יש לה תורניים מאוד מאוד, סגנון מרכז הרב

(אנחנו הכרנו בזכותה ואנחנו לגמרי לא קשורים למרכז..)

בעלה ר"מ במצפה יריחו וכך היא מכירה גם את הבחורים שם.

כשאתם אומרים ׳תורני מאד׳?

שהיא לא רוצה לשדך זוגות שלא יחיו על פי התורה.

יראת שמיים, שהמחליט הוא הקב"ה ולא הגחמות הפרטיות.

אני עובד אצלו ולא הוא עובד אצלי.

רובנו נופלים מדי פעם, אבל זה חיצוני לאורח החיים הפשוט שלנו.

יש לאדם מסלול של עבודת השם: מודה אני, נטילת ידיים, אשר יצר וכו',

והחטא הוא יציאה מקרית מהמסלול, ולא דרך קבע.

כך אני לפחות מבין את זה...

על הכתום זה רק תורני. אנחנו דור שאוהבים להתעסק בשטויות

התסכלי למעלה בכיוון צפון-מזרח.

ופעם נקלעתי בטעות (ובתמימות) לריש לקיש... פדיחה...

ישבתי עם הפנים לקיר ורציתי לקבור את עצמי...

אם זיכרוני (משיעור ב בערך...) לא מטעני - לא היה קיש אחד בתפריט...

וזה באמת עם ר' יוחנן וזה...

שבוע טוב!

"הכל סובב את האשכנזים". 

שהרי רק "עמך הסליחה", ולא איתנו...

ו... דבריי הוצאו מהקשרם...!!!

כי מן הב(א)ר הזאת ישקו את כל העדרים.
האף סטור. ושופריכים לנשיים.
סליחה על גולה וסורה.
הגולה באמת מקום . שהסמקתי בו בפעמיים שהייתי שם
אבל זה סתם תסבוך עצמי.

שזה נראה לי לא סוג אנשים שמתאימים לי,

אבל הבטחתי לברר.

ובאמת מהתשובות נשמע שזה אולי פחות מתאים....

אבל מסכימה איתך

אנחנו מתעסקים בשטויות

אלא משדכת לכאלה שרוצים בתים תורניים. מי שמתאים לו, בא/ה.

מסתבר שאנשים שמעוניינים בהגדרה כזו, לא פעם יש ביניהם מכנה משותף בכיוון.

בסופו של דבר, ההתאמה האישית היא הענין, אחרי הנתונים הראשוניים.

התייחסתי להגדרות.

לא אוהבת את כל תתי ההגדרות האלה שאמורות להגדיר מי דתי יותר ומי פחות..

אבל שוין. שיהיה להם לבריאות.

שיירא מהקב"ה, שיעמול בתורה, שיקיים מצוות בשמחה ודבקות,

שיאהב את א"י, שיהיה רמטכ"ל אחרי שירות במטכ"ל...

איפה כתוב בתורה שצריך להיות תורני-לאומי/חרד"ל/ כל הגדרה אחרת?!

הן ממשיכות לגנים ולבתי ספר ושאר מוסדות הלימוד

כי יש רק בית ספר דתי.. ויש... דתי תורני!!

(כי רק דתי כבר לא מספיק לנו..)

והן ממשיכות בעיקר בנק' המבט והשפיטה עד כמה האדם שמולי הוא דתי על פי מדד הדוסיות בו אני רואה את העולם.

הגדרה עצמית היא חשובה

ויש "רמות" דוסיות, בעצם ההגדרה,

מי שלא מעוניין להיחשב כ"דוס" זה מעיד על תפיסה מסויימת,

מי שלא רוצה להיקרא תורני, זו בחירה,

יש לה סיבה, ושורש פנימי מהותי של איך הוא תופס את עבודת ה'.

ופה יש הבדל(לפעמים עצום)

אז נכון, לא לנו לשפוט, לא לנו לחלק "נקודות", אבל כן צריך לדעת

עם מי מדברים, לא דומה מרכזניק לגושניק, ולא דומים חבר'ה מהיישוב

לעירוניסטים- זה לא פחות או יותר, זה סגנון ודגשים.

