ניקוד.
זה הופך את המילים למשהו אחר. כאילו מרים אותם למעלה. תודה על זה.

לגבי השיר, אם הבנתי נכון ,השיר מכיל הרבה מילים נוקבות, משסעות וחותכות המאלצות את הקורא להגיע מחשבה מעמיקה ולא מתפשרת.
השיר פותח בשאלות הנוקבות המתוארות כחותכות ממש בבשר החי, ולא כמשל. אחר כך מתמקד הבית השני בכאב המחודד הזה, והשאלה הנוספת המרחפת מעל הכל האם מתישהו יפסק הכאב המנקר הזה.
מכאן נבצר ממני להבין את כוונתך. 
אשמח להבהרה.

ברשותך אעתיק ואאיר על גביו לגבי דברים טכניים. מכיוון שלא הבנתי את הבתים האחרונים לא התייחסתי אליהם:

שְׁאֵלוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת כִּתְאוֹמִים בְּקִרְבִּי   
זֶה קַר, מִתְחָמֵם, אָרִיק אֶל חַרְבִּי           - לא הצלחתי להבין את משמעות הביטוי בתוך המכלול.אשמח להבהרה.
אָז שִׁנֵּיהֶם יִנְעֲצוּ יַחְדָּו בְּגַבִּי -
הַזּוֹהִי מְשִׁימָתְךָ, רַבִּי?

הַאִם הַכְּאֵב, הַמְּחֻדָּד עַד כּלוׂתָי        - מה משמעות המילה כלותי? משחק המילים ראוי לציון, אך הוא חסר משמעות אם אין                                                משמעות למילה הזו.(או שזו טעות ניקוד שנכתב קמץ במקום חיריק?)
יִשְׁכֹּן לְתָּמִיד בֵּין שְׁתֵי כִּלְיוׂתָּי?           - עפ"י כללי הניקוד אותיות בכל"ב הבאות אחרי אותיות אהו"י לא יקבלו דגש. 
הַאִם שִׁנָּיו יְשָסְעוּ אָלוׂתָי -               - אלותי במשמע של קללותי?
הַלְכָך כִּוַּנְתֶּם, רָבּוׂתָּי?                     - גם כאן, כמו במילה שאלותי, הניקוד הנכון מתחת ל...תי הוא פתח ולא קמץ. וכן תחת                                                           הר' של רבותי פתח ולא קמץ.

שִׁיר לִי אֶת שִׁירִי -  חָלָק וְאָפֹר
הַטַּעַם לִבִּי בְּנׂעָם גוּפךָ
הַצִילֵנּי נָא מֵרׂדְפָי
מִיָּד אַחִי

מִיָּד עׂשִׂי.

עזרת לי מאד להבין בעצמי למה בעצם השיר הזה נכתב.

שְׁאֵלוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת כִּתְאוֹמִים בְּקִרְבִּי   
זֶה קַר, מִתְחָמֵם, אָרִיק אֶל חַרְבִּי           - אריק חרבי, כלומר אתכונן למלחמה. אבוא מוכנה לקרב, אני יודעת שהוא לא יהיה קל

אָז שִׁנֵּיהֶם יִנְעֲצוּ יַחְדָּו בְּגַבִּי
הַזּוֹהִי מְשִׁימָתְךָ, רַבִּי?

הַאִם הַכְּאֵב, הַמְּחֻדָּד עַד כּלוׂתָי        - שיחקתי עם הביטוי "עד כלות הכוחות". כלות כוחותיי = כלותיי, וגם כלותי בחיריק. לא                                                     יודעת עד כמה זה קביל...
יִשְׁכֹּן לְתָּמִיד בֵּין שְׁתֵי כִּלְיוׂתָּי?
הַאִם שִׁנָּיו יְשָסְעוּ אָלוׂתָי -               - אלותי במשמעות אלה, מקל.
הַלְכָך כִּוַּנְתֶּם, רָבּוׂתָּי?

שִׁיר לִי אֶת שִׁירִי -  חָלָק וְאָפֹר
הַטַּעַם לִבִּי בְּנׂעָם גוּפךָ
הַצִילֵנּי נָא מֵרׂדְפָי
מִיָּד אַחִי

מִיָּד עׂשִׂי.

החלק האחרון הוא די אישי, כתבתי אותו על אירוע פרטי שעברתי. בכללי - שאיפה להיכרות עם עצמי, ומצד שני הצלה מעצמי ומהדברים הרעים שבי.

