ניקוד.
זה הופך את המילים למשהו אחר. כאילו מרים אותם למעלה. תודה על זה.

לגבי השיר, אם הבנתי נכון ,השיר מכיל הרבה מילים נוקבות, משסעות וחותכות המאלצות את הקורא להגיע מחשבה מעמיקה ולא מתפשרת.
השיר פותח בשאלות הנוקבות המתוארות כחותכות ממש בבשר החי, ולא כמשל. אחר כך מתמקד הבית השני בכאב המחודד הזה, והשאלה הנוספת המרחפת מעל הכל האם מתישהו יפסק הכאב המנקר הזה.
מכאן נבצר ממני להבין את כוונתך. 
אשמח להבהרה.

ברשותך אעתיק ואאיר על גביו לגבי דברים טכניים. מכיוון שלא הבנתי את הבתים האחרונים לא התייחסתי אליהם:

שְׁאֵלוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת כִּתְאוֹמִים בְּקִרְבִּי   
זֶה קַר, מִתְחָמֵם, אָרִיק אֶל חַרְבִּי           - לא הצלחתי להבין את משמעות הביטוי בתוך המכלול.אשמח להבהרה.
אָז שִׁנֵּיהֶם יִנְעֲצוּ יַחְדָּו בְּגַבִּי -
הַזּוֹהִי מְשִׁימָתְךָ, רַבִּי?

הַאִם הַכְּאֵב, הַמְּחֻדָּד עַד כּלוׂתָי        - מה משמעות המילה כלותי? משחק המילים ראוי לציון, אך הוא חסר משמעות אם אין                                                משמעות למילה הזו.(או שזו טעות ניקוד שנכתב קמץ במקום חיריק?)
יִשְׁכֹּן לְתָּמִיד בֵּין שְׁתֵי כִּלְיוׂתָּי?           - עפ"י כללי הניקוד אותיות בכל"ב הבאות אחרי אותיות אהו"י לא יקבלו דגש. 
הַאִם שִׁנָּיו יְשָסְעוּ אָלוׂתָי -               - אלותי במשמע של קללותי?
הַלְכָך כִּוַּנְתֶּם, רָבּוׂתָּי?                     - גם כאן, כמו במילה שאלותי, הניקוד הנכון מתחת ל...תי הוא פתח ולא קמץ. וכן תחת                                                           הר' של רבותי פתח ולא קמץ.

שִׁיר לִי אֶת שִׁירִי -  חָלָק וְאָפֹר
הַטַּעַם לִבִּי בְּנׂעָם גוּפךָ
הַצִילֵנּי נָא מֵרׂדְפָי
מִיָּד אַחִי

מִיָּד עׂשִׂי.

עזרת לי מאד להבין בעצמי למה בעצם השיר הזה נכתב.

שְׁאֵלוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת כִּתְאוֹמִים בְּקִרְבִּי   
זֶה קַר, מִתְחָמֵם, אָרִיק אֶל חַרְבִּי           - אריק חרבי, כלומר אתכונן למלחמה. אבוא מוכנה לקרב, אני יודעת שהוא לא יהיה קל

אָז שִׁנֵּיהֶם יִנְעֲצוּ יַחְדָּו בְּגַבִּי
הַזּוֹהִי מְשִׁימָתְךָ, רַבִּי?

הַאִם הַכְּאֵב, הַמְּחֻדָּד עַד כּלוׂתָי        - שיחקתי עם הביטוי "עד כלות הכוחות". כלות כוחותיי = כלותיי, וגם כלותי בחיריק. לא                                                     יודעת עד כמה זה קביל...
יִשְׁכֹּן לְתָּמִיד בֵּין שְׁתֵי כִּלְיוׂתָּי?
הַאִם שִׁנָּיו יְשָסְעוּ אָלוׂתָי -               - אלותי במשמעות אלה, מקל.
הַלְכָך כִּוַּנְתֶּם, רָבּוׂתָּי?

שִׁיר לִי אֶת שִׁירִי -  חָלָק וְאָפֹר
הַטַּעַם לִבִּי בְּנׂעָם גוּפךָ
הַצִילֵנּי נָא מֵרׂדְפָי
מִיָּד אַחִי

מִיָּד עׂשִׂי.

החלק האחרון הוא די אישי, כתבתי אותו על אירוע פרטי שעברתי. בכללי - שאיפה להיכרות עם עצמי, ומצד שני הצלה מעצמי ומהדברים הרעים שבי.

בקשר לניקוד - נעזרתי בתוכנת ניקוד באינטרנט וחלק ניקדתי בעצמי, אז הגיוני שנפלו טעויות... תודה בכל אופן. אני אשתדל לזכור להבא את הכללים שציינת

שוב, תודה רבה!

