א. כמה ללחוץ עליו? אפס גדול ומאופס. אפס לחץ. לחץ לא עוזר לכלום, לכל היותר הוא יפגע בתהליך.

ב. יש עוד מלנתה זמן עד שנה"ל הבאה!! למה כבר מעכשיו? יש חודשיים שלמים של חופש גדול חם שבהם אם הילד מוכן הוא יכול להיגמל בקלות רבה.

[ג. בחורף יותר קשה. קר, בורח, ומסובך להוריד שכבות חמות ולכבס כ"כ הרבה. עדיף לחכות לקיץ, הרבה יותר קל ופחות מעיק.

ד. אם לא קורה כלום- סימן שלא מוכן. תניחו לו. אפשר לשים סיר או ישבנון בשרותים ולהציע מדי פעם, ואם הוא ירצה- יעשה.

את שלי קיבלו לא גמולה. היא נגמלה רק בחנוכה. וזה לא מקרה מיוחד.

היום משרד החינוך אוסר לא לקבל ילד בגלל שהוא לא גמול. 

והסייעת מחוייבת להחליף לו בצורה נוחה ומוצנעת

מניסיון של 5 ילדים גמולים

גם היא אמורה שנה הבאה ללכת לגן, אבל הניסיון שלי הראה שעד שהילד עצמו לא רוצה- חבל על כל טיפת אנרגיה.

בפרט בחורף הקר, עם כל השכבות שלובשים.

לילד קר וזה לא הזמן להתחיל עם זה.

עד הגן שנה הבאה יש עוד עשרה חודשים. מה הלחץ?

בשנים האחרונות יש חוק שחייבים לקבל כל ילד בשנתון גם אם הוא לא גמול.

חכי שיגיע ממנו- או לפחות עד האביב.

הבת שלי מדברת הרבה על שירותים- אז מה??

זה זמן גרוע ממש לגמילה.

ברור שמאבדים סבלנות אפשר בהתחלה לשבת לידם ולהקריא סיפור שייך

עד סוף שנה יש מספיק זמן..

חכי כבר לקיץ זה הרבה יותר קל ,

בינתיים תדברי איתו עלזה, יהיו לו כבר יותר חברים גמולים, יש פחות שכבות להוריד כל פעם.

הוא שותה לפני השנה. פתאום נזכר שהוא צמא. שותה בשביל כל היום.

הוא חיב להתאפק בשיעורים כי לא מרשים לצאת. בית ספר רחוק.

קר לו ואין לו חשק לצאת מהמיטה לקור של השירותים.

כל בוקר מכבסת סדין ומגן ושמיכה.

עוד מעט בר מצוה..

דבר שני אולי צריך ביוזמה שלך להזכיר לו לשתות במשך אחה"צ שהוא בבית.

ואולי לחמם את החדר שיהיה לו יותר קל לצאת מהמיטה.

ודבר נוסף שאולי יעזור:

תלמדי אותו להעמיד מכונה ותני לו להכניס את הכלי מיטה שלו ,להעביר אליו את האחריות לטיפול בדברים הרטובים. רק בלי לחץ ובלי עצבים ממש בנחת שידע שזה לא הדבר הכי נעים לעשות אולי זה יעזור.

בהצלחה

תשקלו לטפל בו.

יש כמה אפשרויות לטפל בבית ספר שבו רואים את היציאה לשירותים משיעור כמיטרד ולא כצורך פיזיולוגי הכרחי, שהוא תנאי בסיסי לפנאי ללמידה-

אפשר לדבר עם המחנך כיתה

אפשר לדבר עם היועצת או המנהל/ת

אפשר לשלוח מכתב חתום מרופא שהילד הזה חייב שיאפשרו לו לצאת לשירותים בשיעור, ומי שלא מרשה לו עובר על חוק זה וזה... 

אפשר להעביר אותו בית ספר (כן, אני לא שוללת את האופציה הזו, הגם שהיא חריפה, כמובן צריך לראות את התנאים והסביבה והמכלול וכולי...) 

