יש ימים שהיא גם ככה מופתעת שאני לא לוקחת אותה כי שלחו אותי למיון (אני באה לגן להגיד לה או מדברת איתה בטלפון של הגן), ואז אחותי באה, או שהיא מחכה לי בגן יותר מאוחר.

ילדים בני שנתיים אין להם אחיזה בזמן. היא מכירה רק יום שישי, או שמחר יום שישי, ושבת.

בגיל הזה הם לא מודעים לדברים האלו, וכל כך קשה לה גם ככה לחכות למסיבת חנוכה שתיערך ב... יום שני הקרוב..!!

אני כן מאוד מכינה אותה ואת הבית בצורות אחרות, העגלה שתשמש את התינוק החדש כבר מזמן לא בשימושה (וכן ריהוט אחר של התינוק אנחנו משתדלים לטשטש את הסנטימנטים שלה כלפיהם), אני מחזיקה המון תנוקות קטנים על הידיים ומשתפת אותה והיא כבר רגילה למצב הזה (שכנים, אחיין, וכו)

אנחנו מתפללות המון לתינוק, ואני מסבירה לה שזה לוקח זמן.

היא רואה את הבטן שלי כבר מזמן, וכבר מבינה שמשהו כאן לא הכי רגיל (לאמא יש 3 בטן ולאבא אין בטן. נחשו למה הכוונה .... בעלי בתת משקל) אני מדברת על זה שאני קצת שמנה ולכן אין לה כל כך מקום, אנחנו מספרים לה הרבה מאוד סיפורים על ילדים שנולדו להם אחים ואחיות (מספרים או בעל פה)

אני בטוחה שהיא גם מבינה דברים שהיא לא מצליחה להגיד לנו, כי השפה עדיין מאוד מוגבלת בגיל הזה, ואנחנו מדברים לידה ברמזים, או על ההריון והלידה, בלי להגיד לה ישירות או בלי לדבר על ה"תינוק/ת"

היא גם יודעת שתינוק לא יודע לדבר אלא רק לבכות וככה הוא מסביר שמשהו מציק לו.

הכל מסביב, כביכול לא נוגע בנקודה המהותית...

הפחד הגדול שלי שאדחה מדי את הסיפור וההכנה המהותית, ואז יהיה לה קשה מדי (כבר עדכנתי את בעלי שאני מתפללת ללדת בין ראשון לרביעי ושכמעט בכל מקרה אשתחרר לשבת כי היא לא תוכל לבקר אותי ויהיה לה קשה מאד, עדיפות ללידה בבית בשעות הבוקר המאוד מוקדמות, ואז להעיר אותה, לחגוג עם התינוק, לשלוח לגן ולעוף לבי"ח. הזויה, נכון?)

יצא א ר ו ך.....

עמכן הסליחה... ​

גם אם תלדי רק עוד חודש וחצי, אז מה?

היא יודעת שבינתיים יש לאמא תינוק שישן בבטן ושם הוא גדל 

עד שהוא ירצה לצאת.

שתדע שעוד הרבה זמן הוא יוצא.

לא רואה צורך להסתיר...

לדעתי לחכות לזמן שממש תצטרכי לנסוע ללדת זה קצת מאוחר יותר

אם את אומרת שהיא מבינה, שואלת ומתעניינת.

אדרבה, ציפיה נחמדה.

ספרי לה שלאמא יש ב"ה תינוק בבטן. ובעז"ה עוד כמה זמן הוא יוולד. ותגידי אחרי שתעכל, כשתדברו שוב, שאת תלכי לכמה ימים לבי"ח, ותחזרי עם המתנה הגדולה.

ותשאלי אותה מה היא תרצה לעשות כשיהיה לה תינוק/ת קטן בבית.. אם היא תרצה לטפל, לעזור להחליף חיתול...

אדרבה, זה  יכול לעזור ל"קליטה" שלו. ביחד איתה. היא גם תרגיש יותר חשובה עם זה. תינוק גם "שלה". התכוננה מראש..

זה בגלל המנטליות שלי? שאני מרגישה שכן צריך עדיין לחכות קצת?

בגלל שלא מקובל אצלנו לדבר על הדברים האלו בחוץ ולכן אני מעדיפה שהיא לא תרכל בכל מקום על זה (כי זה יתקבל לא טוב)?

אוף, אוף!!

