ןזה גם תלוי בגיל שלו..

מתכוננת למטח עגבניות וירטואלי. למה צבא ? שלושה ילדים זה לא גיבושון לסיירת!? זה השירות הכי קדוש וחשוב  ואתם עושים אותו בשניים. שירתתי בצבא ההגנה לישראל שנתיים . בזבוז זמן משווע , ואין לי ספק ,שיצא שכרו בהפסדו. שילך ללמוד תורה . פחות כבוד , אבל יותר חשוב. הכותבת חילונית למהדרין. 

גם מצד בעלה וגם מצד מה שצריכה המדינה בעת חירום, אי אפשר שכל מי שמגדל ילדים יסתפק בזה בתור גיבוש...

מן הסתם האיש התעכב מלהתגייס כי הקדיש את הזמן ללימוד תורה עד עכשיו, וכעת מתלבט אם להועיל לעם ישראל על ידי התגייסות ליחידה קרבית.

את לא חילונית למהדרין, את יהודיה כשרה למהדרין, בעלת לב יהודי חם!

ולתוכו נולדתי , אבל תודה , זו בהחלט מחמאה.

וכרגע יש לשניהם מילואים.

זה תותחנים או שריון

והשאלה היא אם אי אפשר לעשות סוויץ' בראש, להגיד לעצמכם "תרמנו המון בזה שלמדנו תורה והקמנו משפחה צעירה".

כל אחד תורם לעם ישראל בדרכו.

אם הוא רואה את עצמו מפתח קריירה צבאית, זה דבר אחר. ככה חיות משפחות של לוחמים בשירות קבע שמתקדמים בסולם הדרגות. אבל אם לא זה הענין, אז אדם צריך להשלים עם מה שכבר לא רלוונטי עבורו.

צבא זה לא צחוק, ולחיים עם בעל טירון, ואח"כ חפ"ש (חייל פשוט) בשירות קרבי, יש מחירים משפחתיים כבדים.

אולי באמת להתייעץ עם רב . ככה סתם שולפת . כל עוד זה לא על חשבון הילדים . נכון , זה יפה וחשוב להיות קרבי , אבל אפשר לתרום גם בתפקידי עורף . 

בדרכי . אני טוענת שאני בכלל חרדית כי יש לי המון חרדות...אם רק הייתי מקיימת מצוות -אולי אפילו היה לי גן עדן . 

צבא זה צורך מאוד דחוף לעמישראל!!

(לא נכנסת לפרטי המקרה הספציפי, פשוט צרם)

רוצים עוד שוס? . אחרי השירות הצבאי שלי הגעתי למסקנה , שצודקים הדתיים שלא שולחים את הבנות לצבא . מכאן ההתקרובת שלי למגזר הדתי ,ואני מתפללת ומקווה שהבת שלי -תעשה שירות לאומי .

לקח שנלמד אחרי ההתנתקות , יש מצב  , שאתה אדם טוב , מוסרי , אפילו דתי ותשתתף בהתנתקות . אז גם לדעתי לגדל משפחה זה יותר חשוב , ויש יותר סיכוי לעשות טוב נטו , מאשר בשירות צבאי. 

עד היום כשאני שומעת שמישהו משרת בסיירת מטכ"ל/טייס קרבי , יש לי כוכבים בעינים ואני מייד מעריצה את האדמה שהוא דורך עליה . כשאני שומעת שמישהו מקדיש את חייו לתורה , אני מיד חושדת , שזה משתמט , וגם אם לא -הוא נראה לי לפלף . וכאן ממרומי גילי , אני מבינה שאני שטופת מוח , ואת זה כבר לא יתקנו. 

נורא קל להיות בעמדת המתלונן,

ולהגיד כך וכך על הצבא..

רוצים שינוי?

תשפיעו מבפנים

זה לא חייב להיות אבא לשלושה קטנטנים.

ואם נודה על כל האמת אז במלחמת מצווה כולם יוצאים

אין הנחות למי שיש לו ילדים

לומר שיש מספיק שיעשו את התפקיד בשבילי- זו טעות

וגם חוסר מוסריות

נכון מאוד. אז כדי שתהיה לו יכולת לצאת עם כולם במלחמת מצווה, הוא צריך לעשות טירונות וכו', המינימום האפשרי שיוכל להחזיק נשק ולהועיל במידה ויהיה צורך בגיוס המוני חלילה.

לא אמרו שיוותר לגמרי על שירות צבאי. ואף אחד אחר לא עושה את התפקיד במקומו. אבל גם אף אחד אחר לא יוכל לגדל את המשפחה שכבר הקים במקומו.