לברוח מהגדרה זו רעה חולה לא פחות מלדבוק בה.

בעיניי

במיוחד בין אלו שההגדרות האלו חשובות להם (כמו שהלליש וד. בערך אמרו)

אבל אני לא אוהבת לראות את השפיטה והחלוקה שזה יוצר.

מכירה המון אנשים צדיקים שלא משתמשים בהגדרות האלה וחיים יחד טוב מאוד. 

(ע"ע הצפון שהזכרתי.. ונראה לי שכך ברוב הארץ)

אז בבית הספר לומדים תלמידים ממשפחות שבחלקם האמא הולכת עם מטפחת מלאה וחלקם לא..

ולחלק יש אפילו טלווזיה בבית..(!) עדיין הם יכולים ללמוד ביחד.

אין פה בריחה מהגדרה. יש הגדרה ברורה, שייכות לציבור הדתי-לאומי. 

שהוא שונה מאוד במהותו מהציבור החילוני והחרדי.

מאמינה שבציבור הזה יש רצון לעבוד את ה' בצורה המלאה ביותר,

ובתוך זה יש המון דרגות... בסדר. כשמתחילים לחלק בתוך זה יוצר איזה עליונות בעיניי..

(מרכזניק-גושניק, עירוניסט-מהיישוב זה לא חלוקה ברמת דתיות אלה יותר מגדיר אופי או קו מחשבה ולכן זה שונה)

יש חלוקה מאוד ברורה בין חובשי הכיפה הסרוגה:

יש את מי ששומרים על ההלכה קלה כבחמורה, גם אם נפלו,

ויש את מי ששומרים על חלק מההלכה, בכוונת תחילה.

הנושאים החמים הם בעיקר צניעות, שבת, כשרות (תולעים וכו').

אם אדם סומך על רבותיו - מבחינתי הוא לגיטימי, גם אם רבו טועה.

[יכול להיות שרבו מחטיא את הרבים, אבל זאת כבר בעיה אחרת...]

מבחינתי, זה ההבדל המהותי בין תתי-המגזר בציונות הדתית.

האם זה אומר לשדך גושניק להר-המורניקית? לא, ממש לא [תלוי... וכו'].

אבל זה יכול להיות בסיס לחברות בין המשפחות...

ואיך תגדיר את הראשונים? ואיך את האחרונים?

לא נראה לי שההגדרות שהוזכרו מתחלקות לפי החלוקה שעשית.

אמרתי את דעתי, ממש לא ניסיתי להיכנס להגדרות [תרתי משמע].

מה לעשות, יש מחלוקות על כמה לימודי חול לשלב בחינוך,

מה שגורם לפתיחת בי"ס נוסף.

כל ההתיפיפות הזאת נגד ה'פלגנות' נשמעת לי ממש צבועה,

אלא אם כן הפלגנות נבעה מאליטיזם טהור שאין לו שום התיימרות לשיפור החינוך.

אני בעד שיהיו בכל מקום גדול כל תנועות הנוער, שכל משפחה תשלח לאן שמתאים לה,

ולא פחות בעד שיהיו שיתופי פעולה בין התנועות בכל מקום...

אלה שני המקומות המרכזיים בהם יש הגדרות כאלה, חינוך ושידוך...

ושיש כמה תנועות נוער המתאימות להן.. מצוין.

גם זה שיש מוסדות לימוד שונים עם דגשים שונים זה מקובל והגיוני.

אבל כשמתחיל להיפתח בית ספר לכל תת-השקפה... זה הפריווילגיות (המצערות לדעתי) של ריבוי דוסים במקום אחד.

של ההורים- ויש מספיק הורים בשביל לתת לילדים שלהם את ההשקפה שלהם-

מה רע בזה?

שהילד חי בבועה מאוד הומוגנית. שהוא מבין שזו הדרך הנכונה ורק זו.

זה יוצר צימצום מחשבה בעיני. חוסר קבלה של דרכים מעט שונות. 

וגם יוצר את מבט הדסומטר הזה..