אני כן אומרת לה כשאנחנו מדברות על זה שהיא מתפללת לתינוק, שד' שומע את התפילות שלה/נו וייתן לנו בעזרת ד' תינוק כשהוא יחליט, אבל ממש לשים את הדברים על השולחן (ולא, היא לא תשאל אותי איך מגיע תינוק לעולם, לא אצטרך להסביר לה תהליכים כאלו, היא עדין לא שם ) אבל לתת את האישור הסופי לעניין, זה קצת מרתיע אותי.

אולי אני צריכה לעשות עם עצמי עבודה בעניין 

אבל אולי זה פשוט כי עוד אין לך נסיון.

וגם מה זה "לדבר בחוץ", הרי במקומות שהקטנה מגיעה לשם, רואים גם אותך, יש להניח, ומבחינים (ולמה שדבר נפלא כזה לא יתקבל טוב?..).

כי זו לא המנטליות אצלנו, (חרדים דוסים )

אבל בגיל הזה אין טקט עדיין וכמו שהיא שואלת אותי על כל אדם ברחוב "מי זה?" (יותר גרוע? במעלית של הבנין  על גברים זרים מהסוג שלא מסתכל עלייך....), היא יכולה לדבר על זה עם כל אחד באיזור.

לגבי הגן אני דווקא לא לחוצה כי זה יכול לקבל ביטוי של פנטזיה (שליש מילדי הגן זכו באח או אחות מתחילת שנה) אבל אולי זה קתצ בוגר מדי ביחס לגילה

אוף, אני לא יודעת מה לעשות

אמא שלי הציעה לי הבוקר לדבר על "כשיהיה לנו תינוק נשתמש בעגלה הזו בשבילו/ אמבטיה הזו/ את תעזרי לי ותביאי לי חיתול וכו".

כלומר, לא לדבר על תאריך ולא לספר שזה קורה עוד מעט...

מה דעתכן/ם?

יספיק כהכנה?

ויראת גאולה, קניתי את הרעיון של ההכנה הטכנית. זה באמת קריטי בגיל הזה שהם גם ככה מבולבלים (הטיפש עשרה של גיל שנתיים) ונאחזים בכל פיסת אדמה יציבה, להקדים לה את הקטע הטכני כדי שהיא לא תלחץ ותבהל.

תודה

ללא קשר מה לעשות במציאות שלכם..

הריון זה לא דבר "גס", ולא משהו שצריך להחביא, בשלב שזה כבר ניכר לגמרי.

נכון שיָפה לשמור על רשות-היחיד ולא לפטפט על כל ענין פרטי/משפחתי בשוק, אבל החשש שמא הבת הקטנטנה שבקושי מדברת, "תגיד למישהו".. נראה לי כבר לא הכי מציאות בריאה (אם כי, "אילוצי מנטאליות וחברה" זה דבר לא נדיר. לכן זו רק "הערה"..).

גם אם היא תגיד למישהו  אני לא חושבת שהיא תגלה פה איזה סוד, סה"כ בחודש שמיני מספיק להסתכל עליך בשביל לדעת שאת בהריון.

אני גם לא חושבת שהריון לידה וילדים הן מילים גסות, אבל בגיל הזה אי אפשר לדעת מה ילד יחליט להגיד ולמי.

ההערה לא היתה "כלפייך", אלא כלפי מה שגורם בחברה לחשוש שילד "יגיד" בשלב שהדברים ניכרים לגמרי.

[ומחילה אם חשבת שזו הערה "כנגדך", ח"ו.. אולי היה צריך לכתוב בהיר יותר]

שימי לב שהשיקול שלך הוא לא מה נכון לילדה, אלא מה נכון לחברה שבה את חיה- שלא תפלוט מילה לא במקום ותאמר דברים שהם לא במקום ליד אנשים, נקרא לזה, מופנמים יותר שלא מדברים על כך...

בחודש שמיני, גם אם לא מדברים- רואים.

ובמצב הזה היא עלולה לגלות באופן לא מבוקר מאחרים, בין אם הם חסרי טאקט, לא מודעים לכך שהיא לא יודעת, או לא בעלי אותו קוד דיבור שלכם.

וזה באמת יהיה חבל...

קשה לה לחכות? 

שתלמד.

אלה עובדות החיים...

אצלי, הילדים סיפרו בגיל הזה לגננת ולמשפחה.

וכי הם לא ידעו כבר?

אז הם סיפרו...

"החלקתי" את זה ולא עשיתי מזה סיפור גדול...

מ ק ס י מ ו ם אמרו לי "מזל טוב" או "בשעה טובה"...