בקשר לניקוד - נעזרתי בתוכנת ניקוד באינטרנט וחלק ניקדתי בעצמי, אז הגיוני שנפלו טעויות... תודה בכל אופן. אני אשתדל לזכור להבא את הכללים שציינת

שוב, תודה רבה!

פשוט ניסיתי לשקף לי מה אני מבינה ממה שאני קוראת, שמחה שהועיל גם לך.
פתאום עם המילים שלך הבית האחרון מקבל נופך אחר, אני חושבת שהצלחתי לגלות רובד נוסף שלא חשבתי עליו בקריאה ראשונה ושניה, ואולי אליו בעצם כיוונת.

לגבי מה שהערת-

אריק חרבי- כתבת נכון את הביטוי, כשהולכים למקור לראות את הפירוש של הביטוי המקורי מבינים קצת יותר.
התחדש לי חידוש בזכותך- אריק חרבי הכוונה היא לרוקן את הנדן מן תער החרב. ומדוע לא אומרים אריק נדני? הרי הנדן מתרוקן ולא התער. ומסביר שם רש"י שלשון להוריק/להריק מכוון גם על מה שמוציאים ולא רק על הכלי. 

לפי זה הביטוי שבחרת בו "אריק אל חרבי" קצת פחות מתיישב.

כלותי- מעניין הניסיון לנסות לשלב את שתי המילים לאחת, אך המשמעות הזו לא מובנת למי שלא בקיא במילון הייחודי שלך.
 

ואורו עיני!הבנתי למה התכוונת במילה אלותי.

ובשמחה רבה

בס"ד

דווקא לי הביטוי אריק אל חרבי גרם לחשוב הרבה.אני חושבת שחלק מיופי של שיר,

הוא ששיר זה תבנית, שאליו הקורא יוצק את התוכן של רגשותיו שלו.

אני כשאני כותבת שיר המטרה להעביר חוויה פנימית בלי באמת לספר מה קרה שם.

אם הייתי רוצה להיות ברורה עד הסוף- בשביל זה יש פרוזה.

בשיר אני מחפשת את החידה, א המקום שמאלץ אותי לחשוב, להרגיש, המקום שדולה אוצרות חבויים מהנפש.
 

כלותיי למשל- הבנתי במשמעות טיפה שונה, כמו פעמיים כלותי.

כלותי- כשהאדם עצמו מרגיש שהוא כלה ונגמר,

ומוכפל לשניים כי יש בנו עשיו ויעקוב שנלחמים זה בזה. 
והשיר עורר בי את המקום של כלות הנפש שזה גם מלשון כלה מלשון השתוקקות, (כמו חתן וכלה)

תנועת הנפש שהיא עולה למעלה.
ז"א מתוך המאמץ והמלחמה הנפשות מזדככות ומגיעות לכלות הנפש והתכללות עם הבורא.

אריק אל חרבי- ביטוי שתפס אותי.
כי כמו שאמרת מריקים את הנדן, וכאן הביטוי הזה ממש תפס אותי.

עדיין לא הצלחתי לבטא במילים את מה שהוא מעורר בי,

אבל מרגישה שיש שם משהו. (וזה אני הכי אוהבת בשירים, שנותנים את החידה הזו,
מעורר רגש אבל לוקח לשכל זמן להבין מה התיישב לי ככה בלב הביטוי הזה דווקא)

והסיום- הצילני מעושי-

מתפרש לכמה כיוונים.

אחד מטלטל יותר מקודמו...
זה יכול לדבר על חוויה שקפצה לי מול העיניים,

וזה ביטוי הכי מדוייק שיש,

וזה יכול לתאר את המקום של התפילה שמתפלל האדם,

להינצל מאלוקים כביכול.
ושניהם אחד,

כי כל חוויה שלא תהייה- אלוקים הוא העומד מאחוריה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטקסטים כתובים זה שבכל קריאה עולות תובנות נוספות.

בעיני מצב של כתיבת שיר מתוך השראה אמתית,

זה מעיין נובע של מילים,

שאח"כ אני עצמי צריכה ללמוד מה כתבתי...

ומתגלות משמעויות עמוקות יותר.

ולהרגשתי השיר הזה נכתב מאותו מקום עמוק שבמובן מסוים לא גלוי עד הסוף עם היוצר עצמו.

לפעמים אני כותבת מילה בניקוד מסויים כי ככה אני מרגישה אותה, ואני יודעת שזה כך ולא אחרת.
רק לאחר כמה ימים שהשיר כתוב ואני שוב קוראת אותו מתגלה לי המשמעות האמתית מאחורי אופן כתיבת המילה...
 