מה יקרה אם הוא ילמד עם חברה שטיפה שונים ממנו? שקצת יותר פתוחים/סגורים ממנו?

שיתוודע קצת יותר לעולם האמיתי בו הוא חי- שם לא כולם חושבים בול כמו ההורים שלו..

בחינוך, באמת יש ענין של "חממה" - מקבל חינוך טוב, לפני שמכיר מה שמסביב. לגיטימי לחנך למה שמאמינים בו. ילד צעיר, לא אמור דווקא "לקבל דרכים שונות", אלא לאהוב גם אנשים אחרים.

אבל אכן, כאשר זה ב"רזולציות" גבוהות מידי (לא יודע אם בפעל יש דבר כזה אצלנו), גם זה עלול ליצור בעיה לפעמים. מכל מיני צדדים. אלו באמת שאלות קשות, שצריך לבדוק לגופו של ענין. שיזכו כולם להגיע בעז"ה להתלבטויות הללו..

זה דווקא טוב בועה, זה מגן, זה מציל, יש צורך בהגנה, ככל שמתבגרים הצורך יורד.

אין בעיה שילמד עם חבר'ה שטיפה שונים ממנו- הבעיה כשלומדים אצל\עם אנשים

שכל תפיסת העולם שלהם שונה לחלוטין אבל העטיפה החיצונית דומה.

אני מעדיף אנשים שברור מה הם מאשר כאלו שמושיטים לפנים סימני כשרות, כאשר

יש להם גם סימני טרפה.

אין בעיה עם מחלוקות, יש בעיה עם עיוותים.

בעולם האמיתי יש המון דעות וגישות, צריך ללמוד לחיות איתם, זה מוסכם על כולם, גם

מוסכם שיש דעות לגיטימיות יותר או פחות.

ולפעמים יש הבדלי גישות גדולים מדי.

תיוג הוא לא דבר רע- הוא דבר נצרך במקרים האלו.

כשאדם בגיל 20 פוגש מחלוקת זה שונה מילד בן 8.

לכן צריך בתי ספר שונים לפעמים.

אז איך את יכולה לבוא ולהגיד: אני מקבלת את זה שכל אחד רוצה לחנך איך שהוא מאמין, אבל עוצרת בעניין החממה? זה גם חלק מהחינוך.

ואם יש מספיק הורים כדי לפתוח בית ספר - מצויין. ככה עובד שוק חופשי.

אני פשוט לא מסכימה עם דרך החינוך הזו.

אבל הבעיה היא שבאופן מעשי זה לא תמיד קורה בצורה כ"כ נחמדה.

משום מה תמיד דורשים פתיחות כלפי מי ש"פחות" כביכול- מי שיש לו טלוויזיה בבית, וכד', אבל לא דורשים פתיחות כלפי מי שלמשל, מקפידה ללכת עם גרביים, או דברים מהסוג הזה.

איכשהו טלוויזיה בבית לא תעורר לעג אצל הילדים בכיתה וגרביים כן.

למה? למה זה ככה?

לא יודעת.

אבל אני בעצמי כבר מרגישה את זה על הילדה שלי, שב"ה לומדת בבי"ס מעולה עם אוכלוסיה מגוונת. ואיכשהוא- היא זו שתבוא הביתה ותגיד לי שהיא רוצה שרוול קצר, ולא נראה לי שהחברה עם השרוול הקצר חוזרת הביתה ואומרת לאמא שהיא רוצה שרוול ארוך. עובדה.

וזה כואב לי כי אני באמת לא רוצה שהיא תגדל באופן כזה סגור ומקובע. אבל מצד שני תמיד ה"דוסים", צריכים ללמוד לעמוד על שלהם בקטעים האלה.

וחוצמזה- יכולה גם להיות חברה מאוד הטרוגנית שבה כולם סופר דוסים. אנחנו גרים ביישוב כזה. הטרוגני מאוד, אבל בניגוד לשילוב ה"מצטלם יפה" של ישוב דתי חילוני, אצלנו זה ישוב דתי- חרדי.

וגם כאן ילדים מכירים טווח רחב של טיפוסים וסוגי אנשים, בלי לוותר על שפיץ מההקפדות ההלכתיות שלהם.