מבוגרים מבינים את הסיטואציה ולרוב משתפים פעולה עם הילד- שמחים בשמחתו ומעודדים אותו לקראת המאורע.

ובעיניי זה חלק מההכנה וההבנה של הילד שזה אירוע משמח, גם אם מטלטל...

היה ילדה ממש קטנה אחרי הכל, ולהבטיח לה שעוד מעט/ חודש ומי יודע אם לא יותר, יהיה לנו תינוק זה נשמע לי ממש סבל בגיל הזה.

ילד בן 4-5 אפשר לצפות ממנו לחכות גם אם קשה לו, כאן אני מרגישה שהיא קטנה מדי.

שיתו"פ עם הגן, יהיה. אני בטוחה.

גם ככה נולדו שם 4-5 תינוקות מתחילת שנה (אני מונה שם גם תאומים), ואני בטוחה שזה חלק מהשיח בין הילדים

אז זה כבר ברור וידוע...

את רוצה שהיא תשמע ממך, או מהגננת?....

חבל להפסיד את רגע השמחה...

ואני לא רוצה להפסיד את רגע השמחה. אני בטוחה שהוא יהיה מאוד מאוד מרגש לכולנו.

הדילמה היא בעיקר על זמן המתנה שיכול להמשך מאוד, ועל ליד מי היא תרכל (אנשים בשכונה וכו...) שוב, הגן לא מפחיד אותי בכלל, ולא המשפחה

את כנראה גדלת בחברה בה "לא מדברים על זה", כמו על הרבה דברים אחרים, דברים קורים, בלי שמדברים, כי זה לא צנוע לדבר על דברים גופניים/אין צורך לדבר על כך.

אני מכירה את זה מהצד השני, כמו כמה ההורים של בעלי נעלבים, כי הם יודעים על הולדת בן לאחיין או אחיינית רק אחרי הלידה, בלי לדעת שהם בהריון, והם לא מבינים שככה זה אצל חרדים - לא מספרים (ההורים דתיים לאומיים). או בגלל ש"אין הברכה שרויה" או כי זה "חוסר צניעות" לא יודעת בדיוק למה, אבל לא מקובל.

זה ינגע בעוד הרבה תחומים, כמו כשהבת שלך תתבגר, על מה תדברי איתה ועל מה לא. האם כשהיא תקבל מחזור, היא תוכל לפנות אליך ולספר ומה תהיה התגובה שלך או שהיא תתבייש בזה וכבר תסתדר איכשהו לבד. האם היא תוכל לשתף אותך בדברים שקורים לה בגיל ההתבגרות? איך היא רואה את המערכת בינך והין בעלך, כמו האם המיטה כל הזמן מופרדת או מחוברת, האם היא רואה את החיבה ביניכם (לא חייב להתבטא בצורה פיזית). יש כל מני נקודות, בהם הגישה של הדתיים לאומיים, גם הדוסים, שונה משל החרדים. אנחנו לא מבינים את הבעיה בלספר, אני אומנם לא סיפרתי הרבה זמן מראש, אבל בערך מחודש שביעי-שמיני סיפרתי, וסיפרתי סיפורים מסביב לזה. וכמובן, לא חששתי שהם יספרו בגן, כי כבר רואים, ואם יספרו למישהו שלא ראה? נו שויין...

מצד זה שהייתי בקשר עם כמה תלמידות חרדיות, שיצאו נפגעות מכל העניין של "לא מדברים" אני חושבת שחשוב, וטוב שאת חושבת על זה עכשיו, לחשוב מה טוב למשפחה שלך, ולא רק מה מקובל בחברה או על מה גדלת. יכול להיות שתגיעי למסקנות שונות משלי לגבי דברים מסויימים, אבל להבין ש"כשלא מדברים" על כל מני דברים, יש גם תופעות לוואי לא טובות, כמו חוסר טבעיות/חוסר השלמה עם הגוף/סקרנות שמגיעה למחוזות אחרים וכדו', זה לא מחייב שזה יקרה לכל הילדים, אבל יש לא מעט שכן נופלים בעניינים האלה.

כמו שרואים בחלק מהחברות (יותר אשכנזים מספרדים) שנשים לא מניקות בחברה אפילו שיש כיסוי, כי מה חושב מי שנמצא באזור וכו' וכו' כאלה שיקולים - ולא לוקחים בחשבון שזו לא רק הבחירה הזאת בפני עצמה, יש לזה כל מיני מחירים שלא ישר רואים, ולא במקרה אחוזי ההנקה הכללית בחברות שמצניעים אותה מאוד נמוכים יותר.