אני לא בטוחה שאם פתאום תהיה התגייסות המונית של בעלי משפחות לקרבי , הצבא יקבל את כולם. אומנם חסר סד"כ ביחידות הקרביות, אבל גם לצבא יש מכסות שהוא מעדיף לא לחרוג מהן. כך אני מבינה.

דבר ראשון - רוב החבר'ה בטירונות יהיו רווקים לדעתי וגם צעירים יותר. לגבר נשוי ואבא זה פשוט לא אותו דבר כמו שירות קרבי כרווק חסר עול.

דבר שני - שאתם לא יודעים עדיים על המערכת הצבאית, אבל כנראה תגלו בקרוב: היא ענקית, ביוקרטית מאוד, ואין כל כך עם מי לדבר אם צריך בקשה מיוחדת או אישור יציאה מיוחד וכד'.

כמו שאומרים: "כאן זה לא לשכת הסעד והרווחה, כאן זה צבא".

ואי אפשר לדעת על איזה מפקד הוא יפול. אבל רוב הסיכויים שאותו מפקד ישיר יהיה רווק חילוני וגם צעיר יותר. ולא מודע למורכבות של חיים של בעל משפחה.

דבר שלישי - הוא אבא ובעל משפחה ולכן הראש שלו לא יהיה 100% בשירות. אם את או הילדים חו"ש חולים, הוא ידאג. ובכלל ילד צריך את אבא שלו. לא פחות מאמא שלו.

ותאמינו לי ששווה יותר להשקיע "שעות התנדבות" בילדכם שלכם מאשר מכל מסגרת אחרת.

בצבא קרבי חסר המון כח אדם, בשפה הצהלית זה נקרה סד"כ, ואין סד"כ. 

נא לא להגיב תגובות שלופות מהבטן בהתאם למצב הרוח. תודה.

משפחה זה חשוב, ותורה זה חשוב, וצבא זה חשוב, הציוני הדתי הרגיל נקרע בין העולמות האלה

וצריך להיות בין חיל רציני כדי להצליח בהכל, להיות חרדי ורק ללמוד תורה או להיות חילוני ורק לעשות צבא זה קל, הנסיון הקשה זה אצלינו ואנחנו משתדלים לעשות רצון ה' בכל המובנים בדיבור ובמעשה, בכלל ובפרט.

מאחר שיש לו כבר שלושה ילדים הנסיון קשה כפליים אבל זו הדרך שהוא בחר ורק הוא ואשתו צריכים להליחט מה עליו לעשות, כל התגובות כאן נאמרו כל אחד בהתאם להשקפת עולמו הצרה והלך רוחו.    

את האוייב, זה צורך דחוף מאד.  הבנת?

לענ"ד , אתם פשוט צריכים להבין שאם כל הרצון שלכם ואם כל הצורך כביכול בחיילים קרביים, מבחינה אוביקטיבית בעלך "פיספס את הרכבת". אי אפשר לרקוד בכל החתונות... את ההחלטה על שירות צבאי הוא היה צריך לקבל ממזמן, כשבחר להתחתן ולהמשיך עוד שנה ועוד שנה בישיבה. כרגע, זה כבר אבוד. אם הוא יתגייס לקרבי זה לא יהיה טוב לא לכם וגם לא לצבא. ואני אומר את זה מנסיון. בתור מפקד בקרבי (מ"כ וסמל) לשעבר, החיילים הנשואיים עם ילדים בבית, עם כל הרצו הטוב, פשוט לא מתאימים לשירות קרבי, בסוף לרוב הם גם ממורמרים וגם ממרמרים את החברים שלהם...

כל זה לגבי שירות קרבי. לגבי ג'וב, זה כבר סיפור אחר. כ(נ"ל אם הוא בונה על קריירה צבאית של פיקוד לטווח ארוך, בתור עבודה לחיים , גם סיפור אחר. אבל זה רק אם הוא ממש מורעל ...)

אם יבוא לכאן מישהו נשוי פלוס 5, בן 35 שמפרנס את המשפחה שלו, אשתו ללא מקצוע, ויגיד שהוא רוצה להתחיל עכשיו לימודי רפואה... או אדם אחר במצב דומה שהחליט ללכת לחו"ל לחפש את עצמו... או כל דוגמא כזאת. לדעתי כולנו נגיד להם:חבר'ה השתגעתם? יש לכם משפחה, אחריות , אם כבר לא יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים. 

היום זה יותר ויותר לגיטימי שאנשים עם משפחות מתגייסים לשירות קרבי ואני מעלה פה את התמיהה: למה להם לא אומרים את אותו הדבר? בן אדם לא יכול לעזוב מרצונו החופשי אשה וילדים קטנים לשנה - שנתיים ולחזור הבייתה רק לסופשים וחופשות... זה לא מוסרי! ולכן כל אדם צריך לחשוב עם עצמו בתחילת חייו הבוגרים, מה הרצונות שלו? מה השאיפות שלו? ואם צבא קרבי הוא אחד מהם (וראוי בהחלט שיהיה אחד מהם...) שיחשוב ברצינות איך הוא משלב את זה בחייו באופן הגיוני.