זה לא פשוט לחנך במקום הטרוגני.

זה יוצר דילמות שאולי לא נוצרות בבית ספר הומוגני.

זה מצריך חינוך מספיק חזק מהבית ויותר שימת לב.

אין ספק.

אשרייך שאת שולחת את ביתך לשם ומתמודדת גם עם האתגרים שזה יוצר.

טרם זכיתי לעמוד מול סוגיות אלה למעשה אבל מקווה שכשאגיע לשם, אדע לעשות את הבחירה הנכונה. מקום שמחנך לתורה ויראת שמים עם מגוון של בנים/ות ממשפחות שונות. מקווה שיהיה לרצון ה'..

(אם הובן מדברי שאני בעד חינוך מעורב חילונים-דתיים, אז אני לא.)

את הדברים אני כותבת (גם) מניסיון אישי.

למדתי עם אוכלוסיה מאוד מגוונות של בנות. 'ערסיות', מושבניקיות, דוסיות כאלה ואחרות..

לא אומר שזה תמיד רק טוב ופשוט אבל אני שמחה כ"כ שלמדתי שם.

עוד מנסה להסביר לעצמי מה היה לי טוב בזה..

אולי החיבור הפשוט עם בנות מהרבה סגנונות. גם כאלה שהבתים שלהם שונים בהחלט משלי, ולמרות זאת, נוצרו חברויות קרובות.

הייתי צריכה לראות איפה אני בתוך זה ומהי דרכי.

אפשר לומר שבמקום הזה, מתוך המפגש הזה עם המגוון (שקיים בחוץ נרצה או לא), הדרך שלי רק התחדדה לי.

אבל בוודאי שכאשר ילד בא הביתה ומבקש לראות סרט, כי גם האחרים רואים, או בת שמבקשת שרוולים קצרים, כמו הדוגמה שהובאה כאן - זה לא פשוט. לפעמים עולה במחיר. וגם עצם ההרגשה הילדותית ש"רק אותו חוסמים"... קל וחומר כאשר מביאים תכנים גרועים מדברים שרואים.

עם זה, אכן אי אפשר להתעלם שלפעמים החברה המגוונת, יכולה גם לתרום דברים אחרים, כל זמן שאין כניסה של דברים מושחתים. וגם אי אפשר להתעלם, שגם בחבית "נקיה", נוצרת "תחתית חבית" חדשה, מאלו שבתוך ה"נקי". צריך חוכמה גדולה בדברים הללו.

ככלל, לענ"ד עדיף כמה שאפשר מקום "נקי", אבל לא בפלומבות. אם יש שם ילדים פראי אדם, לפעמים זה גרוע בהרבה.

וגם, לדעת איך להתמודד ולחנך מול מציאות שאינה סטרילית, בדיעבד.

אבל בהחלט צריך לעשות את המקסימום שניתן, ברמת השתדלות סבירה.

וברור שעיקר העבודה זה חינוך לערכים, אבל זה על גבי מצע של מציאות תומכת ולא מנוגדת. בסופו של דבר, באסכולה הפתוחה ילדים גדלים בסתירה גדולה בין המציאות לחינוך, וזה מביא נזקים גדולים.

(אני מסכים עם דבריך ומוסיף ומחדד.)

והבית שלי היה חזק.

ובכל זאת- יש דברים שהגעתי אליהם יחסית בשלב מאוחר יותר של חיי דוקא בגלל ה"פתיחות" הזאת. לא שאני מצטערת על זה. זה היה המסלול שלי ובו אני הלכתי, וב"ה שהגעתי לאן שהגעתי.

אבל כן הייתי רוצה שקו ההתחלה של הבנות שלי יהיה יותר גבוה מקו ההתחלה שלי.

ואין מה לעשות- החברה משפיעה מאוד מאוד. ברמה שכשהבת שלי פוגשת בנות דודות שחיות בסגנון אחר מאוד משלנו היא בכלל לא מבינה את מה שהן אומרות, השפה שלהן פשוט שונה משלה! וגם הם "דוסים", אם נרשה לעצמנו להיצמד רגע להגדרות.