זה ממש אותו שיקול.

בעבר היה פה שרשור על הנקה מכוסה בציבור, ואני השוויתי את ההתנגדות לכך שבחברות מסוימות נחשב גם לא צנוע לראות נשים בהריון אפילו שהן מכוסות... אז אחד האושיות בפורום אמר שאין דבר כזה אצל יהודים, רק אצל גויים. אז הנה, יש... מה לעשות, גם היהודים הושפעו מנורמות בחברות גויות שגרו בהן, ואיפה שהתפשטה אצל הנוצרים תפיסת מוסר ויקטוריאנית, היא הגיעה גם ליהודים. אני מאוד מקנאת בבני עדות המזרח שפחות הושפעו מהסתבכויות כאלה ומתייחסים לנושא הגוף יותר בפשטות יהודיחת אמיתית, בלי חשיפת יתר על מחיריה הכבדים ובלי הצנעת יתר על מחיריה הכבדים.

לא מדוייקת (בין הנקה להריון שכולם רואים ממילא).

בלי להיכנס לעצם הנושא  [ואכן, נורמות לפעמים גם גורמות מה מושך יותר תשומת לב. זה נתון שצריך לקחת בחשבון. ו"אחוזי ההנקה" הם לא בגלל זה לדעתי, אלא ענין של תרבות. דווקא אצל אשכנזים "מחמירים", האחוז גבוה]

ובכל זאת יש גם נקודות השקה, ואפשר לומר שזה המשך של אותו קו מחשבה. וגם מגיע מאותם מקורות השפעה, וגם חלק מההשלכות דומות. לכן הזכרתי את זה.

לגבי האחוזים אני חולקת עליך, אך לא אפתח את זה כאן.

ויש גם עוד סוגים של חרדים חוץ ממך וממה שאת מכירה סביבך... יש גם כאלה שלא מספרים לילדים בכלל על הריון, גם לא לילדים בגיל העשרה. יש גם כאלה שמניקות במגרש משחקים. יש גם עוד המון חילוקים בנושאים שונים. (הכול אני כותבת מהיכרות אישית, לא מניחושים.)

הרבה פעמים מה שאנחנו מכירים בסביבה הקרובה שלנו נראה לנו כדרך יחידה, אבל זה לא בהכרח ככה. יש עוד דרכים ועוד אפשרויות בעולם, ולכל אחת יתרונות וחסרונות משלה.

מה נראה לך שהילדה מקבלת מחזור ומטפלת בעצמה בלי לדבר עם אמא שלה??

זה אולי במשפחות רווחה מוזנחות. ממש לא קשור לרמה דתית.

אם היית קוראת בטעיון היית שמה לב, למשל, שאני בכלל לא הזכרתי את נושא המחזור ולא דיברתי עליו. זו הייתה מגיבה אחרת (לא אנונימית).

אם היית קוראת בעיון היית שמה לב שהיא לא דיברה על מציאות שלא מסכימים לדבר עם הילדה, אלא שהילדה מעצמה לא פונה ולא מספרת כי על רקע מסרים שקיבלה בילדות מוקדמת היא מרגישה לא בנוח לספר. לא צריך להיות משפחה מוזנחת בשביל זה. צריך רק לתת תחושה שזה לא בסדר להזכיר את הגוף ומה שנוגע בו...

היה עדיף שהייתי מחכה כמה זמן לפני התגובה ומגיבה באופן יותר ענייני ונעים. קבלי סליחתי.

עם בנות שנפגעו מהעניין, שאמא חזרה מבית חולים עם ילד בלי שהם ידעו קודם (הילדה זכרה את זה כטראומה,לא יודעת באיזה גיל, אבל לפחות גיל 6 כי היא זוכרת את זה עד היום כשהיא בת 22).

או שלא הרגישה שהיא יכולה לפנות אל אמא שלה בענייני מחזור. ונכון, זו משפחה ממש חרדית, מרמת שלמה, ובמקור ממאה שערים, אבל בהחלט לא משפחה "מזניחה".