פשוט ניסיתי לשקף לי מה אני מבינה ממה שאני קוראת, שמחה שהועיל גם לך.
פתאום עם המילים שלך הבית האחרון מקבל נופך אחר, אני חושבת שהצלחתי לגלות רובד נוסף שלא חשבתי עליו בקריאה ראשונה ושניה, ואולי אליו בעצם כיוונת.

לגבי מה שהערת-

אריק חרבי- כתבת נכון את הביטוי, כשהולכים למקור לראות את הפירוש של הביטוי המקורי מבינים קצת יותר.
התחדש לי חידוש בזכותך- אריק חרבי הכוונה היא לרוקן את הנדן מן תער החרב. ומדוע לא אומרים אריק נדני? הרי הנדן מתרוקן ולא התער. ומסביר שם רש"י שלשון להוריק/להריק מכוון גם על מה שמוציאים ולא רק על הכלי. 

לפי זה הביטוי שבחרת בו "אריק אל חרבי" קצת פחות מתיישב.

כלותי- מעניין הניסיון לנסות לשלב את שתי המילים לאחת, אך המשמעות הזו לא מובנת למי שלא בקיא במילון הייחודי שלך.
 

ואורו עיני!הבנתי למה התכוונת במילה אלותי.

ובשמחה רבה

בס"ד

דווקא לי הביטוי אריק אל חרבי גרם לחשוב הרבה.אני חושבת שחלק מיופי של שיר,

הוא ששיר זה תבנית, שאליו הקורא יוצק את התוכן של רגשותיו שלו.

אני כשאני כותבת שיר המטרה להעביר חוויה פנימית בלי באמת לספר מה קרה שם.

אם הייתי רוצה להיות ברורה עד הסוף- בשביל זה יש פרוזה.

בשיר אני מחפשת את החידה, א המקום שמאלץ אותי לחשוב, להרגיש, המקום שדולה אוצרות חבויים מהנפש.
 

כלותיי למשל- הבנתי במשמעות טיפה שונה, כמו פעמיים כלותי.

כלותי- כשהאדם עצמו מרגיש שהוא כלה ונגמר,

ומוכפל לשניים כי יש בנו עשיו ויעקוב שנלחמים זה בזה. 
והשיר עורר בי את המקום של כלות הנפש שזה גם מלשון כלה מלשון השתוקקות, (כמו חתן וכלה)

תנועת הנפש שהיא עולה למעלה.
ז"א מתוך המאמץ והמלחמה הנפשות מזדככות ומגיעות לכלות הנפש והתכללות עם הבורא.

אריק אל חרבי- ביטוי שתפס אותי.
כי כמו שאמרת מריקים את הנדן, וכאן הביטוי הזה ממש תפס אותי.

עדיין לא הצלחתי לבטא במילים את מה שהוא מעורר בי,

אבל מרגישה שיש שם משהו. (וזה אני הכי אוהבת בשירים, שנותנים את החידה הזו,
מעורר רגש אבל לוקח לשכל זמן להבין מה התיישב לי ככה בלב הביטוי הזה דווקא)

והסיום- הצילני מעושי-

מתפרש לכמה כיוונים.

אחד מטלטל יותר מקודמו...
זה יכול לדבר על חוויה שקפצה לי מול העיניים,

וזה ביטוי הכי מדוייק שיש,

וזה יכול לתאר את המקום של התפילה שמתפלל האדם,

להינצל מאלוקים כביכול.
ושניהם אחד,

כי כל חוויה שלא תהייה- אלוקים הוא העומד מאחוריה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטקסטים כתובים זה שבכל קריאה עולות תובנות נוספות.

בעיני מצב של כתיבת שיר מתוך השראה אמתית,

זה מעיין נובע של מילים,

שאח"כ אני עצמי צריכה ללמוד מה כתבתי...

ומתגלות משמעויות עמוקות יותר.

ולהרגשתי השיר הזה נכתב מאותו מקום עמוק שבמובן מסוים לא גלוי עד הסוף עם היוצר עצמו.

לפעמים אני כותבת מילה בניקוד מסויים כי ככה אני מרגישה אותה, ואני יודעת שזה כך ולא אחרת.
רק לאחר כמה ימים שהשיר כתוב ואני שוב קוראת אותו מתגלה לי המשמעות האמתית מאחורי אופן כתיבת המילה...
 

אולי כל הנ"ל זה רק הרגש שלי,

כי ככה אני כותבת- אז כך אני גם קוראת,

אבל השיר הזה נגע בי במקומות נסתרים וחבויים בנפש,

ועל כך אני מודה.

חידדת לי תובנות נוספות בנוגע לשיר.
כדי להזדהות עם חוויה - אוותר על מה שרציתי לומר.