ולעומת זאת- אני רואה כמה הילדות שלי מקבלות מגנים וכיתות שהרף ה"דתי" בהם הוא גבוה. זה לא ענין של הלכה או של אינטרנט כן או לא. זה ענין הרבה יותר מהותי- מה נכנס לילדה בין השורות? מה המסרים שעוברים בצורה לא מילולית וגלויה? כמה דיבורים על תפילה, על תורה, על רצון ה', על גמילות חסדים, ועל מה לא? 

אני כן חושבת, מתוך נסיוני עם הילדות שלי שגדלות להן בנחת, שלפחות בגילאים הנמוכים- חשיפת יתר עלולה לגרום לבלבול. "חממה" זה בהחלט טוב כדי לבסס את הערכים שחשובים לנו להעביר לדור הבא. בגיל בוגר יותר ילד גם יכול להחשף לעוד. אבל בגיל הרך ותחילת יסודי- הטרוגניות יתר עלולה להזיק.

ואגב, ההחלטה שלנו לגבי בית הספר בכלל היתה ממניע אחר לגמרי..

יש הבדלים(משמעותיים) בין "דוס לדוס" אפילו רק בקווי החשיבה והסגנון, מה שמצריך להפריד,

כי באמת יש חילוק.

יש גם הבדלים ברמה הדתית וברצון כלשונך "לעבוד את ה' בצורה המלאה ביותר",

אבל זה דין למקום וזמן אחרים.

בין קווי השקפה וגישות - אפשר להתחבר סביב הבסיס המשותף של הרצון לעבוד את ה',

בין רמה דתית שונה לכתחילה, זה כבר יותר מסובך, אך אפשרי, תודות להגדרות ברורות ומדויקות.

אני לא מכיר את הצפון, רק את ירושלים, כאן זה נצרך, לחלוטין, אם רוצים לשמור על שפיות.

להגדיר את עצמך בתוך זה?

מילא לצורך שידוכים..אבל זה לא נגמר שם.

חייבים לדעת מי אתה ומה אתה, מאיפה את בא ולאן אתה הולך,

מה כיוון החשיבה שלך.

אחרת אתה תלוש.

למה השבטים נצרכו לדגלים, אבנים, שמות ותפקידים שונים?

למה לא מישמש אחד גדול? כל אחד עושה מה בא לו?

כי יש מהות פנימית שונה לכל זרם-

וכנ"ל גם לאומות העולם.

אדם צריך דגל, אחרת אין לו בשביל מה לצעוד,

יש דגלים רחבים יותר ופחות- דגל מחנה אפרים הוא דגל יותר כללי מדגל מחנה דן,

אבל עדיין- יש היררכיה, יש סדר, יש גבולות.

וזה כשהכל כשר וטוב.

אבל כאשר יש מי שרוצה להכניס עיוותים במסווה של "כשרות", צריך לדעת מי לנו

ומי לצרינו.

יש מלחמה בציבור הדתי היום, וההתעלמות ממנה היא מצערת מאוד-

יש מי שמכניס עיוותים קשים על מנת לשנות את המצב לרצונו, שאינו תמיד

קשור בהכרח לרצון ה'.

כשיש מלחמה צריך לדעת עם מה מתמודדים.

והיום, אנחנו במלחמה, מבית ומחוץ.

כך קיבלתי מרבותי.

מרגישה שפויה עם הכרה ברורה בדרכי ובלי ההגדרות הנ"ל.

ומלחמות...פה אתה כבר נכנס לנושאים אחרים..

(שיש לי תחושה שגם עליהם יהיה לי חלוקה איתך, אבל מה הקשר לענייננו?)  

בקשר למלחמות

בלי קשר לשאלה האם יש מלחמות או אין, או כיצד. במלחמה, בהתמודדות,

יש צורך להגדיר את הצדדים, אם אתה לא יודע מה הצדדים, מי רוצה מה,

ובאיזה כלים הדברים מתרחשים- אתה מחוץ למשחק.