אולי כל הנ"ל זה רק הרגש שלי,

כי ככה אני כותבת- אז כך אני גם קוראת,

אבל השיר הזה נגע בי במקומות נסתרים וחבויים בנפש,

ועל כך אני מודה.

חידדת לי תובנות נוספות בנוגע לשיר.
כדי להזדהות עם חוויה - אוותר על מה שרציתי לומר.

ומה שתיארת בסוף מחזק את מה שאני מרגישה בפנים תמיד כשיוצא שיר מהמקום הפנימי הזה, בלי מחשבה ובלי כוונה לתאר משהו למישהו. שיר זה מעין נבואה.

דרך אחת מיני רבות של הקב"ה לתת לנו להתחבר אליו, דרכנו. להבין דברים שהוא רוצה שנבין דרך מילים, פנימיות. מזכיר לי מילים משיר מוכר - "תשיר לי שיר שרק אתה יכול לשיר אליך דרכי" (יהושע לימוני, שם שם )

בס"ד

ממש משמח אותי שהזדהית עם הדברים.

ומסכימה עם כל מילה...

מבחינה צורנית ותוכנית. פשוט וואו.

הקצב הזה.

(קר. מתחמם. אריק אל חרבי. המרחק המואץ בשורה אחת, מן הקר ועד למלחמה)

משחקי המילים. הניקוד כמובן, אורכי השורות, הבתים.

אני כל כך מעריצה את היכולת שלך לתחום אש אלי שיר מסודר כל כך.

מדהים.

עשית לי צמרמורות.

אני ממש ממש לא בקלות מתרגשת משיר.

השיר הזה לוקח את האדם ומעמת אותו עם רגשות-

שבין אם הוא מזדהה איתם ובין עם לא, אי אפשר לברוח מהם.
לוקחת את האדם אל תוך החוויה של השיר,
ומאלצת אותו לטעום עולם שלם של רגש.

(ואולי רגשות שחלקינו- או אני לכל הפחות מעולם לא הודתי בקיומם)

וכעת הבנתי את גדלותו של השיר.

מחד הוא כתוב צורה גאונית ויפיפיה,
ומאידך הוא אמתי כל כך.

אין מילה מיותרת.

אין מילה שנכתבה כקישוט או בשביל החרוז או לא יודעת מה.

(שזה אגב מה שמפריע לי בהרבה שירים,
שיש הרגשה שחלק מהמילים לא באמת מבטאות תוכן אלא נועדו ליופי החיצוני, למקצב, לחריזה וכד')

וכאן זה פשוט שלם ומושלם.

מנ יש לומר? בורכת בכישרון אמתי.

כלומר, הציור עצמו.

הוא מורכב. הייתי אומר שיש כאן שיר פשוט שעליו יש גיבנות וקישוטים.

אני חושב שאפשר  לקרוא את זה קצת כמו פרשת שבוע

יש כאן סיפור מינימלי אבל עליו ובתוכו יש רמזים לכל הסיפור רקע.

ארצה להעיר עוד הערה.

המוטיבים עצמם לקוחים מפרשת השבוע שלנו ושל שבוע שעבר.

הרבה עשיו, רבקה (תאומים) אריק אל חרבי, גם יכול להיות של עשיו במפגש עם יעקב.

ובעצם זה לקחת את כל האנרגיה של המפגשים הטעונים של יעקב ועשיו ולהכניס אותם לבטנה של רחל.

ובבית השני, זה רק התיאור של מערכת היחסים

ובשלישי זה כבר דיבור שיוצא מתוך מערכת היחסים החוצה. תפילה או בקשה או דרישה.

מיד עושי, הפנייה היא כבר כולה כלפי הנעלם. שבעצם, להרגשתי השיר כולו מופנה אליו.

אל זה ששם נפשו בתוך קרביים כאלה שיש בהם מקום להתרוצצות.

זה יפה במורכבות שלו.

שבת שלום שיהיה לנו

אחרי כל המלחמות שאתם מפזרים כאן..

צור

אתם כולכם כאן לקחתם את השיר הזה וניתחתם אותו באיזמל,

כל אחד לכיוון שלו, והתחוור לי שאתם כל כך צודקים.

לא חשבתי בכלל על הכיוונים שאמרת. זה רק מוכיח שהכותב הוא רק כלי, שדרכו עוברים דברים שהוא לא חלם עליהם, לפחות לגביי.

אז תודה רבה.

כיף לקרוא ולהיות מופתעת.

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק