היה יום קשה , אנחנו גרות עם אמא שלי , והיא כל כך ציערה אותי בבוקר , שכל היום נצבע בצבע לא טוב . בהמשך היא פשוט לא דיברה איתי , והרגשתי שאין לי אנרגיות . ואחר כך אמא שלי דברה דיבורים שילדה בת 4 לא אמורה לשמוע , קללות , ניבולי פה-והילדה הקשיבה . אז לקחתי את הילדה ויצאנו. כשחזרנו בערך להדלקת נירות , לילדה שלי לא היה ראש בכלל להשתתף בהדלקת נרות. מרוב צער גם לא ממש הכנתי משהו לאכול , אז היא אכלה היום פיתות , ושיחקה בסמרט פון . נורא רציתי שהיא תגיד אמן כשאומר את הברכות, אבל זה ממש לא עניין אותה והיא ואמא שלי דיברו . סוג של יחסים סבוכים כאלו. אמא שלי אוהבת אותה, אבל באותה נשימה אומרת לה כמה שהיא , מלכלכת , מקלקלת (המסר הוא שהיא דפוקה ,אבל מקבלים אותה באהבה). ככה אני גדלתי . רציתי שהילדה שלי תחכה עד שאברך ואז נאכל , אבל היא התווכחה איתי ובסוף כאמור אכלה ודיברה עם אמא שלי תוך כדי ההדלקה . כאילו הדלקתי נרות לעצמי וזה היה בודד מאד . אחר כך שרתי מעוז צור וזהו , הילדה שלי היתה עם הסלולר . זה כואב לי מאד , אבל זה המצב, וכרגע אין מוצא . לא נעבור לגור במקום אחר , ואני כנראה לא אתחתן עם מישהו שאכבד אותו ותהיה בינינו החיבה והקשר שלפעמים אני רואה כאן בפורום בין אנשים.
התובנה שלי מהיום היא , שיש אנשים שפשוט מאירים לך את הנשמה . הם אומרים משהו , ומשמחים אותך . זה דבר שיכול להציל חיים . ויש אנשים , לפעמים הקרובים לך ביותר , שמשפט אחד שלהם מכבה אותך . צריך להיזהר כהורים לא לכבות את הילדים שלנו.
)