ניקח כדורסל כדוגמא-

אתה חייב לדעת באיזה קבוצה אתה משחק, על איזה סל להגן ואיזה סל לתקוף,

אם אתה לא יודע מה ההגדרה שלך- אתה יכול לקלוע לסל של הקבוצה שלך,

או לגרום לה להפסיד, כי אתה לא רוצה לשחק והיא מאבדת שחקן.

הגדרות כנראה נצרכות יותר במקום שיש מלחמות.

איפה ש'שקט' יותר, שם לא רואים בהם צורך.

כנראה שמפה נובעת חוסר ההסכמה בנינו.

אתה חי במלחמות האלה. אני לא.

אנחנו לא בוחרים אם לחיות במלחמה או לא,

אנחנו בוחרים אם להתעלם או לא,

גם הצרפתים חושבים שאין מלחמה,

אובאמה עדיין טוען שיש "טרור קיצוני ואלים" בלי לקרוא לו "טרור איסלמיסטי",

מלחמות לא מבקשות רשות מאיתנו.

מי שאכפת לו ממה שקורה, מי שבאמת רוצה לעבוד את ה' בצורה המלאה ביותר,

שומע את הקריאה אל הדגל- "לכו לחמו בלחמי",

מי שלא יתעורר בזמן ימצא את עצמו במקום שהוא לא ציפה לו,

אני מכיר את התהליכים, אני נמצא בהם,

אני מכיר את האנשים והמילים והיחס,

כן- ירושלים היא מקום של בירורים ולכן כאן זה יוצא חזק יותר.

השאלה האמיתית היא מה רצון ה' בעולם,

כיצד הוא מתגלה, וכיצד אפשר להופיע אותו יותר,

זו השאלה המרכזית.

יש מי שרוצה שרצון ה' יופיע, יש מי שלא רוצה,

פשוט וקל,

וקל מאוד לדעת מה אנשים רוצים, בשביל זה יש הלכה וחכמים,

מי שרוצה את ה"י הולך על פיהם, מי שלא- לא.

אבל לא כאן המקום לפתוח נושאים שכאלו,

רק הייתי חייב להגיב על ה"אתה חי במלחמות האלו אני לא",

יום אחד הגבול יעבר ותגלי שמי שדוגל ב"גבולות פתוחים"

נכנסים אליו עוד כמה דברים חוץ ממה שהוא ציפה...

פתחת פה נושא שזה לא השעה וכן הניצלו"ש מכדי להתחיל לענות..

רק אומר, הגבולות שאני מדברת עליהם לא כאלה פתוחים. אבל הכל כמובן יחסי..

ואולי הם דורשות יותר עירנות ויוצרות יותר מורכבות, אך זה לא מפחיד אותי.

(בכלל כל הגישה הדת"לית היא מורכבת מידי. אז בוא נהיה חרדים ונסתלק מן הספק.)

אני אפסיק בזאת את דיוננו המרתק כי יום ארוך מחר.

תודה על התגובות!

דיברתי על מצב כללי.

רק אומר-

אין בעיה עם מורכבות, בהתאם ליכולת הקליטה של האדם. הגישה הדתל"ית אינה מורכבת

מדי, היא מורכבת רק לרוצים אותה כזו.

וכפי שאמרתי מקודם והסכמת- לא המקום ולא השעה.

לילה טוב.

זה ממש לא מדוייק שיש אנשים שרוצים שרצון ה׳ יתגלה בעולם ויש כאלה שלא.

אני חושבת שאני עושה דברים למען זה שרצון ה׳ יתגלה בעולם, גם ברמה האישית וגם ברמה כללית יותר,

ובכל זאת כשאתם מגדירים ׳דתי תורני׳ ואני מדמיינת את האנשים שאתם מדברים עליהם 

(אם אני לא טועה בדמיונות שלי. אבל נראה לי שלא),

לא הייתי מגדירה את עצמי בתוך הקבוצה הזאת.