גם אני אוהבת לגמול מוקדם, וזה אפשרי בהחלט, אבל זה לוקח יותר זמן, ילד קטן לומד לאט לאט. תנסי בשלב הראשון של הגמילה להושיב אותו דווקא בזמנים כשיש סבירות גדולה שהוא יעשה, כגון לאחר שינה, כ20 דקות לאחר שתיה, אם שמת את הטיטול מזמן והוא עדיין יבש... ואז כל פעם שהוא יצליח, תני לו פידבק חיובי, תשירי לו כל הכבוד, אולי תתני פרס קטן. זה יעזור לו להבין מה בכלל נדרש ממנו

מתחילים כשהילד יודע לשבת! גיל 7 חודשים אצלי. מושיבים על סיר במרכז העניינים של הבית. בבוקר ואחרי כל ארוחה. אם יוצא לו משהו בטעות מוחאים כפיים וישר כח גדול. הילד מבין מהר מאוד מה מצופה ממנו. ובין לבין- טילטולים. עד הקיץ או עד שיש חופש ואפשר ואז מורידים את הטיטולים בבוקר ובלילה. חד וחלק. שבוע שוטפים קצת את הבית ונגמר. ( לא שאין פיספוסים ) אבל מסיימים עם זה.

אני גמלתי את כל הילדים מקסימום בגיל שנה וחצי. זה קרה כשעבדתי משרה מלאה. וכשהייתי עם אחד הילדים בשנת חל"ת בגיל שנה.

אם לשבעה מתוקים.

כאשר מחכים עד גיל שנתיים וצפונה - מתסבכים את הילדים. הם מתרגלים שהיציאות הם חלק מגופם והגמילה נעשית להם קשה. מקשים על כולם.

זה לא קורה אצלי..

מגיל 7 חודשים ועד שנה וחצי???

או שמא לא הבנתי את כוונתך

ולא נעים לי להגיד, אבל היום אמא שלה מודה בטעותה, כי לילדה הזאת היו אינסוף סרטים עם הגמילה.

נכון שיש ילדים שזה מצליח איתם, אבל ילד בגיל הזה לא צריך בכלל בכלל להרגיש איזשהוא לחץ או עומס נפשי או ביקורת או משהו בסגנון שקשור ליציאות שלו.

ז"א 8 חודשים מהיום?

כשגמילה מתרחשת בזמן המתאים - זה קורה תוך שבוע-שבועיים.

מנסיון שלנו-כדאי לחכות לשני דברים שמסייעים מאוד:

קיץ

ורצון הילד.

בהצלחה.

בזמן שקילחתי את הקטן הוא ישב על הישבנון ודיבר איתנו. לא לחצתי בכלל. הראתי לו כמה זה מגניב. יצא בערך םעמיים בחודשיים שהוא ישב. אחרי כמה זמן הוא התחיל לא להסכים לשבת. בשום שלב לא לחצתי. קניתי לו ספרים על זה (מת על ספרים)- טולי כבר בלי טיטולי, הסיר של נפתלי וכאלה.. הסברתי לו מה מבוגרים עושים, ככה לא צריך להחליף טיטול (שונא החלפת טיטול). בערך בשנה ו10 קניתי סיר, וזרמתי. ישב לפעמים, היה מסתובב בבית קצת, ושוב יושב (כשבעלי או אורחים היו בבית השתדלתי שילבש משהו ולא יסתובב ערום, לי לא היה אכפת.. אחרי כמה זמן הוא ביקש להוריד את הטיטול ולעשות בסיר. קנינו תחתונים וזהו.מיקמתי את הסיר בסלון (גרים בקראוון) והוא לא התבאס על נללכת מהמשחקים..  מפספס בערך פעם בחודש. עכשיו שחורף אולי פעמיים בחודש. בשינה הוא לפעמים עם ולפעמים בלי, לפי בחירה שלו.  
במעון מאוד תמכו. זה חשוב. הם דרשו יום בבית בלי פספוסים, ניצלו שישי-שבת, וזהו.

עוד משהו, שמעתי שיש ילדים שקל להם להתחיל כשהם משלשלים. כי זה מונע את הפחד הראשוני של לעשות גדולים בסיר. שוב, לא בכח!
היום הוא מנסה ללמד את הקטן (בן שנה ו4). מסביר לו איך שמים את הישבנון ושאין טיטול...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....