ומה שתיארת בסוף מחזק את מה שאני מרגישה בפנים תמיד כשיוצא שיר מהמקום הפנימי הזה, בלי מחשבה ובלי כוונה לתאר משהו למישהו. שיר זה מעין נבואה.

דרך אחת מיני רבות של הקב"ה לתת לנו להתחבר אליו, דרכנו. להבין דברים שהוא רוצה שנבין דרך מילים, פנימיות. מזכיר לי מילים משיר מוכר - "תשיר לי שיר שרק אתה יכול לשיר אליך דרכי" (יהושע לימוני, שם שם )

בס"ד

ממש משמח אותי שהזדהית עם הדברים.

ומסכימה עם כל מילה...

מבחינה צורנית ותוכנית. פשוט וואו.

הקצב הזה.

(קר. מתחמם. אריק אל חרבי. המרחק המואץ בשורה אחת, מן הקר ועד למלחמה)

משחקי המילים. הניקוד כמובן, אורכי השורות, הבתים.

אני כל כך מעריצה את היכולת שלך לתחום אש אלי שיר מסודר כל כך.

מדהים.

עשית לי צמרמורות.

אני ממש ממש לא בקלות מתרגשת משיר.

השיר הזה לוקח את האדם ומעמת אותו עם רגשות-

שבין אם הוא מזדהה איתם ובין עם לא, אי אפשר לברוח מהם.
לוקחת את האדם אל תוך החוויה של השיר,
ומאלצת אותו לטעום עולם שלם של רגש.

(ואולי רגשות שחלקינו- או אני לכל הפחות מעולם לא הודתי בקיומם)

וכעת הבנתי את גדלותו של השיר.

מחד הוא כתוב צורה גאונית ויפיפיה,
ומאידך הוא אמתי כל כך.

אין מילה מיותרת.

אין מילה שנכתבה כקישוט או בשביל החרוז או לא יודעת מה.

(שזה אגב מה שמפריע לי בהרבה שירים,
שיש הרגשה שחלק מהמילים לא באמת מבטאות תוכן אלא נועדו ליופי החיצוני, למקצב, לחריזה וכד')

וכאן זה פשוט שלם ומושלם.

מנ יש לומר? בורכת בכישרון אמתי.

כלומר, הציור עצמו.

הוא מורכב. הייתי אומר שיש כאן שיר פשוט שעליו יש גיבנות וקישוטים.

אני חושב שאפשר  לקרוא את זה קצת כמו פרשת שבוע

יש כאן סיפור מינימלי אבל עליו ובתוכו יש רמזים לכל הסיפור רקע.

ארצה להעיר עוד הערה.

המוטיבים עצמם לקוחים מפרשת השבוע שלנו ושל שבוע שעבר.

הרבה עשיו, רבקה (תאומים) אריק אל חרבי, גם יכול להיות של עשיו במפגש עם יעקב.

ובעצם זה לקחת את כל האנרגיה של המפגשים הטעונים של יעקב ועשיו ולהכניס אותם לבטנה של רחל.

ובבית השני, זה רק התיאור של מערכת היחסים

ובשלישי זה כבר דיבור שיוצא מתוך מערכת היחסים החוצה. תפילה או בקשה או דרישה.

מיד עושי, הפנייה היא כבר כולה כלפי הנעלם. שבעצם, להרגשתי השיר כולו מופנה אליו.

אל זה ששם נפשו בתוך קרביים כאלה שיש בהם מקום להתרוצצות.

זה יפה במורכבות שלו.

שבת שלום שיהיה לנו

אחרי כל המלחמות שאתם מפזרים כאן..

צור

אתם כולכם כאן לקחתם את השיר הזה וניתחתם אותו באיזמל,

כל אחד לכיוון שלו, והתחוור לי שאתם כל כך צודקים.

לא חשבתי בכלל על הכיוונים שאמרת. זה רק מוכיח שהכותב הוא רק כלי, שדרכו עוברים דברים שהוא לא חלם עליהם, לפחות לגביי.

אז תודה רבה.

כיף לקרוא ולהיות מופתעת.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)

אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,

אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣

אני מקווה שהספקת. אם לא אז חבל.

אין דבר, עוד שנה או שנתיים

יצמח הואדי, ינץ ניצן עולל,

והואדי שוב יפרח, אך בינתיים...

בינתיים הואדי שחור.

העצים שרופים, החיות נעלמו,

כאילו נכבה בו האור.

הכל נשרף, הקולות נדמו.

האויב אותו הצית, אותו ואת ההר.

נשכשך רגליים במעיין שחור

כי לא נורא, ואין דבר,

מחר נדליק שוב את האור.