יכול להיות שאנשים מסויימים לא יסכימו איתי שכל מה שאני עושה זה בדיוק רצון ה׳

(ואני לא רפורמית או משהו. וברור גם שיש לי המון לאן להתקדם)

אבל גם חרדים לא יסכימו איתך שמה שאתה עושה זה רצון ה׳. לדוגמא כשאתה הולך לצבא וטוען שזו מלחמת מצווה (לא יודעת לגביך ספציפית, אבל באופן כללי)

זה הרבה יותר מורכב מאיך שאתה מציג את זה

ותרגישו חופשי לנצל״ש

זה מפסיק להיות פשוט כשרוצים לטשטש את העשייה נגד(או לא למען) רצון ה' בתור

הבנה שונה של רצון ה'-

יש מחלוקות בעם ישראל, כבר שנים, מאז שנפטר משה רבנו, אין ברירה-

יש דרכים שונות להבין את רצון ה'- יש 70 פנים לתורה, וכל פוסק ואדמו"ר

וגדול תורה שמנהיג ציבור מנהיג על פי הסגנון שלו והתפיסה שלו.

ההבדל ביני לבין חרדים הוא הבדל לימודי- הוא שייך לבית המדרש, ניתן להתווכח

עליו בטיעונים הלכתיים, ממקורות ההלכה, כולו נשען על דברי רבותינו, לאורך כל

הדורות, בעוד הם סוברי כשיטה מסויימת, אני סובר כשיטה אחרת, כך גם בין ספרדים

לאשכנזים, תימנים ליקים, שו"ע רמ"א ועוד מחלוקות.

יש הבדלים שהם הבדלים ברצון לממש את רצון ה' בעולם, אין פוסק שמתיר לא לשמור

נגיעה, או לא ללכת עם כיסוי ראש, אין פוסק שמתיר לסמוך על "כשרות ציבורית" של

אדם שמצהיר על עצמו ככשר על אף שהוא מוחזק כגוי מכיוון שהוא מחלל שבתות

בפהרסיא. יש דברים שהם מחוץ להלכה, יש 70 פנים, אבל רק 70 ולא יותר.

יש מי שהולך על פי רבותיו, יש מי שהולך על פי הרב גוגל, או הרב נוח שמקל,

וזה בפירוש הליכה נגד רצון ה' - "מקולי דבית שמאי ומקולי דבית הלל..."

כאשר אנשים רוצים להתיר לעצמם דברים בבחינת "מאחר ששנה ושילש נעשית לו

כהיתר" אז הם בוחרים לעוות את התורה לרצונם, לא על פי אף פוסק.

לא דיברתי על חלב נוכרי, פאה או כיסוי ראש, שירת נשים, עלייה להר הבית, שהם

כולם נתונים במחלוקת הלכתית, כי יש פוסקים שאומרים אחרת, ופה נכנס המקום

של הבנה אחרת של רצון ה'- אצל מי שהתמחה בלימוד רצון ה'.

כאשר באים אנשים כמוני כמוך שטוענים שיש להם מה להגיד על רצון ה' והוא נגד

כל הפוסקים- אז יש הבדל.

כפי שהיא נתפסת (התמונה של אנשים שאנחנו חושבים עליהם בראש כשאומרים דתי תורני)

לא מכניסה תחתיה את כל מי שרוצה לממש את רצון ה׳ בעולם והולך לפי ההלכה.

דתי תורני הרבה פעמים מדבר על סגנון, ולא רק על רמת שמירה על ההלכה

או שאולי אני תופסת את ההגדרה הזאת אחרת ממה שאחרים תופסים אותה

גם יכול להיות

אבל בוודאי שחשוב בפעל להשתדל ללכת לאורה של תורה, ככל האפשר.

ה"הגדרות" זה דבר שביסודו הוא מצער. גם כלפי "חילוני-חרדי" (ואם את זה את כן מקבלת - אז לא נכון לומר ש"הציבור הדת"ל שונה מאד במהותו" מהם... כי בתוך מה שאת מגדירה כציבור הזה, יש בוודאי הבדלים גדולים יותר בין חלקו לחלקו מאשר בין חלקו לבין "חרדים" מסויימים, למשל, בהרבה נושאים. ואני לא בטוח שכל גווני הדת"ל היו מקבלים את הגדרתך שעניינם, במודע, הוא "רצון לעבוד את ה' בצור המלאה ביותר"... הלוואי. אשרייך על המבט החיובי).