ומשפחה אחרת - אמריקאית ו"פתוחה" יחסית, אבל שהילדה אמרה לי שעצם זה שלא ראתה שום יחס של חיבה בין ההורים גורם לה ממש רתיעה וחוסר ידיעה איך לנהוג עם בעלה במיוחד שהוא בא מרקע דתי לאומי וההתנהגות בבית שלו הרבה יותר "טבעית". (הדרכתי אותה הדרכת כלות, כשניסיתי לפתוח אותה לעולם הזוגיות וזה לא היה קל, ויש לה קשיים עד היום)

אז יכול להיות שאלו מקרי קיצון, יכול להיות באמת, אבל אני מודה לה' שלא נולדתי בבית "דוסי" מדי, ואמא שלי היא מורה למדעים, כך שכל העניינים הגופניים עברו אצלנו איכשהו בטבעיות. איך שאני אגדל את הבת שלי, כשאני יותר "דוסית", אני צריכה לחשוב טוב על העניין, של מצד אחד לשדר לה טבעיות ומצד שני צניעות. זה גבול דק שצריך לחשוב איך להעביר אותו היטב. ולא כל מה שהיה אצלנו בבית, מתאים גם לבית שאנחנו בונים בעצמנו (אצלי לכיוון היותר סגור, אצל אחרות אולי לכיוון היותר פתוח)

ואם לא אז לפחות חודש לפני.

לא כ"כ ברור לי מה הכוונה שהיא "תרכל".

מה היא כבר תגיד? "יהיה לנו תינוק"?

הרי כל מבוגר שרואה אותך יודע שאת בהריון. זה לא כזה סוד. גם אם לא נושא לשיחה עם כל אחד.

אני חושבת שחשוב שילד ידע שיש דבר כזה הריון. ועדיף מגיל צעיר ולא פתאום תצטרכי לספר לה בגיל בוגר ולהכניס אותה להלם שקיים דבר כזה. בכל גיל מספרים לפי ההבנה של אותו גיל.

בגיל שנתיים ורבע אפשר להסביר שיש תינוק בבטן והוא יצא ויהיה לנו תינוק כמו שיש לX ו-Y וכו'. ונטפל בו ככה וככה וכו'.

ובקשר לזמן שצריך לחכות. מסבירים במושגים שלה. נגיד אומרים (סתם לדוגמא) שיהיה חג חנוכה וא"חכ טו בשבט ואז יום הולדת לסבתא ואז יום הולדת לאבא ואז התינוק בע"ה יגיע זמנו לצאת. ואת תהיי בבית עם סבתא\דודה וכו' ואמא תחזור אחרי כמה ימים. להכין אותה קצת שלא יהיה לגמרי הפתעה.

אני גם בגישה של לשתף את הילדים מראש לפני הלידה. והם ממילא התעינינו למה אמא נהייתה כזו שמנה. רק אחד הבנים, בן 4.5 שהוא מטבעו סקרן..

שאל אותי, איך התינוק נכנס? איך הוא יצא החוצה?

לא ממש ידעתי מה לענות לו.. 

הוא בוודאי ישאל שוב.. מנסה לחשוב מה לענות לו?

הוא גדל בתוך הבטן. כמו למשל שצמח קטן גדל באדמה.

ב. הוא יוצא מהבטן. ככה ה' עשה. תראה שבסוף אתה תראה אותו..

בד"כ זה מספיק.

זה גיל מצוין לפתוח איתו שיח בנושאי גוף, ולקבע אצלו בתודעה את הידיעה שאת נמצאת שם בשביל לענות לו, ושהוא יכול לפנות להורים לשאול כל דבר מציק. ידיעה כזאת שמוטבעת מגיל צעיר תשרת אותך נאמנה בגיל העשרה, שבו לצערנו הרוב פונים לחפש תשובות מחוץ לבית, חלקם ממקורות מידע די מפוקפקים... בגיל העשרה כבר קשה ליצור פתיחות אם לא הייתה שם קודם.

חשוב לענות בכנות, באמיתיות, וחשוב לא להעמיס יותר מדי מידע. תשובה קצרה, נקודתית - ולתת לו את החופש לפתח את זה הלאה או להסתפק בזה בינתיים ואולי בהמשך לחזור עם שאלה חדשה.

אפשר למשל "ה' ברא לאימהות פתח מיוחד בגוף בשביל תינוקות". פשוט ואמיתי, ומציג את הגוף באור חיובי ואוהד, ולא מביך.

ממליצה מאוד לצפות בסרטונים של שלומית בן שעיה, בקישור הזה:

http://www.milatova.org.il/show.asp?id=69482#.VmbMu7OmnMU

חשוב מאוד לכל הורה.

וזו הזדמנות לערער נמרצות על הנורמה שאת מתארת כאופיינית לחברה שלך, שהכל סודי והכל "שושו".

מה התועלת בכך????

רק נזק!!

מה הסוד פה?