בתור מישהי שכרגע בתקופת לימודים מטעם הצבא אבל אני יכולה להעיד שלנשוי בטח עוד עם ילדים אין מה לחפש בקרבי.

קודם כל,לחזור הביתה בסופ"ש ולהיות אבא של שבת זה קצת מפספס את המטרה של משפחתיות וזוגיות, גם אם זה זמני זה נע בין מס' חודשים -לשנתיים ו8 שזה פרק זמן לא מבוטל.

דבר שני זה לתפוס תקן של לוחם שהיה אמור להיות במקומו מה שאומר שבשבת שהוא יוצא הביתה הם צריכים לשמור יותר,תורניות מטבח יותר וכו' מה שיוצר תסכול,שאני אז הייתי בטירונות הייתה לנו תצפיתנית נשואה שכולנו סבלנו בגללה שהיא הייתה יוצאת הביתה כל שבת.

לדעתי עדיף שיהיה עורפי,אפשר לתרום לא פחות למדינה.

מ-נ-ס-י-ו-ן:

אבא בצבא זה לא סוף העולם. זה אמנם קשה, אבל לא 'מחיר משפחתי כבד', או שהילדים לא מרגישים את נוכחות אבא שלהם, או כל מני תיאורים כאילו זה בא על חשבון המשפחתיות בצורה ממש רצינית.

(ובכלל, כל עוד הוא חפ"ש, הוא זכאי לצאת כל שבוע, אלא אם הא ילך לחטיבות מסויימות שלא מאפשרות - כדאי לערוך בדיקה מעמיקה בעניין).

נכון, הילדים רואים את אבא פחות, אבל יודעים מה? גם אני כילדה בקושי ראיתי את אבא שלי באמצע שבוע, כי הוא חזר מאוחר מהעבודה. קשיי פרנסה. והוא היה מאוד נוכח בחיי.

יש לתת את הדעת איך לגרום לילדים להרגיש קשורים לאבא גם כשהוא לא נמצא (שיחות טלפון בשעת הת"ש - גם אם אלו דקות ספורות, כתיבת על דף לאורך השבוע ולתת לקרוא כשחוזר, שליחת סרטונים, להשקיע זמן יחד בשבת, וכו'), אבל וודאי שזה אפשרי.

וסך הכל, 11 חודשים... אם אין בהם לידה - זה לא כל כך הרבה. תחשבו על אנשי קבע קרביים, מפקדים. אין מה להשוות לקושי שמתואר כאן.

ואם לוקחים את זה בכיף, וכאידיאל שכל המשפחה שמחה להיות שותפה בו - זה גם מחזק ומצמיח את המשפחה, ואותך כבת זוג. (ובכלל, תחשבו על הכיף של הבנים לראות את 'הרובה של אבא'. וואו ).

נשוי + 3 עולה לצבא הרבה כסף.

לפעמים לא משתלם לצבא "להחזיק" לוחם כזה.

מעירה משהו על השרשור,

יש פה לא מעט חברה שכותבים דעות נחרצות מנסיונם האישי.

ניסיון זה יפה וחשוב מאוד אבל לא יכול להצביע על הכלל בהכרח.

מקווה שאיני מגיבה מאוחר מדי (ראיתי את השרשור לפני כמה ימים, אך לא היה לי פנאי להגיב). 

בעלי עשה את הצבא כנשוי עם ילדים (הילד השני נולד תוך כדי השירות). הוא שירת שנתיים. לבקשתי היה ג'ובניק, ברבנות. (חששתי שאם יהיה קרבי - יהיה לי קשה מדי). 

אבל כשנקרא לשירות המילואים, החליט שיש לו הזדמנות לממש במקצת את החלום שלו, וביקש לעבור לקרבי. מכיוון שיש לו רישיון נהיגה למשאית - שיבצו אותו בגבעתי - והוא נהג אמבולנס בחיל הרפואה המסופח לגבעתי. 

יש לו אימונים כמה פעמים בשנה, עם הרבה אקשן, לינות שטח, נוף וכו'. הוא נהנה מאוד. במבצעים (עמוד ענן, צוק איתן) הרגיש שהוא תורם באופן משמעותי. לי כמובן היה די מפחיד, שבעלי שוהה בגבול עזה. אך הוא טוען שהוא מרגיש שזו השליחות שלו. 

איני יודעת אם האפשרות הזו מתאימה לכולם... 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....