אבל כאשר באים לחפש מכנה משותף לצרכי שידוך, למשל, כבנושא המדובר. אז מי שאומר שרוצה בית "תורני", יש להניח שמתאימה לו בכללי מישהי שגם כן רוצה בית כזה.. לפני ההמשך לגבי ההתאמה האישית החשובה.

כך שזה לא קשור ל"חיים טוב ביחד". אפשר לחיות טוב ביחד עם גוונים מאד שונים מאיתנו. כולם אהובים. ה"קיטלוגים" גורמים תחושה לא טובה בהחלט.

אבל כאשר מחפשים מישהו דומה לצורך הקמת בית - אז חשוב לדעת.

מוטב היה, אם לא היו "הגדרות" - והיה ניתן לומר: מישהי יראת שמיים, מידות טובות, צנועה, דקדוק במצוות, מתחשבת וכו' וכו'.... אבל כאשר מישהי רוצה לשדך ל"סאקלה" מסויימת, היא רשאית לתת איזו הגדרה כוללנית - "תורניים".. מי שמרגיש כך - כנראה שייך לזה, או לפחות שואף...

[אגב, גם לגבי חינוך, זו באמת דילמה קשה. ילד שצופה בבית בטלוויזיה, כאשר הוא נמצא במקום שהאחרים לא - זה יותר התמודדות לא פשוטה לפעמים. קשה להכריע בזה]

ההגדרה הזו חוסכת כמה משפטים.

אממה..יש בתוכה כ"כ הרבה דקויות שעדיין שניים שיגדירו את עצמם ככאלה יכולים להיות ברמה דתית שונה למדי.

כך שבפועל זו הגדרה שעוזרת לקבוצת האנשים שאוהבים להגדיר את עצמם ככה ולכן יש בניהם מכנה משותף...

נכון שיש דקויות והבדלים. בשביל זה יש מי שמשדכת, ויש גם היכרות אישית.

אבל זה לא "מי שאוהבים להגדיר את עצמם ככה", אלא מי שיודעים למה הכוונה בכך לצורך החיפוש. מי שלא רוצים בכך, זה כבר מצמצם את ה"תחום". לא סתם יש שיימנעו מכך. המכנה המשותף הוא שאיפה די בהירה.

להגדיר תתי-הגדרות זה רע בעיניך, אבל ליצור הפרדה מהחרדים, כולל השוליים הלאומיים שלהם מחד, ולשים תחת הגדרה אחת (דתי לאומי) מבקשי רצון ה' המקפידים על קלה כבחמורה יחד עם כופרים גמורים זה סבבה ואחלה?

שאלה: עם איזה מגזין את יותר מזדהה, משפחה או מוצ"ש?

[אם הייתי... כשהייתי...]

בא מבוגר אחד לישיבה, וכששאלתי אותו מה הוא צריך, ענה 'יש לי בן שבדק פה, ובאתי לראות את המקום'.

אחרי שחזרתי מהמכולת שמחוץ לישיבה, ראיתי שהוא יוצא ושאלתי איך היה.

הוא אמר 'ראיתי שיש אנשים כמוך, וראיתי שיש אחרים. הספיק לי'.

למדתי ממנו שיעור חשוב, שבע"ה בל"נ איישם בעצמי.

ואחרי ביקור כזה בבי"ס - כל הכותרות והתיוגים לא מעניינים...

לא תמיד מה שרואים משקף...

תלוי מאיזו זווית מסתכלים

"נ"ט" - ישר מוחו קופץ לקדוח ביו"ד סי' צה בפטריוטיות ולא בפטריוט.

אם את רוצה שיחת חיזוק בביטחון בה' - לכי אליה!!

עזבי את ההצעות, עזבי את השידוכין [ברור שזה עוזר בהתמודדות],

אבל "עיקר נתינתו התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה'"!! (גר"א משלי כב, יט).

לא ראיתי הרבה אנשים שחיים ברמה הזאת... מדהים...

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!