ממה יש לחשוש?

כשמשתפים הבוגרים הופכים לחלק מההתעניינות והציפייה וזה מביא רק טוב לקליטה בריאה של האח החדש.

אבל בהחלט יש לחשוש מאי-גילוי. 

עוינות, תחושה שמישהו גנב לי בהפתעה את אמא ואבא, תחושה שמסתירים ממני דברים, ועוד הרבה . כל אלו רגשות שליליים מיותרים לחלוטין, שיכולים להמנע בשיחה גלויה.

אנחנו שיתפנו את הילדים תמיד בשלב שבו גם הגדולים רואים ומבינים, שזה בערך חודש רביעי.

בתחושה שלי זה הקיצוניות השניה..

ושמו שאני לא יסביר לו שלא קונים משחק או אוטו שהוא רוצה כי זה עולה יקר ונכנס למינוס וכו וכו'

ככה אני לא יסביר לו מאיפה ומתי התינוק מגיע..

ואני מדברת על גילאים קטנים..

ככל שיהיה לו זמן להיות עסוק בסיטואציה שיש תינוק בבטן של אמא ככה גם כמות השאלות שלו סביב הנושא תגדל ואני לא חושבת שיש טעם לשתף אותו חצי שנה לפני.. בדיוק בגלל שאם חלילה יקרה משהו לעובר אז יהיה צורך להסביר לו שהוא מת ואיך בדיוק וכו 

לגבי הכנה מוקדמת ללידה אני לא בטוחה מה דעתי, יש שיקולים לכאן ולכאן (בגיל שמושגי הזמן עוד מטושטשים), אבל דווקא לגבי הדוגמה שאת נתת - ברור לי שאשמח לענות ולספר. להסביר לילד למה קונים בצורה מחושבת, ואיך העולם הכלכלי בנוי. תוך ערנות לרמת הקשב שלו כמובן, ולא להעמיס מידע וכו' - אבל בגדול - בטח שלספר! למה לא?

וכן להסביר אם קורה אסון (לעובר לא עלינו, או לסבא לא עלינו, או לכל אדם אחר שנוכח בחייו) - נשמע לי פשיטא. ודאי שחשוב להסביר. למה לא?

כך אני חי, בכל אורחותי.

הילדים שותפים בכל דבר לפי רמתם, והאמינו לי - זה עושה להם רק טוב.

(יש לי ב"ה 8 בגילאים שונים, בנים ובנות)

ממה אתם פוחדים?

כמובן להסביר כל דבר ברמתו.

למשל "אני לא קונה כי את הכסף אני שומר לדברים חשובים אחרים". כך הילד מתחנך לצרכנות נבונה - בהתאם לגילו. איך בכלל אפשר אחרת? הרי כל ביקור בסופר וכל שכן בחנות צעצועים או ממתקים יהפוך לסיוט. מה, איך אפשר שלא להגיד לילד לפעמים "אין כסף"??!

וכן בכל שאר הדוגמאות שכתבת

אם קורה אסון לאדם שנוכח בחייו ברור שצריך להסביר.

אבל להכניס אותו מראש לסיטואציה בעייתית..נשמע לי מופרך.

היא מדברתעל חודש רביעי(!!). ילד בן 4... למה?? מה יועיל לו המידע?

להתכונן ולהתרגש...ובכלל לחלוק את החיים שלי עם בני ביתי...

ואם חודש רביעי נראה לך מוגזם אז מילא שיהיה שישי, אבל הפותחת התלבטה אפילו על חודש שמיני!!!!

זה נראה לי מופרך לשמור סודות בתוך המשפחה ולא בריא לילד ליפול לתוך אירועים משמעותיים בלי הכנה.

מי שלא מסוגל לדבר עם הילד על דברים שהם קצת "רגישים", ימצא בעתיד שקשה לו לדבר גם על דברים חשובים, על התלבטויות, על ספקות בהשקפה ודרך חיים וכן הלאה.

פעם תלמיד שלי שמע על מות אביו ממודעות האבל (!!), כי לא היה בבית מי שמסוגל לשבת מול הילד ולהסביר לו דבר משמעותי כזה!

אצל ההורים שלי סיפרו בחודש תשיעי.. ולא ניצפו בעיות ביכולת תיקשור ושיתוף במצבים רגישים בהמשך החיים..

אולי תלוי מאיזה סיבה נובע אי השיתוף.

בכל מקרה לי נראה הזוי לצרף ילד בן 4 לתהליך ההריון של אימו...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.